אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ב' נ' ירוק מ.ל.ה בע"מ

ב' נ' ירוק מ.ל.ה בע"מ

תאריך פרסום : 25/10/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום אשקלון
4807-11-13
19/10/2017
בפני השופטת הבכירה :
סבין כהן

- נגד -
התובע:
י.ב.
עו"ד משה קלדרון
עו"ד רונית מועטי
נתבעת:
ירוק מ.ל.ה בע"מ
עו"ד תמיר יחיא
פסק דין
 

 

רקע וטיעוני הצדדים:

1.לפני תביעת פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע עקב מעורבותו בתאונת עבודה שארעה ביום 4.11.12 ובגינה איבד את הראיה בעין אחת.

 

2.התובע יליד 30.08.1982, הועסק בזמן הרלוונטי לתאונה אצל הנתבעת, שהינה חברה העוסקת בפינוי פסולת בניין, גזם ועפר וגריסתם ובמחזור חומרים ופסולת. במועד התאונה, התובע עמד בסמוך למכונת עבודה המכונה "גריסה" (להלן:- "המכונה") ממנה ניתז שבב מתכת לעבר עינו השמאלית של התובע, בעת שעובד אחר עסק בתיקון חלק של המכונה (להלן:- "האירוע"). כתוצאה מכך נפגעה עינו השמאלית של התובע, עד כדי כך שנגרם עיוורון בעין.

 

3. לטענת התובע, נגרמה התאונה עקב רשלנותה של הנתבעת, בין היתר בכך שלא סיפקה לתובע משקפי מגן והורתה לתובע לבצע עבודתו בשיטת עבודה לא בטוחה, לא הדריכה כיאות כיצד לעבוד באופן בטוח ובכך הופרה חובת הזהירות מצד המעביד.

 

4.הנתבעת מנגד טענה כי האירוע הנטען כלל לא התרחש בנסיבות המתוארות בכתב התביעה. התובע עבד אצלה מאז שנת 2009 ותפקידו היה מנהל עבודה. לתובע ניתנו סמכויות רחבות הן במישור המקצועי והן במישור הניהולי ובמסגרת תפקדו נדרש התובע לתדרך את העובדים לגבי אופן ביצוע העבודה והוראות הבטיחות ולפקח על העובדים. עוד טענה הנתבעת, כי עשתה המוטל עליה כמעביד, ציידה התובע בכל אמצעי המיגון הנדרשים כולל משקפי מגן וכי גם לעובד יש אחריות לדאוג לבטיחותו ומשלא עשה כן, אין לו אלא להלין על עצמו. משכך, לטענתה, אין לנתבעות כל אחריות ויש לדחות את התביעה. לחילופין, יש לקבוע שלתובע אשם תורם בכדי 100%.

5.כתוצאה מאירוע התאונה, הובהל התובע לבית החולים "ברזילי" באשקלון, שם עבר ניתוח להסרת שבב המתכת מעינו. כמו כן עבר התובע הסרה של זגוגית העין וניתוח רשתית. התובע נותר למעשה כתוצאה מאירוע התאונה כשהוא עיוור בעינו השמאלית.

התובע אושפז בבית החולים למשך תקופה בת חמישה ימים.

 

6.התובע תמך תביעתו בחוות דעתו של דר' דפנא צבי, מומחה בתחום רפואת העיניים.

בהתאם לחוות דעתו של ד"ר דפנא, נותרה בתובע נכות כדלקמן:

  • בגין העדר ראיה בעין 30% נכות

  • בגין הוצאת גוף זר מהעין- 5% נכות

  • בגין דלקת עפעפיים כרונית- 5% נכות.

  • בגין היפרדות רשתית חלקית- 5% נכות.

    המומחה קבע, כי בשל המגבלה בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, יש לקבוע לתובע נכות מקסימלית של 35% נכות.

     

    מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' יובל יסעור.

    בחוות דעתו, לא התייחס המומחה לרכיבי הנכות השונים, כפי שפורטו על ידי ד"ר דפנא, אלא ציין, כי מגבלת הנכות שבתקנות הביטוח הלאומי הינה 30% ולא 35%, כפי שציין ד"ר דפנא ולכן קבע, כי שיעור נכותו של התובע עומד על 30%.

    המומחה ציין בנוסף, כי התובע אינו מעוניין בניתוח נוסף, גם לא בהחלפת העין בתותב.

    אשר לנכותו התפקודית של התובע, ציין המומחה, כי לבד מאובדן הראיה בעין, אין בעיה תפקודית נוספת בגינה היה מוצא הצדקה לשנות משיעור הנכות. המומחה מפנה לכך שאין פגם כלשהו בראייתו של התובע בעין הבריאה.

     

    7.יצויין, כי התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, אגף נפגעי עבודה (להלן:- "המל"ל").

    המוסד לביטוח לאומי העריך את שיעור נכותו של התובע בתחום העיניים ב- 30% נכות, עקב מגבלת הנכות שבתקנות. כן העריך המל"ל את נכותו של התובע בתחום הנפשי בשיעור של 10%.

    עובר לקביעת הנכות הצמיתה נקבעו על ידי המל"ל נכויות זמניות ובמהלך חלק מהתקופה אף הוכר התובע כ"נכה נזקק" וקיבל קצבה מוגדלת בשל כך.

     

    8.בתביעתו טוען התובע להפסדים שנגרמו לו כתוצאה מאירוע התאונה ובפרט להפסדי שכר, להוצאות רפואיות, לעזרה ולפיצוי בגין עוגמת נפש.

     

    דיון והכרעה:

    האחריות לתאונה:

    9.ביחסו כלפי עובדו, קיימת למעסיק חובת זהירות מושגית. בית המשפט חזר ופסק כך במקרים רבים ובאופן עקבי . כך לדוגמא: ע"א 663/88 שיריזאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 וכן ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין שם נקבע כך:

    "ההלכה הנוהגת היא כי מעביד חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 597 (1991); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 76 (2004) (להלן: עניין יצחק); ע"פ 478/73 פנקס נ' מדינת ישראל, פ"מ כז(2) 617, 622 (1973) (להלן: עניין פנקס); משה ויסמן חבות מעבידים 21 (מהדורה ראשונה, 2004) (להלן: ויסמן)). ביסוד הלכה זו ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשיים ופוטנציאליים במקום העבודה, וכן היכולת הממשית למנוע את אותם סיכונים. לפיכך, בהשוואה לעובד, המעביד הוא "מונע הנזק הטוב והזול" (ויסמן, בעמ' 22, 29). הצדקה אפשרית נוספת להטלת חובת זהירות מוגברת על המעביד היא העובדה שעל מעבידים מוטלת אחריות מעין מוסרית להבטיח את שלום עובדיהם (שם, בעמ' 30), בשים לב ליחסי הקרבה שבין עובד למעביד, ובשים לב לפערי הידע בין שני הגורמים.

     

    אשר להיקפה של חובת הזהירות ביחסי עובד-מעביד, הרי שהיא מטילה על המעביד אחריות רחבה מזו המוטלת על אדם כלפי חברו בסיטואציות אחרות בהן קמה חובת זהירות (ראו: ע"א 111/68 "לפידות" חברת מחפשי נפט לישראל בע"מ נ' שליסר, פ"ד כב(2) 379, 380 (1968) (להלן: עניין לפידות)), אם כי אין מדובר באחריות מוחלטת המוטלת בגין כל סיכון באשר הוא שנוצר במהלך העבודה (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 348 (1993)). בניסיון לפרוט את גבולות חובת הזהירות בין מעביד לעובד, הוגדרה בפסיקה החובה דנן כחובה משולשת, הכוללת את הדרישה מן המעביד לדאוג לצוות עובדים מאומן; את הדרישה לספק לעובד חומרים ראויים לצורך ביצוע העבודה; וכן את הדרישה להנהיג שיטת עבודה מתאימה ולפקח באופן יעיל על דרך ביצוע העבודה (עניין פנקס, בעמ' 623; ע"פ 876/76 ויינגרטן נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 29, 36 (1978)). כך למשל, הוטלה אחריות על מעביד אשר סיפק לעובד רתמה פגומה שנקרעה במהלך השימוש בה, תוך שנקבע כי "חובתו של מעביד כלפי עובדו היא, בין היתר, לספק לו כלי עבודה ואביזרי עבודה תקינים ובטוחים, והדברים ידועים" (ע"א 427/88 תד"ל אחזקה ושירותים בע"מ נ' תהילה, פ"ד מד(4) 430, 432 (1990) (להלן: עניין תד"ל)). במקרה אחר, הוטלה אחריות ברשלנות על מעביד שהפר את חובתו לגדר חלקים ממכונה ממונעת ולפקח על שיטות העבודה של העובד (ע"א 1815/09 סופריור כבלים נ' אלבז ([פורסם בנבו], 27.12.10)). נקודת המוצא היא, אפוא, כי ככלל חלה חובת זהירות מוגברת על מעסיק כלפי עובדו, הכוללת את החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים, ובכלל זה להכשיר, להדריך, לפקח ולספק לעובד כלי עבודה מתאימים לצורך ביצוע העבודה." 

     

    לצורך בחינת חובת הזהירות נקבע, כי חלה חובה על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים (ע"א 741/83 גוריין ואח' נ' גבריאל פ"ד לט (4)266,274). למעשה בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית יש לבחון אם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, מעביד סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק למי שניזוק בפועל (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פד"י נח 1).

    בע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה פד"י מב(1) עמ' 420 נקבע:

    "הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו, ותוכנה של חובה זו היא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה ופיקוח יעיל. חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע..."

     

    ובע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון פד"י מה(2) עמ' 594 נקבע:

    "במסגרת חובותיו כלפי עובדו, על המעביד לדאוג לספק לו כלי עבודה ומכשירי עבודה שלא יהיו בהם סיכונים ואף לפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים"

     

    יש לבחון, אם כן, במקרה דנן הופרה אותה חובת זהירות על ידי הנתבעת.

     

    10.התובע העיד בדבר נסיבות האירוע כך:

    "קמתי בבוקר זה היה ביום ראשון, נכנסתי למשרד, היה שם אבא שלו ציון מכלוף דודו דהן, ישבנו שתינו קפה אבא שלו אמר שיש בחור בשם אייאד שעובד על המגרסה והוא אמר לי ללכת לעזור לו להחליף חלק שנקרא פטיש. הלכתי למגרסה . אייאד בתקופה הזאת עבד קרוב לחצי שנה אולי יותר.

    עליתי למגרסה אני ממחיש את זה זה כמו סל כביסה כזה שהוא אמור להוציא מתוך המכשיר הזה חלק החוצה, זה הפטיש היה צריך להחליף אותו. בשביל להוציא אותו היינו אמורים לסובב אותו על מנת להוציא אותו, בשביל להוציא אותו אמור לחבוט עם פשיט 5 קילו, כשסובבנו את החלק הוא דפק עם פטיש 5 קילו על החלק עצמו על מנת להוציא אותו, עף או מהפטיש של 5 קילו, או מהפטיש של המגרסה חתיכה ונכנסה לי פה בתוך העין. הרגשתי מכה חזקה באותו רגע, שמתי את היד על הפנים והכל היה דם.

    אני עמדתי מול אייאד.

    המגרסה היא כמו הגודל של החדר הזה. גודל הפטיש שצריך להוציא הוא באורך של כמטר, והוא עשוי ממתכת. הרוחב שלו בסביבות 20 ס"מ.

    אי אפשר להוציא אותו לבד, גם בגלל המשקל וגם בגלל שהוא במסילה שהוא תפוס בה.

    אני עמדתי בצד כדי לחכות שהפטיש יצא קצת , ואז נמשוך אותו עם באגר, שופל, אי אפשר להוציא את זה בידיים.

    ש: מי היה שם שראה את התמונה.

    ת: אני ואייאד." (עמ' 8 לפרוטוקול).

     

    ובהמשך:

    "ש: איפה הוא עומד.

    ת: בצד השני. הוא דפק עם פטיש כדי להוציא אותו, ואני הייתי בצד ממול. מדובר במסילה. הוא דופק על הפטיש והפטיש יוצא מהצד שלי של המסילה. הייתי במרחק של מטר וחצי מאייד, 2 מטר." (עמ' 10 לפרוטקול שורות 5-8).

     

    כאשר נשאל התובע מה היה תפקידו בשלב שבו נפגע, הסביר התובע:

    "כשהוא דפק עם הפטיש, הוא היה אמור לצאת איזה 20 ס"מ ואז יש שם חור שאמורים להכניס לתוכו רצועה וכשהוא מגיע למצב הזה הוא צריך לעצור, אני אמור להגיד לו מתי לעצור, להפסיק עם הדפיקות." (עמ' 20, שורות 21-24).

     

    11.מנהל הנתבעת אשר העיד, מר אילון מכלוף, לא נכח בזמן התרחשות התאונה ולמעשה בעדותו ציין, כי הפעם הראשונה שבה נחשף לתיאור התאונה המלא, הוא בזמן עדותו של התובע, כאשר מר מכלוף סבר שהתובע לא עמד בזמן התאונה על המגרסה, אלא על הרצפה בסמוך למגרסה, כשהוא אמור בסופו של יום לעבוד על הבאגר, והשבב עף לעינו של התובע באותו זמן (עמד 28 לפרוטוקול).

     

    12. מצאתי מקום לקבל את עדותו של התובע באשר לאופן התרחשות התאונה כתיאור המשקף נכונה את אופן התרחשותה.

    התובע הינו העד היחיד שהעיד באשר לאופן התרחשות התאונה. כאשר נשאל התובע מדוע לא העיד את איאד, ציין, כי אינו יודע היכן איאד מתגורר, בהיותו תושב שטחים.

    מנגד, מנהל הנתבעת העיד, כי איאד עודנו עובד עבורו וכי ניתן היה לזמנו. משכך, שעה שמדובר בעובד של הנתבעת, שפרטיו ידועים לה, היה מקום לצפות מהנתבעת לזמן את עד הראיה היחיד לתאונה. הימנעותה של הנתבעת מלהעיד את העד, יש בה כדי לפעול לחובתה.

    זאת ועוד, הגם שמר מכלוף ציין בזמן עדותו, כי הפעם הראשונה בה הבין שהתובע היה על מגרסה בזמן האירוע היתה בזמן עדותו של התובע, הרי שהתובע תיאר את אופן התרחשות התאונה כבר בישיבת קדם המשפט מיום 16.3.16, שם ציין מפורשות, כי עמד על המגרסה.

    מר מכלוף אשר נתן תצהיר עדות ראשית, קודם לעדותו, ציין, כי התובע לא היה אמור לעמוד היכן שעמד, הכיצד יוכל לטעון טענה זו, שעה שכלל לא ידע היכן עמד התובע בזמן התרחשות התאונה.

     

    אוסיף ואומר בעניין זה, כי היה אף מצופה מהנתבעת לערוך לאחר אירוע התאונה תחקיר, ממנו תפיק לקחים (אם כי מר מכלוף ציין, כי הופקו הלקחים). העובדה שעד לעדות של התובע לא ידעה הנתבעת מהן נסיבותיה המדויקות של התאונה מעידה כי הנושא לא נבחן עד תום על ידי הנתבעת, על מנת שזו תפיק לקחים באשר לאופן ביצוע העבודה האמורה, או לחלופין, יש להניח, כי גרסתו של התובע בדבר אופן התרחשות התאונה היא אמנם הגרסה שהיתה ידועה לנתבעת לאחר בדיקה שערכה. מכל מקום, בידי הנתבעת היתה האפשרות לברר מהן נסיבותיה של התאונה ושעה שלא מסרה גרסה אחרת לגרסת התובע, אין לי אלא לקבל את גרסתו, שלא נסתרה ואף נמסרה במסמכים שעליהם חתומה הנתבעת עם הגשת תביעת התובע למוסד לביטוח לאומי.

     

     

    13. התובע ציין בעדותו, כי לא ידע שאסור לו לעמוד במקום בו עמד בזמן התרחשות התאונה וכי את ההדרכה באשר לאופן העבודה בעת הוצאת הפטיש למד ממכונאי שהיה מבצע את העבודה בתחילה, עד אשר לימד את העובדים לבצע את העבודה והם ביצעו אותה בעצמם.

    לטענת התובע, זוהי הפעם הראשונה בה התרחש אירוע דומה.

     

    מר מכלוף העיד, כי אסור היה לתובע לעמוד על המגרסה בזמן הוצאת הפטיש.

    כך העיד:

    "אם הוא עשה כך זה לא תקין. אני לא הייתי שם כדי לדעת. בתחילת ההקמה הייתי שם עשרות פעמים והוא עשה את זה וחילצנו את הפטישים....

    אם הוא היה שם למעלה בזמן שדופקים בפטיש זה לא תקין. גם כאשר מושכים את הסדן צריך מישהו שיעמוד שם למעלה ויראה שמושכים כמו שצריך....

    אם הוא יורד למטה כדי להשגיח או להסתכל, או להחליט שהוא עולה למעלה ולהסתכל מקרוב, היה צריך לקחת משקפי מגן. מראש הוא לא היה צריך לעלות למעלה, אבל להיות חלק מפעולת החילוץ לשבת בבאגר ולמשוך הוא כן היה צריך להיות. ואם הוא החליט לעלות למעלה הוא היה צריך לקחת משפטי מגן, זה 20 מטר ממנו.

    את יודעת אם הוא ראה שהוא לא רואה מלמטה, יכול לעלות למעלה להגיד לו שזה לא יצא מספיק, לרדת שוב למטה בזמן שהוא דופק". (עמ' 28 לפרוטוקול).

     

    התובע העיד, כי היה צריך לעמוד מצדו השני של אותו אדם אשר דופק בפטיש, כך שהוא יכול לכוון את אותו אדם ולומר לו מתי יצא הפטיש מספיק, על מנת שניתן יהיה לחבר אותו לבאגר ולמשוך אותו באמצעות הבאגר. כפי שעולה מתוך עדותו של מר מכלוף, את אותה פעולה יכול היה התובע לבצע כאשר הוא נמצא למטה, כשהוא יכול לראות האם הפטיש יצא דיו ואם אינו יכול לראות היטב, יכול הוא לעלות למעלה, אלא שבאותו זמן על זה שדופק בפטיש להפסיק ולדפוק בפטיש ובכל מקרה בזמן העלייה למעלה, על התובע היה להרכיב משקפי מגן.

     

    14.הסברו של מנהל הנתבעת באשר לאופן ביצוע העבודה הינו בוודאי זה המשקף היטב את האופן הנכון שבו יש לבצע את העבודה.

     

    גם חוקי הבטיחות בעבודה מחייבים הרכבת משקפי מגן בעבודת הקשה דוגמת זו שלפנינו. כדוגמא, בסעיף 3 לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997, מוגדרת חובת המעביד לעניין אספקת ציוד מגן בהתאם לסוג העבודה המבוצעת כמפורט בתוספת לתקנה:               

    " (א) מעביד יספק ציוד מגן אישי כמפורט בטור ג' בתוספת הדרוש לפי הענין, לשימוש העובד בעבודות ובתהליכים המפורטים בטור ב' בתוספת, לשם הגנת איברים כמפורט בטור א' לצדם, ויפקח על השימוש כאמור.

    (ב) מעביד שאינו מספק את הציוד בעצמו, כאמור בתקנת משנה (א), ינחה את הממונה על העבודה כיצד לקיים את ההוראות כאמור ויפקח על ביצוען."

     

    בתוספת (תקנה 3) סוגי ציוד מגן אישי להגנת אברי הגוף השונים לפי עבודות ותהליכי עבודה לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997, נקבע כי בביצוע פעולות הקשה בכלי מתכתי נדרשת הגנה לפנים ולעניים באמצעות אספקת  הציוד המפורט בטור ג', ובטבלה, שחלקה הרלוונטי להלן:

     

    טור א'

    איבר הגוף הטעון הגנה

    טור ב'              

    עבודות ותהליכים מסוכנים

                   טור ג'

    סוגי ציוד מגן אישי לפי תהליכי העבודה

    4.  הגנת פנים ועיניים

    4.4. הקשות בכלי בכלי מתכתי – (א) הקשות על מתכת, קישקוש או גירוד"

    משקפי מגן נגד סיכונים מיכניים; משקפי מגן נגד סיכונים כימיים; משקפי מגן נגד סיכוני קרינה (לרבות: קרני x, קרני לייזר, קרניים על סגולות, קרניים תת-אדומות, קרני אור מסנוורות); מסכות פנים; מסכות ריתוך עם או בלי קסדת מגן; "

     

    ואולם, התרשמתי מהעדויות, כי לא ניתנה לתובע ולעובדים בכלל הדרכה באשר לאופן הנכון שבו יש לבצע את העבודה האמורה.

    התובע העיד, כי את העבודה למד מהמכונאי. מנהל הנתבעת העיד, כי התובע נכח פעמים רבות בזמן ביצוע העבודה האמורה שעה שמנהל התובעת אף הוא היה נוכח, אלא שגם מהנתבעת מאשרת, לרבות בתצהירי התשובות לשאלון, כי לא ניתנו הדרכות בטיחות מתאימות, שיש בהן כדי להרתיע מפני הסכנה בביצוע העבודה, כפי שבוצעה על ידי התובע.

    מנהל הנתבעת אישר למעשה:

    "זה לא קורה למדנו מהנושא שלו, אף אחד לא עולה עד שלא גומרים להוציא את הפטיש, כולם עם משקפי מגן. גם למדנו שצריך להחתים את כולם, אפילו שכולם רואים את זה כמו נייר טואלט. מדובר בעסק שהיה בחיתולים שלו, הביטוח שלו עלה לי פי 4...." (עמ' 29 לפרוטוקול).

     

    התרשמתי לפיכך, מעדויות הצדדים ואף בשים לב לכך שהעובד איאד לא העיד וכלל לא ידוע האם הוא הרכיב משקפי מגן בזמן ביצוע העבודה ובהעדר כל אינדיקציה לכך שהיתה הדרכה בנושא הבטיחות, כי הגם שמנהל הנתבעת מעיד, כי אמנם כללי הבטיחות מחייבים כי מי שנמצא על המגרסה בזמן התאונה חייב להרכיב משקפי מגן, הרי שלא ניתנה כל הדרכה או הנחיה בעניין ומשכך התובע לא ידע שצריך להרכיב את משקפי המגן וגם לא הרכיבם.

     

    15.באשר לעצם אספקת משקפי מגן לעובדים, מקובלת עליי גרסתו של מר מכלוף, כי אכן היו בנמצא משקפי מגן וכי הנתבעת לא חסכה מעובדיה אמצעי בטיחות לו אכן ביקשו אותם, אלא שהעובדים עצמם, ככל הנראה לא הקפידו בנושא והנתבעת מצדה לא אכפה את נהלי הבטיחות המחייבים משקפי מגן או אמצעי בטיחות אחרים.

    כך העיד התובע בעניין:

    "ש: המכונאי הזה היה לובש משקפי מגן כשהוא היה עושה את זה.

    ת: לא זוכר.

    ש: מתי הייתם משתמשים במשקפי מגן שהיו במפעל.

    ת: אני לא הייתי משתמש, אף אחד כמעט לא היה משתמש.

    ש: למה. 

    ת: לא היה, לא הונחו בדברים האלה.

    ש: אתה ידעת איפה יש משקפי מגן.

    ת: לא ידעתי. זה לא שאת קמה בבוקר לעבודה ושמה משקפי מגן, יכול להיות שהיו לו משקפיים בתוך המשרד, זה לא משהו שהיה פיזי לקום בבוקר ולשים משקפי מגן.

    לשאלות בית המשפט:

    ש: כשאתה על בגאר או שופל הוא סגור.

    ת: כן.

    ש: אז לא צריך משפקי מגן.

    ת: נכון.

    ש: אז מתי צריך.

    ת: יכול להיות שבפעולה כזאת, במסגרות כאשר מפעילים דיסק או כאשר מתקרבים למגרסה שהיא מעיפה אבק ואבנים. לא היו שמים משקפי מגן כשהיו מתקרבים למגרסה. " (עמ' 12 לפרוטוקול).

     

    16.לאור כל האמור, שעה שהנתבעת לא נקטה בכל האמצעים הסבירים כנדרש ממנה כדי לוודא שהתובע יוכל לבצע את עבודתו בתנאי בטיחות אופטימליים ולא פיקחה במידה הנדרשת, על שימוש באמצעים אלה ואף לא נתנה הדרכות בטיחות לתובע אשר יבטיחו ביצוע העבודה באופן בטוח, אני מוצאת לקבוע כי לנתבעת אחריות לאירוע התאונה ולנזקיו של התובע כתוצאה מאירוע התאונה.

    אחריות זו הינה הן בשל רשלנותה של הנתבעת והן בשל היפר חובה חקוקה, שעה שהנתבעת לא הקפידה על כללי הבטיחות כפי שנקבעו בתקנות.

     

    אשם תורם

    17.בעניין אשם תורם, השתרשה ההלכה, כי יש להקפיד עם המעביד יותר מאשר עם העובד, אשר השתדל למלא אחר הוראות מעבידו. הרציונל הוא שלמעביד שליטה על סוג העבודה ומהותה וכן על ציוד ונוהלי העבודה והבטיחות, המעביד הוא שתוחם את גבולות העבודה לעובד על פי כישוריו וניסיונו התעסוקתי של אותו עובד. כן אחראי המעביד על אופן ההדרכה של העובד ומכאן ההנחה שעובד נפגע כתוצאה מהתממשות סיכון שנוצר על ידי המעביד ואשם תורם יחול על העובד רק כאשר העובד חרג מגבולות הסיכון שיצר המעביד.

     

    בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ. אליהו אמסלם (לא פורסם), צויינו העקרונות המנחים לקבוע שאלת אשם תורם של עובד בגרימת נזק שהוא עצמו סבל וחלוקת האחריות בין מזיק לניזוק, כך נקבע שם:

    "מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו..."

     

    כן נפסק בע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232:

    "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "אשם תורם", אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין"

     

    עם זאת מצאנו גם פסיקה, בה חרף מגמה זו, מקרים בהם הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד וברי כי יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו הוא.

     

    בת"א (חי') 985/03 דיאב בילאל נ' ערמוש – חברה לעבודות חשמל בע"מ, עמ' 36 נקבע כך:

    "המבחן להטלת אשם תורם הינו מבחן האדם הסביר. היינו, יש לבחון האם אדם סביר היה פועל אחרת מהאופן בו פעל התובע? האם היה עליו להיזהר יותר?

    המגמה שהשתרשה בפסיקה היא כי מקרה שבו מדובר בתאונת עבודה שבה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה [ראו: ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 604 (1982); ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527 (1987)].

     

    היסוד לתפיסה זו הינו כי המעביד הוא המופקד על המפעל וסביבת העבודה, ומתפקידו לדאוג כי תנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים [ראו: ע"א 530/70 אליאס רביבו נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כה(1) 724, 727-728 (1971)].

    עם זאת יש לבחון, תמיד, כל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו וכך אעשה גם במקרה זה.

    נטל ההוכחה הוא על המעביד להראות כי העובד הפעיל שיקול דעת עצמאי, באופן כזה שהעובד עצמו יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית, ולא פעל בד' אמות הסיכון שיצר המעביד ברשלנותו [ראו: 741/83 חנן גוריון נ' פרץ גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 273-274 (1985)].

    תוך כך, המקרים שהוכרו בפסיקה כמקרים בהם ישנו אשם תורם של הנפגע היו אותם המקרים בהם הוכיחו המעבידים בראייה פוזיטיבית כלשהי את קיומו של האשם התורם של העובד הנפגע.

    כך למשל, הוכר מקרה של טייח מנוסה שנפל מפיגום. באותו עניין הוכח כי הטייח עבד באופן עצמאי ואף הקים לעצמו את הפיגום שעליו עבד, ולכן משנפל הטייח מהפיגום שהיה ללא מעקה, נקבע כי הטייח המנוסה שהקים את הפיגום בעצמו היה צריך להבחין בסכנה [ראו: ע"א 226/60 שולדנפריי נ' ברט, פ"ד יד 1661, 1662-1663 (1960); וכן ראו מקרה נוסף: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 (1984)]."

     

    18.הנתבעת במקרה דנן עתרה להעמיד אשמו של התובע על שיעור של 100%, בטענה כי התובע שימש כמנהל עבודה אצל הנתבעת והוא זה שהיה אחראי למתן הנחיות בטיחות לעובדים ולאופן ביצוע העבודה. כמו כן טענה הנתבעת כי לתובע ניתנו אמצעי המגן והוא שנמנע מלהשתמש בהם ואף העיד, פעל על דעת עצמו, מבלי שהוא מרכיב משקפי מגן ומודע לסכנה הכרוכה בדבר.

     

    19.הצדדים ניהלו התדיינות נכבדת בשאלה מה היה מעמדו של התובע במפעל, האם שימש כמנהל עבודה.

    בין בעלי הדין למעשה, בשונה מבאי כוח הצדדים, לא היתה מחלוקת של ממש באשר למעמדו של התובע במקום העבודה.

    מר מכלוף לא חלק על כך שבהגדרת תפקידו של התובע לא שימש התובע כ"מנהל עבודה", שכן לא עבר קורס מתאים ולא קיבל תעודה מתאימה.

    טענת הנתבעת למעשה הינה, כי התובע בהיותו העובד הוותיק ביותר בחברה ובעל הניסיון הרב ביותר ומכאן הידע המקצועי המשמעותי ביותר ואף בהיותו עובד שמעסיקו סמך עליו, היה זה שהיה אחראי על העובדים, נתן להם הוראות והדרכות ואף היה מוסמך לבצע פעולות שעובדים אחרים לא היו מוסמכים לעשות.

    דומה, כי התובע לא חלק על כך.

    בשים לב לכך, אף איני סבורה שישנה משמעות להכרעה בשאלה האם התובע התבקש על ידי אביו של בעל העסק לבצע את העבודה שבמהלכה נפגע, או האם ביצע אותה ביוזמתו.

    מר מכלוף העיד, כי מדובר בשחיקה של הפטיש, המחייבת החלפתו, כאשר החלטה בדבר הצורך להחליף את הפטיש הינה החלטה המתקבלת על ידי מי שמנוסה בהפעלת המכונה ולכן יכולה היתה להתקבל, בין על ידי מר מכלוף ובין על ידי התובע.

    העובדה שאביו של בעל העסק הוא זה שביקש מהתובע לסייע לאייאד להחליף את הפטיש אינה מעלה ואינה מורידה לצורך העניין, שעה שהתובע ביצע את העבודה בפעמים קודמות וידע כיצד לבצעה והיא חלק ממהלך העבודה במפעל.

     

    המחלוקת לעניין אופן ביצוע העבודה אינה נוגעת לשאלה מי ביקש לבצע את העבודה, אלא האם האופן שבו בוצעה הוא נכון ובסוגיה זו גם התובע לא טען שאביו של בעל העסק הנחה אותו באשר לאופן ביצוע העבודה.

     

    20.שעה שקבעתי מעלה, כי לא ניתנו לתובע הנחיות בטיחות כלשהן, לא באשר לאופן ביצוע העבודה הזו ולא באשר לאופן ביצוען של עבודות אחרות במפעל, הרי שתפקידו של התובע, כעובד אחראי או כעובד זוטר אינו מעלה ואינו מוריד, שעה שהתובע לא היה מודע לסכנה שבאופן ביצוע העבודה האמורה.

    התובע כאמור ציין, כי בפעמים קודמות לא היתה כל בעיה בעת הוצאת הפטיש ומדובר באירוע ראשון. משכך, גם לא סביר בעיניי, כי התובע ידע שישנה בעיה כלשהי באופן שבו ביצע את העבודה ובוודאי שגם לא יכול היה להדריך את איאד באשר לכללי הבטיחות, כעובד אחראי, אם הוא עצמו אינו מודע לכללי הבטיחות.

     

    21.על פניו, התובע, הגם שהיה מודע לכך שיש חובה להרכיב משקפי מגן בנסיבות מסוימות, לא הקפיד בנושא זה ואישר מפורשות, "אני לא הייתי משתמש, אף אחד כמעט לא היה משתמש".

    זאת ועוד, גם לאחר אירוע התאונה, כאשר עבד התובע במקום עבודה אחר ונדרש להקיש בפטיש, לא הקפיד התובע על שימוש במשקפי מגן, הגם שהתנסה על בשרו בסיכון שבהקשה על פטיש.

     

    22.למרות האמור, איני סבורה, כי ניתן להטיל על התובע במקרה דנן אשם תורם.

    זכות הבחירה במקרה דנן נשללה מאת התובע. העובדה שההקשה על הפטיש גרמה לכך ששבב מסויים עף לעבר עינו של התובע, שהיה ממוקם כמטר וחצי או שניים ממקום ההקשה אינה אירוע שהתובע נתקל בו בעבר או שמצופה היה ממנו כאדם סביר לחזותו. מדובר באירוע חריג ומשכך ממילא אם לא ניתן היה לצפות מהתובע כי יחזה אותו, הרי שלא ניתן לצפות ממנו, כי ינקוט באמצעים על מנת למנוע אותו.

    עצם העובדה שבמקרים אחרים נהג התובע בחוסר זהירות, אין בה כדי להשליך על האירוע דנן, שכאמור התובע לא היה מודע לאפשרות התרחשותו.

    זאת ועוד, ייתכן ולו הנתבעת היתה מנהיגה במקום העבודה כללי זהירות מחייבים, הרי שהתובע היה נוהג על פיהם, בין בשל כוחו של ההרגל, או הכורח להישמע להוראות המעסיק ובין בשים לב להיותו עובד אחראי, שעליו לשמש דוגמא לעובדים החדשים. בהסתמך על התנהגות בלתי זהירה מאוחרת לאירוע, איני סבורה, כי יש מקום להשליך על האירוע דנן ולקבוע, כי גם אם הנתבעת היתה נוהגת כדין, התובע היה נוהג ברשלנות.

     

    הנכות הרפואית

    23.מומחי שני הצדדים מסכימים, כי לא ניתן לקבוע לתובע נכות מקסימלית יותר מזו הקבועה בסעיף 52 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. סעיפי הלקות בהם השתמש דר' דפנא מפנים מפורשות לעניין (למעט סעיף 59 אשר בוטל).

    משכך, יש לקבוע את נכותו הצמיתה של התובע כתוצאה מהפגיעה בעין בשיעור של 30%.

     

    24.התובע טוען בנוסף לנכות פסיכיאטרית בשיעור של 10% בהתאם לקביעת המל"ל.

    ב"כ הנתבעת מתנגד לקביעת נכות שלא בהתאם להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, על פי חוות דעת מומחה מטעם התובע ואף טוען, כי גם בהתאם לקביעת המל"ל, נכותו של התובע הינה על רקע מאפייני אישיות קודמים.

     

    25.אין צורך להכביר במלים על הצורך להוכיח עניין שברפואה רק על פי חוות דעת של מומחה ועל היעדר אפשרות להוכיח שיעור הנכות באמצעות קביעות המל"ל.

    התובע אף עתר בבקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט, חלף הגשת חוות דעת מטעמו, בקשה שבית המשפט לא נעתר לה. בהמשך עתר לדחייה בהגשת חוות הדעת, עד אשר הודיע כי זו לא תוגש.

    היותר שכך, ובהתאם להוראות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, אין בידי התובע להוכיח טענותיו בעניין הנכות הפסיכיאטרית, שעה שלא הוגשה חוות דעת בתחום ויש לקבוע לפיכך, כי נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מאירוע התאונה עומדת על שיעור של 30% בגין הלקות בעין.

     

    הנכות התפקודית

    26.לטענת התובע, עובר לעבודתו אצל הנתבעת עבד בעבודות מזדמנות, כשאצל הנתבעת עבד עובר לאירוע התאונה במשך כשלוש שנים וחצי והשתכר בסכום של 9,694 ₪ (שכרו הרבע שנתי האחרון של התובע כפי שדווח למל"ל עמד על 29,083 ₪).

    התובע לא סיים לטענתו את לימודיו בבית הספר התיכון, שם למד במגמת מכונאות.

    התובע לא התגייס לצה"ל, לטענתו בשל המצב בבית. התובע ציין, כי ביקר אצל הקב"ן ולאחר שנעדר שנתיים מהשירות, שוחרר בסופו של יום. התובע לא ידע להסביר מהו הנימוק הרשמי לשחרורו מצה"ל.

    לטענת התובע, אלמלא התאונה היה מתקדם בעבודתו ושכרו היה משתבח.

    מאז אירוע התאונה התובע אינו עובד בעבודה מסודרת כלשהי ובמשך תקופה ממושכת לאחר אירוע התאונה כלל לא עבד והוכר על ידי המל"ל כנכה נזקק.

    התובע טוען, כי בשים לב לכך שהוא עובד בלתי מקצועי וכן נוכח הבושה והמגבלות בגין הפגיעה בעין, הוא אינו מצליח למצוא מקום עבודה אשר תואם את יכולותיו.

    כמו כן טוען התובע, כי הוא מתקשה בנהיגה בעיקר בשעות היום והוא נאלץ להרכיב משקפי שמש במהלך מרבית שעות האור.

    התובע טוען, כי אינו יכול לחזור ולעבוד בעבודה כנהג בעסק דומה לעסקה של הנתבעת, בשים לב לכך שכיום נדרש רישיון נהיגה מיוחד לרכב עבודה וגם כנהג משאית אינו יכול לעבוד, נוכח המגבלה בלקבל רישיון נהיגה עקב הלקות.

     

    התובע טוען, כי לאחר התאונה, בהמלצת הרופאה הפסיכיאטרית שטיפלה בו, ניסה לשוב ולעבוד על באגר, כשם שעבד אצל הנתבעת, אך לא התמיד בעבודתו זו ועבד בה למעשה ימים ספורים בלבד.

    כיום התובע עובד מידי פעם אצל דודו, שלו הוא מסייע בביצוע עבודות שאינן פיזיות ובעיקר הסעת עובדים. לטענת התובע, עבודה זו אינה מסודרת והוא עובד בהתאם לצרכי הדוד.

     

    התובע טוען, כי יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית על שיעור נכותו הרפואית, דהיינו בשיעור של 40%.

     

    27.הנתבעת מצדה מבקשת להעמיד את שיעור נכותו התפקודית של התובע על שיעור נמוך יותר, בשים לב לכך התובע אינו עובד לשיטתו, ללא כל הסבר סביר ואילו לשיטת הנתבעת, התובע עובד אך אינו מוסר פרטים על עבודתו, מהם ניתן יהיה ללמוד, כי נכותו של התובע הינה נכות תפקודית.

     

     

    28.מומחה התובע לא נתן פירוט באשר למגבלות שיש לנכותו של התובע על תפקודו של התובע.

    לעומתו, ציין מומחה הנתבעת, כי אין תחושת אור בעין הפגועה, זאת בניגוד לטענת התובע, כי הוא מתקשה לשהות שהות ממושכת באור.

    כמו כן, שני המומחים אינם מתייחסים להשלכות תפקודיות נוספות שיש לפגיעה על התובע.

     

    29.על פניו, פגיעתו של התובע הינה פגיעה שהשלכותיה התפקודיות באות לידי ביטוי בעיקר בלקות הראיה, ככל שלא צויין אחרת על ידי הרופאים. ככלל, אדם יכול לתפקד בתפקוד היומיומי, גם ללא עין אחת. ניתן לנהוג עם עין אחת, ניתן לבצע כל פעולה פיזית, ניתן לבצע פעילות ספורטיבית ולבצע עבודות בית ללא כל חשש.

    על פניו, אין בפגיעה זו כדי לפגוע בתפקודו של התובע מעבר למגבלה בשדה הראיה, כשעיקר החשש הוא כבכל פגיעה באיברים זוגיים, הוא גם לפגיעה באיבר הנוסף, דהיינו בעין הנוספת.

    מגבלה נוספת שישנה היא בביצוע עבודות המצריכות שדה ראיה רחב, כאשר התובע הפנה לכך שרישיון נהיגה מסוג C1 ניתן רק כאשר ישנו שדה ראיה מינימאלי וחדות ראיה מינימאלית, בשתי העניים.

     

    כך תוארה המגבלה התפקודית בגין עיוורון בעין אחת על ידי בית המשפט בע"א 9721/07 איסכור נ. גוזלן (ניתן ביום 12.9.10):

    "14. הערכת הנכות התפקודית, וליתר דיוק, הערכת אובדן כושר ההשתכרות עקב אובדן עין אחת, אינה מן הדברים הקלים (להבחנה בין נכות תפקודית לבין אובדן כושר השתכרות, ראו ע"א 3049/93 ג'רוסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995)).

    ככלל, אדם בעל עין אחת יכול לתפקד בחי היום-יום כאחד האדם ויכול לעבוד כמעט בכל מקצוע, הן בעבודה משרדית והן בעבודת כפיים ובלבד שינקוט באמצעי הזהירות הדרושים. המשיב אישר כי הוא ממשיך לנהוג ברכבו הפרטי וכאמור, המשיך לעבוד במפעל כשנתיים לאחר התאונה הראשונה ואף קודם בשכרו ובתפקידו." 

     

    וראה סקירת בית המשפט בהמשך פסק הדין את הפסיקה בעניין אובדן ראיה בעין.

    "16. ברוח הפסיקה דלעיל, אני סבור כי במקרה של אבדן עין אחת ראוי להעמיד את אבדן כושר ההשתכרות על הנכות הרפואית שנקבעה בגין אבדן העין כשלעצמה, בשיעור של 30%, למעט מקרים חריגים שבהם תיתכן סטיה למעלה או למטה. זאת, לא בשל המגבלות בפועל בגין אבדן העין, אלא בשל החשש המלווה את מי שאיבד את עינו האחת מפני פגיעה בעינו הבריאה (כפי שאכן אירע במקרה דנן בתאונה השנייה אם כי פגיעה זו לא גרמה, חלילה, לאובדן הראיה בעין השניה). חשש זה עלול להשפיע על הנפגע בדרך של הימנעות מעבודות מסוימות או הימנעות ממאמץ בעבודה בה עוסק. לכך יש להוסיף כי חלק מהמקצועות חסומים בפני נפגע שאיבד את עינו האחת, כמו נהיגה של רכב כבד או כל עבודה הדורשת ראיה תלת-מימדית, וכי יש מעסיקים שיחששו להעסיק עובד שאיבד את עינו.

    אשר על כן, וגם בהנחה כי נכותו הרפואית של המשיב גבוהה יותר מ-30% עקב הפגיעה האסתטית בעפעף, אציע לחברי להעמיד את אבדן כושר ההשתכרות של המשיב על 30%."

     

    30.אציין עוד, כי בעניינו של התובע, עצם העובדה שהתובע לא עבד באופן מסודר בשנים האחרונות אינה יכולה להיזקף לחובת אירוע התאונה.

    התובע אמנם טופל במשך תקופה מסויימת על ידי רופאה פסיכיאטרית, אך אין כל אינדיקציה לכך שבשל מצבו הנפשי, כתוצאה מאירוע התאונה התובע אינו עובד.

    התובע גם לא נתן כל הסבר מניח את הדעת לסיבה שבגינה הפסיק לעבוד בעבודה דומה לזו שעבד בה אצל הנתבעת, הגם שהתנסה בעבודה זו ומדוע אינו עובד באופן רציף ומסודר בעבודה בה הוא עובד כיום.

    מכל מקום, בהעדר כל אינדיקציה לכך שהתובע לא עבד בשל בעיית הראיה, שבגינה גם לא טופל באופן מיוחד בשנים האחרונות, הרי שלא ניתן לזקוף לחובת העובדה שהתובע אינו עובד סיבות באחוזים גבוהים יותר משיעור נכותו.

     

    31.לאור המכלול, מצאתי מקום לקבוע כי שיעור נכותו התפקודית של התובע, בעיקר לצורך הפסדי השכר ואובדן כושר השתכרות זהה לשיעור נכותו הרפואית של התובע, דהיינו 30%.

     

    היקף הנזק:

    31.מכאן, יש להעריך את נזקיו של התובע:

     

    33.הפסדי שכר:

    שכרו החודשי של התובע, על פי תלושי השכר שלו, עמד על סכום של 9,323 ₪. כפי שהעידו התובע ומעסיקו, התובע עבד לעתים שעות נוספות, אך לא קיבל תמורה בגינם ואלה נלקחו בחשבון בחישוב ימי החופשה של התובע. בתלושי השכר של התובע לא הופיעה הפרשה כלשהי לפנסיה.

    בשים לב לכך שהתובע נהנה מהטבות סוציאליות אלה ואחרות, כגון דמי הבראה, שבגינן בחלק מהחודשים היה שכרו גבוה יותר, מצאתי מקום להעמיד את שיעור שכרו של התובע עובר לאירוע התאונה על שכרו בהתאם לשכר המצטבר, כפי שהוא מופיע בתלוש השכר האחרון שצורף, שכר חודש ספטמבר 2012.

    יצויין, כי התובע ערך בתחשיביו ממוצע של שכר חודשי, הכולל חודשים בהם ניתנה תוספת בגין הבראה. בהתאם לתלוש השכר האחרון שצירף, מחודש ספטמבר 2012, שכרו השנתי המצטבר עומד על 87,230 ₪, דהיינו שכר חודשי ממוצע של 9,692 ₪.

     

    34.התובע שהה בחופשת מחלה עד ליום 20.5.13 ואף קיבל דמי פגיעה מהמל"ל בגין תקופה זו.

    החל מיום 20.5.13 ועד ליום 31.12.13 נקבעה לתובע על ידי המל"ל נכות זמנית בשיעור של 45% בגין הפגיעה בעין ו- 10% נפשית. עד למועד זה הוכר התובע כנכה נזקק על ידי המל"ל.

    נכותו הצמיתה של התובע הוכרה למן ראשית שנת 2014.

     

    כאמור, התובע לא שב לעבודה סדירה גם לאחר מכן ואף לא הציג לבית המשפט אסמכתאות בדבר הכנסותיו לאחר מכן.

     

    35.בשים לב לתקופת ההחלמה, וכן בהינתן העובדה שנכותו של התובע הינה נכות שיש בה כדי להשליך על התנהלותו של אדם ואף נדרשת תקופת הסתגלות, לרבות בתחום הנפשי, מצאתי מקום לפסוק לתובע הפסדי שכר מלאים לתקופה בת שנה מאז התאונה.

    סך ההפסד- 116,306 ₪.

    ובצירוף ריבית מאמצע התקופה- 121,465 ₪.

     

    החל מחודש נובמבר 2013 ואילך, יש לפסוק לתובע פיצוי בשיעור של 30% משכרו, כדי שיעור נכותו התפקודית.

    לתקופה בת ארבע שנים, יש לפסוק לתובע 139,564 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה סך של 141,356 ₪.

    בשים לב לכך שהתובע ממילא לא עבד במהלך תקופה זו ולא הוכיח, כי צבר סכומים כלשהם לפנסיה, כאשר קבעתי, כי אין הכרח שהתובע לא עבד כתוצאה מאירוע התאונה, בהעדר הצדקה לכך שלא עבד במשך תקופה ממושכת, מצאתי מקום לפסוק בגין הפסד פנסיה לתקופה האמורה את הסך של 5,000 ₪, כסכום גלובאלי.

     

    36.אובדן כושר השתכרות:

    ב"כ התובע טוען, כי שכרו של התובע היה משביח עם הזמן. התאונה התרחשה בעוד התובע צעיר ולכן סביר להניח, כי יתקדם במקום עבודתו.

    כאמור, מאז אירוע התאונה התובע אינו עובד באופן מסודר. גם לפני עבודתו אצל הנתבעת התובע לא עבד במקום עבודה מסודר.

    מנהל הנתבעת ציין, כי התובע היה עובד אמין ומקצועי ומתוך עדותו של התובע עולה, כי השתכר בשכר גבוה יותר משל חבריו, הוותיקים פחות במקום העבודה.

    מהתנהלותו של התובע לאחר התאונה, יש מקום לסברה, כי התובע אינו מתאמץ על מנת להשתכר.

    התובע גם לא טרח ליתן מידע באשר למקומות בהם עבד, כאשר לאחר שמנהל הנתבעת הבחין בתובע באופן אקראי, נצפה התובע כשהוא עובד בעבודה דומה לזו שבה עבד אצל הנתבעת.

     

    התובע אמנם לא אישר בפה מלא, כי אכן הוא אותו אדם שצולם, אלא שמזיהויו על ידי מנהל הנתבעת ואישורו של התובע, כי אמנם עבד אצל אותו מעסיק שאצלו נצפה עובד (אישור שניתן עוד לפני שהוצגו התמונות), הרי שהתרשמתי, כי אכן יש לקבל את עדותו של מנהל הנתבעת, כי זיהה את התובע בטרם צילם אותו.

     

    התובע עובד לפי דבריו כיום באופן חלקי אצל קרוב משפחתו, אך לא טרח ליתן פרטים מלאים בדבר מקום העבודה, שכרו והיקף העבודה וכן לא צירף תלושי שכר.

     

    התובע אמנם הצליח במקום עבודה אחד והתמיד בו במשך מספר שנים, אך לא ניתן להתעלם מכל שהמפעל שבו עבד התובע נסגר, כך שהתובע היה נאלץ להתמודד שוב עם מציאת עבודה חדשה, שלא ברור לאור ההיסטוריה התעסוקתית שלו, בין לפני התאונה ובין לאחריה, האם היה מתמיד בה והיה משתכר בשכר גבוה מזה שבו השתכר עובר לאירוע התאנה.

     

    בנסיבות אלו, מצאתי מקום להעמיד את בסיס שכרו של התובע על השכר הממוצע במשק (שהוא מעט גבוה משיעור שכרו המוצמד להיום, דהיינו סך של 10,264 ₪.

     

    סך ההפסד לעתיד (במכפלת היוון 246) עומד על הסך של 757,483 ₪.

    הפסד פנסיה- 12% מסכום זה- 90,898 ₪.

     

    37.כאב וסבל:

    אין צורך להכביר במלים על עוצמת הפגיעה בשל אובדן הראיה בעין. הדבר אינו בא לידי ביטוי רק מן הפן התפקודי, אלא גם בפן האסטטי, כאשר נכותו של התובע הינה נכות שניתן להבחין בה.

    התובע הוא בחור צעיר, רווק, לטענתו אירוע התאונה אף השפיע על מערכת היחסים שלו עם מי שהיתה בת זוגו עובר לתאונה, אם כי לא העיד את בת הזוג. התובע מציין, כי הוא הסתגר בביתו עובר לתאונה.

    בנסיבות אלו, לאור היקף הפגיעה ותקופת ההחלמה, מצאתי מקום להעמיד את שיעור הפיצוי בגין כאב וסבל על הסכום של 300,000 ₪.

     

    38.עזרה והוצאות לעבר ולעתיד:

    כפי שציינתי מעלה, לבד מהמגבלה בשדה הראיה, הרי שהפגיעה בעין אינה מלווה בפגיעה תפקודית משמעותית. ייתכן ויהיו פעולות שהתובע יחשוש לבצע, או ימנע מלבצע, מחשש לפגיעה בעין הבריאה, אך לבד מכך, התובע יכול לתפקד ככל האדם וללא כל עזרה.

     

    אשר להוצאות, התובע טוען, כי הוא נזקק לטיפות ומשחות מידי יום, כאשר הוא זכאי להחזר מהמוסד לביטוח לאומי בגין הוצאות אלה, אם כי הוא אינו פונה למל"ל תמיד על מנת לקבל החזר הוצאותיו.

    לתובע חובה להקטין את נזקיו. המל"ל מבטח את התובע, אך בעקיפין מבטח גם את מעסיקו, על מנת שלא יצטרך לשאת בהוצאות שהמל"ל נושא בהן. משכך, אין מקום לפצות את התובע בגין החזר הוצאות שהוא זכאי להן מהמל"ל.

    למרות האמור, ער בית המשפט לכך שעתים אדם מוציא הוצאות ששיעורן נמוך ולכן אינו פונה למל"ל לשם קבלת החזר בשל הטרחה הכרוכה בכך לעומת היקף ההוצאה.

     

    בנסיבות העניין ובשים לב לעזרה ולהוצאות המוגברות בתקופה הסמוכה לאירוע התאונה, מצאתי מקום לפסוק לתובע סכום גלובאלי בגין עזרה והוצאות בשיעור של 13,000 ₪.

     

    39.סך נזקיו של התובע מגיעים לסך של 1,429,202 ₪.

     

    ניכוי תקבולי המל"ל.

    40.הנתבעת הגישה את מכתבו של רואת החשבון דניאלה אליגון מיום 22.10.15 לפיה לפיה נכון ליום עריכת החשבון עומד סכום תקבולי המל"ל אותם קיבל ויקבל התובע בגין אירוע התאונה על הסך של 1,228,812 ₪.

    בישיבת יום 8.3.16, הודיע ב"כ התובע כי נפלה טעות בחוות הדעת וכי שיעור קצבאות הזקנה שיש לקזז משיעור תקבולי המל"ל העתידיים צריך שיעמוד על סכום של 63,000 ₪ (במכתב רואת החשבון קוזז סכום של 4,443 ₪ בלבד).

    הנתבעת לא התנגדה לתיקון זה ולמרות זאת חלוקים הצדדים על סכום הניכויים.

    משכך, יערך אותו חישוב אריתמטי על ידי בית המשפט, בדרך של תיקון סכום הקצבאות שיש לקזז, כך ששיעור הניכויים עומד על הסכום של 1,170,255 ₪.

     

    בשים לב לכך שלא הוגשה חוות דעת עדכנית למועד פסק הדין, ובשים לב לכך שתקבולי העבר לא חושבו בתוספת ריבית לעבר, יערך חישוב ריבית לעבר בגין תקבולי המל"ל מיום 1.1.14 ואילו בנוגע לתקבולי העתיד לא יחול שינוי בשים לב לשיעורי המדד. סך הניכויים יעמוד על הסכום של 1,174,777 ₪.

    חישוב זה אינו מדוייק, אלא שבהעדר תחשיב מפורט על ידי הנתבעת, יש להסתפק בו.

     

    סוף דבר

    41.אני מחייבת אפוא את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום של 254,425 ₪.

    כן אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובע (אגרות ששולמו וחוות דעת המומחה מטעמו) וכן בשכ"ט בא כוחו בסכום של 59,535 ₪.

     

    בשולי פסק הדין ברצוני להתנצל על העיכוב במתן פסק הדין.

     

     

    ניתן היום, כ"ט תשרי תשע"ח, 19 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ