אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ב.ח. נ' המוסד לביטוח לאומי

ב.ח. נ' המוסד לביטוח לאומי

תאריך פרסום : 18/02/2018 | גרסת הדפסה
ב"ל
בית דין אזורי לעבודה תל אביב - יפו
7631-11-15
08/02/2018
בפני השופטת:
מיכל נעים דיבנר

- נגד -
תובעת:
א.א.ב.ח.
עו"ד איתן ליברמן במינוי הלשכה לסיוע משפטי
נתבע:
המוסד לביטוח לאומי
עו"ד סגל - הלשכה המשפטית תל אביב
פסק דין

 
  1. לתובעת אירעה ביום 24.7.15 תאונת דרכים. האם היתה זו תאונה בדרך מהעבודה לבית, כך שיש לקבוע שמדובר בתאונת עבודה? בשאלה זו נכריע להלן.

    ההליך שבפנינו ועיקר טענות הצדדים

  2. לטענת התובעת, ביום שישי, 24.7.15, בשעה 11:15, סיימה לעבוד בניקיון משרדים, שם עבדה יחד עם בנה XXX. התובעת ובנה מתגוררים ברחוב XXX בXXX (בתצהירה נרשם בטעות תל אביב, מ.נ.ד) ובנין המשרדים בו עבדה מצוי ברחוב דניאל פריש בתל אביב.

    בדרכה הביתה, כאשר היא ברחוב חנקין, שמעה התובעת רעשים מהרכב ולכן עצרה בצד הכביש. בזמן שרכבה עומד והיא ובנה בתוכו, פגע בהם אוטובוס חולף. עצם קרות התאונה אינו במחלוקת.

    דרכה חזרה הביתה של התובעת מתחילה תמיד כך: מתל אביב מגיעה התובעת ל"כיכר הדמעות" בXXX, משם היא נוסעת לרחוב מקווה ישראל וממנו לרחוב שנקר.

    המשך הדרך תלוי בעומס התנועה: כאשר רחוב שנקר פנוי, ממשיכה התובעת לנסוע ישר על רחוב שנקר, אשר הופך לרחוב פיכמן ולרחוב ברקת, ממנו היא פונה ימינה לביתה ברחוב XXX.

    כאשר יש עומס תנועה ברחוב שנקר, פונה התובעת מרחוב שנקר שמאלה לרחוב סוקולוב, ימינה לרחוב חנקין עד קניון XXX, שם היא פונה ימינה לרחוב גולדה מאיר, שמאלה לרחוב ראובן ברקת (כאמור – ההמשך של שנקר) וימינה ברחוב XXX.

    ביום שישי בשעת התאונה, היה עומס תנועה ברחוב שנקר, כמקובל ביום שישי בצהריים, ולכן נסעה התובעת דרך החלופה השנייה שתוארה לעיל.

    התובעת מאשרת כי התכוונה לפגוש בדרך את ביתהּ, אשר המתינה לה מחוץ לקניון XXX (על רחוב חנקין), אך לדבריה מדובר היה בנקודה על הדרך הרגילה ממילא ולכן אין מדובר למעשה בסטייה מן הדרך מהעבודה לביתה.

  3. בדיון הוכחות שהתקיים בפנינו ביום 29.5.17, נשמעו עדויות התובעת, בנה וביתה. הודעת התובעת לחוקר הנתבע צורפה לכתב ההגנה והוגשה כנ/3.

  4. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. התובעת חזרה על עיקרי טענותיה כמפורט לעיל, כמצדיקות קבלת התביעה ואילו הנתבע טען כי יש לדחות התביעה, משאין מדובר בתאונה שאירה בדרך מהעבודה למעונה של התובעת.

    לטענת הנתבע, התובעת מסרה גרסאות שונות ביחס לשעת התאונה (11:15, 11:45) ולנסיבות נסיעתה, כאשר בטופס התביעה כתבה "בדרכי הביתה עצרתי לאסוף את הבת שלי" ובהודעתה לחוקר מסרה שלא התכוונה לאסוף את הבת שלה, אלא רק לאסוף ממנה מסמך, הקשור לעבודתה ב"רימקס". התובעת לא מסרה הסבר לשינוי זה בגרסאותיה, דבר המטיל ספק במהימנותה.

    מחקירתה הנגדית של התובעת, עלה כי במועד התאונה טרם החלה לעבוד ב"רימקס" ולא ידעה למסור מה מהות המסמך שהייתה אמורה לאסוף לטענתה מהבת. לטענת הנתבע, יש לקבוע כי מטרת הנסיעה הייתה לאסוף את ביתה של התובעת ולא להגיע הביתה ולכן לא מתקיימים התנאים לקביעה כי מדובר בתאונת עבודה. מכל מקום, מדובר בסטייה של ממש מן הדרך, שכן מסלול הנסיעה של התובעת האריך משמעותית את דרכה מהעבודה לבית, כפי שאף עלה מעדות בנה של התובעת. לפיכך, יש לקבוע כי התובעת האריכה את דרכה הביתה, לצורך איסוף הבת/איסוף מסמך מהבת, ולכן ביצעה "סטייה של ממש" מהדרך המקובלת. לטענת הנתבע, מכיוון שעסקינן בהוראה חריגה, שכן מדובר בתאונה שלא אירעה תוך כדי העבודה, אלא בדרך אליה/ממנה, יש לפרשה בצמצום ובאופן דווקני.

    הכרעה

    התשתית המשפטית

  5. בהתאם לסעיף 79 לחוק, תאונת עבודה לעובד שכיר, הינה "תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו".

    הגדרת תאונת עבודה לעיל, אינה כוללת במובהק תאונות שאירעו לעובד בדרך אל עבודתו וממנה ולפיכך, על מנת לכלול בגדרה גם תחום זה של הגעה/חזרה לעבודה וממנה, נקבע בסע' 80(1) לחוק כי:

    "רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם -

    (1)אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;

    ..."

    הוראה זו סויגה במסגרת סע' 81 לחוק שכותרתו "הפסקה וסטיה" (ההדגשה הוספה, מ.נ.ד):

    "(א)תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו...

    (ב)בנסיבות האמורות בפסקה (1) של סעיף 80 לא יראו כהפסקה או כסטיה של ממש, לענין סעיף קטן (א), אם עשה זאת המבוטח לאחת מאלה:

    (1)כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון ילדים או למקום אחר שהשר קבע כמקום שבו נמצא ילד לפי הסדר קבע או להשיבו משם;

    (2)כדי לקיים מצוות תפילת בוקר בציבור בבית תפילה שבו הוא נוהג להתפלל." 

  6. נפסק כי אין בהכרח דרך אחת למסלול הנסיעה מהבית לעבודה ולהיפך אלא "אפשר שיתקיימו מספר חלופות 'מקובלות' שההבדל ביניהן אינו משמעותי. השימוש באחת מן החלופות הוא פועל יוצא של בחירה אקראית או של אילוצים אובייקטיביים. כל עוד הדרך הנבחרת משרתת את הנסיעה ממעונו של העובד אל מקום העבודה והיא, בנסיבות העניין, נוחה ויעילה מבחינת המרחק או הזמן – תהא זו 'הדרך המקובלת'".

    עב"ל (ארצי) 329/03 רחל אספיר – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] (9.1.05).

    ועוד נפסק באותו עניין:

    "9.יש ולעיתים הדרך אל מקום העבודה כרוכה בסטיה מן הדרך המקובלת, על שלל חלופותיה. מתי תהא סטיה זו 'מקובלת' ומתי תחשב כ'סטיה של ממש' במובן סעיף 81 לחוק? אין על כך תשובה חד משמעית ולא ניתן להגדיר לצורך כך נוסחה מחייבת מראש. הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה. הסטיה תבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה. ....

    10.המחוקק קבע שני מקרים בהם מוכרת הסטיה מן הדרך אל מקום העבודה. האחד - הובלת ילד אל גן הילדים והשני -קיום מצוות תפילה (סעיף 81(ב) לחוק). הכרה בשני מצבים אלה בלבד שוללת את ההכרה בסטיה מן הדרך למטרות אחרות."

    מן הכלל אל הפרט

  7. אין חולק כי נסיעתה של התובעת החלה בעת סיום עבודתה בתל אביב וכי נסיעתה הייתה לכיוון XXX, שם היא מתגוררת. הנתבע גם אינו חולק (לפחות לא במפורש) על הטענה כי מטרת נסיעתה הראשונית של התובעת הייתה להגיע לביתה של התובעת. לוחות הזמנים שהוצגו בפנינו על ידי התביעה, אכן אינם חד משמעיים: לטענת התובעת הגיעה לעבודה בשעה 09:00 לערך וב-10:30/10:45 סיימה את עבודתה; בהמשך אמרה שסיימה לעבוד ב-11:00/11:15 והוסיפה לראשונה שעבדה יותר זמן מהרגיל (עמ' 9, ש' 16 ואילך). לטענת בנה של התובעת, XXX, העבודה ביום שישי אורכת כשעה ומחצה, כאשר באותו יום לא היה שינוי מהרגיל (עמ' 10, ש' 1-3). לדבריו הוא ואימו הגיעו לעבודה בשעה 09:45-10:00 ויצאו ממנה כעבור כשעה ומחצה (שם). התובעת העידה כי אינה מחתימה כרטיס נוכחות בעבודתה זו (עמ' 6, ש' 11). חרף פערים אלו, לא מצאנו לנכון לייחס להם משמעות רבה, שכן מדובר בטווחי זמנים קצרים, כאשר למעשה אין חולק שהתובעת ובנה עבדו יחד בניקיון בניין המשרדים בתל אביב וחזרו יחד לביתם המשותף בסיום יום העבודה. יצוין, כי התובעת מסרה לחוקר הנתבע את פרטי ההתקשרות עם מעסיקה ואולם הנתבע לא הציג כל ראיה מטעם המעסיק, בדבר שעות העבודה המדויקות של התובעת ביום התאונה.

    על פי דו"ח התאונה, נספח ב' לתצהיר התובעת, התאונה אירעה בשעה 11:45 בקירוב, ברחוב חנקין לכיוון ההסתדרות. בדו"ח מד"א נרשמה הכתובת: יהושע חנקין 76 XXX.

  8. באשר למפגש עם ביתהּ של התובעת - לא נסתרה טענת התובעת, הנתמכת בעדות ביתהּ, לפיה רק כאשר הגיעה התובעת לXXX היא שוחחה עם ביתהּ וקבעה עימה להיפגש בסמוך לקניון XXX (סע' ז' לתצהיר התובעת; חקירתה הנגדית בעמ' 6, ש' 27; סע' 3 לתצהיר ביתהּ XXX). לפיכך, בשים לב לכך שמדובר בנסיעה חזרה מהעבודה, בשעה סמוכה לשעת סיום העבודה, יחד עם הבן אשר עבד עם התובעת, אנו מקבלים את טענת התובעת כי מטרתה העיקרית היתה לנסוע לביתה וכי המפגש עם ביתה, באזור קניון XXX, בין אם על מנת לאסוף אותה ובין אם על מנת לאסוף מסמך, לא היה מטרת הנסיעה, אלא נקודת עצירה בדרך.

    איננו מוצאים משמעות רבה לשאלה אם התובעת התכוונה לאסוף את ביתה מהקניון, כפי שטענה רק בטופס התביעה, או לאסוף ממנה מסמך, כפי שטענה ממועד ההודעה לחוקר ואילך. אין חולק כי התובעת התכוונה לעבור ליד קניון XXX במטרה לפגוש שם את ביתהּ, כאשר אין טענה, ודאי לא ראיה, שכוונת התובעת הייתה לעצור בקניון או לסיים שם את הנסיעה.

  9. נותר לנו אפוא לדון בשאלה – האם הנסיעה דרך רחוב חנקין וקניון XXX, שם המתינה הבת לתובעת, מהווה "סטייה של ממש" מהדרך של התובעת לביתה.

  10. ההבדל בין הדרכים החלופיות שהוצגו בפנינו הינו כדלקמן:

    שתי הדרכים מתחילות כאמור מ"כיכר הדמעות", לאורך רחוב "מקווה ישראל" ופונות ימינה לרחוב שנקר.

    הדרך האחת שהנתבע טוען שהיא הדרך המקובלת והישרה – ממשיכה ישר לאורך רחוב שנקר, אשר שמו מתחלף לרחוב פיכמן ורחוב ברקת, עד ביתה של התובעת.

    הדרך השנייה, בה נסעה התובעת בפועל – פונה מרחוב שנקר ימינה לרחוב סוקולוב, שוב ימינה לרחוב חנקין (המקביל לרחוב שנקר) ובשלב מסוים שוב ימינה לרחוב גולדה מאיר ופניה שמאלה לרחוב ברקת (שהוא כאמור, המשך ישיר של רחוב שנקר).

  11. נשאלת אפוא השאלה – אם התובעת יכולה היתה להמשיך ישר בדרכה לאורך רחוב שנקר, מדוע נדרשה לפנות לסוקולוב ולחנקין, כאשר ממילא בסופו של דבר חזרה לנתיב שהמשיך מרחוב שנקר והאם אין בכך משום סטייה של ממש מהדרך המקובלת.

    התובעת הסבירה, כי זו דרכה הרגילה בימי שישי, בהם יש עומס תנועה ברחוב שנקר:

    במכתבה לנתבע (נ/2), רשמה כך: "בדרכי חזרה...בכיכר הדמעות אני לוקחת שמאלה למקווה ישראל וימינה לשנקר עד סוקולוב. במידה ואין פקקים אני ממשיכה ישר ואם יש פקקים אני לוקחת שמאלה בסוקולוב עד חנקין ימינה ומשם הביתה. ביום התאונה עשיתי את המסלול שלי כרגיל עד שהגעתי לסוקולוב. בדרך כלל בימי שישי יש המון פקקים ואז פניתי שמאלה בסוקולוב וימינה לחנקין..."; בהמשך אותו מסמך כתבה: "יש לציין שאני עושה את המסלול הזה מעל 5 שנים אני נוסעת על עיוור מה שניקרא".

    בעדותה לחוקר מסרה התובעת (נ/3, ש' 15) "...ונכנסנו לכיוון רחוב שנקר מכיכר הדמעות, ראיתי שיש שם פקק, ומשם נסענו לכיוון חנקין כדי להגיע הביתה..". בהמשך נשאלה: "האם הייתה עוברת בכביש של תחנת האוטובוס ליד קניון XXX גם לולא היית צריכה לקחת מביתך את הטופס שציינת" והתובעת השיבה: "כן, אני תמיד עוברת שם" (ש' 34 ואילך) ושוב נשאלה: "במידה ולא היית אמורה לקחת את המסמכים מביתך היית נוסעת באותה הדרך?" והשיבה: "כן, אם אין פקקים אז אני ממשיכה דרך רחוב שנקר, ואם יש פקקים אז נוסעת דרך רחוב חנקין, מה שעשיתי באותו היום" (ש' 48 ואילך).

    בסעיף ב' לתצהירה חזרה התובעת על אותם הדברים ובחקירתה הנגדית השיבה:

    "ככה אני רגילה לנסוע. זה הדרך שלי חמש וחצי שנים, אין הגיון ככה אני נוסעת. הדרך הרגילה שלי היא שמאלה למקווה ישראל שנקר ימינה ואם אין לי פקקים בשנקר אני ממשיכה ישר עד XXX. אם יש פקקים אני לוקחת שמאלה בסוקולוב וימינה בחנקין..." (עמ' 8, ש' 14).

    עדותה של התובעת נתמכה בעדות בנה, אשר נסע עימה, והסביר שנוכח הפקקים ברחוב שנקר, החליטה אימו לפנות שמאלה לרחוב סוקולוב (עמ' 10, ש' 8, ש' 33).

  12. התובעת אינה טוענת שבחרה במסלול בו אירעה התאונה במטרה לפגוש בו את ביתה, אלא כי היה זה המסלול הרגיל בו היתה נוסעת ממילא, בין אם היתה פוגשת את ביתה ובין אם לאו. יתרה מכך, בעדותה בפנינו הבהירה התובעת, כי ביקשה מביתה לצאת מהקניון ולחכות לה "על פינת חנקין גולדה מאיר" (סעיף ז' לתצהירה וראו גם סע' 3 לתצהיר הבת, סע' ו' לתצהיר הבן. חקירתה הנגדית של הבת, עמ' 12, ש' 16) והנתבע לא סתר גרסה זו. ללמדנו, כי התובעת לא תכננה מפגש ממושך עם ביתה, או עצירה ממושכת בדרך הביתה.

  13. הנתבע העלה השערות שונות, בדבר עומסי התנועה על רחוב שנקר לעומת רחוב סוקולוב, בכדי להצביע על כך שאין זה סביר לבחור בדרך בה בחרה התובעת, אם אכן פקקי תנועה (ולא הצורך לפגוש את ביתה) הם שעמדו בבסיס בחירה זו. אין בפנינו ראיות המוכיחות השערות אלו ולא ניתן לקבוע כי מדובר בעניין שהוא בגדר "ידיעה שיפוטית".

  14. בעניין דומה קבע בית הדין הארצי כך:

    "מקובל עלינו ההסבר של המערער ולפיו הוא בוחר באחת משתי הדרכים מביתו למקום עבודתו, בהתאם לעומסי התנועה ובצורך בתדלוק הרכב, וכאשר הוא נדרש למלא דלק ברכבו הוא בוחר בתחנה הקבועה בה הוא נוהג לתדלק מאחר והוא מקבל שם הנחה. שתי הדרכים יכולות להיות הדרך המקובלת לעבודה, גם אם מבחינת מספר הקילומטרים דרך אחת ארוכה יותר מהדרך השניה. לא אחת מי שנוסע ברכבו למקום מסוים בודק את עומסי התנועה בדרך זו או חלופית ובוחר את דרכו לפי עומס התנועה והמהירות בה יגיע ליעדו ולאו דווקא לפי מספר הקילומטרים ליעד."

    עב"ל (ארצי) 51335-09-12 יצחק דב פלג – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] (9.4.14).

  15. בשים לב לכך שהתובעת הציגה גרסה קוהרנטית בדבר מסלול הנסיעה מהעבודה לביתה, אותו מסלול בו נסעה ביום התאונה וגם אם על פי המפה קיים מסלול שנראה "ישר" יותר, לא מצאנו כי יש בטענות הנתבע כדי לבסס את הטענה שהתובעת נסעה בדרך שאינה מקובלת, או תוך "סטיה של ממש" ממנה. כפי שנוכחנו מעדות הבת, גם היא נוהגת להגיע לבית אימה דרך כיכר הדמעות, ודרכה הקבועה שונה הן מהדרך שהנתבע סבור שהיא הדרך המקובלת והן מזו שהתובעת העידה שהיא רגילה אליה (עמ' 14, ש' 18).

  16. בנסיבות האמורות, נוכח הוראות החוק המחייבות נסיעה ב"דרך מקובלת" (ולאו דווקא הדרך הקצרה ביותר") ומסייגות את ההכרה למקרים של "סטייה של ממש", אנו קובעים כי לא נסתרה גרסתה של התובעת כי הדרך בה נסעה ביום התאונה היא הדרך המקובלת ממקום עבודתה לביתה וכי גם אם מדובר בסטייה מדרך אפשרית אחרת, אין מדובר ב"סטיה של ממש".

  17. בסיום הדברים נציין, כי הנתבע לא טען דבר ביחס לעצירת התובעת בצד הדרך וממילא שגם לגביה הוצגה גרסה עקבית (מאז נ/2) והגיונית, בדבר עצירה רגעית לצורך בדיקת הרכב, המקובלת עלינו ושאינה עולה כדי הפסקה של ממש בנסיעה.

    סוף דבר

  18. על יסוד האמור לעיל – התביעה מתקבלת.

  19. בשים לב לכך שהתובעת יוצגה על ידי הסיוע המשפטי – אין צו להוצאות.

  20. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

     

    ניתן היום, כ"ג שבט תשע"ח, (08 פברואר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

    תמונה 3

     

     

    Picture 1

     

    Picture 2

    מר מרדכי מנוביץ

    נציג מעסיקים

     

    מיכל נעים דיבנר

    שופטת

     

    גב' חנה קפלניקוב

    נציגת עובדים


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ