ב"ל 5458-05-14 ה' נ' המוסד לביטוח לאומי

1. בפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 4.3.14 (להלן: "הוועדה"), אשר קבעה למערער 10% נכות אורטופדית והגדילה את נכותו מכוח תקנה 15, כך שלמערער נקבעו 15%.

2. למערער היו מספר השגות בנוגע להחלטת הוועדה, אולם בפתח הדיון הודיע, כי נותרה מחלוקת אך לגבי הטענה בדבר שלילת הקשר הסיבתי בין התאונה שארעה למערער ביום 4.11.10 לבין הנכות הנפשית.

3. בעניין הנפשי קבעה הוועדה כלדקמן:

"מבחינה נפשית מטופל במסגרת ד"ר בוחניה מרחב ד"ר שפק 7.11.13 אובחן כסובל מתסמונת PTSD נוטל ויאיפקס 225 מ"ג ליום. מירו 30 מ"ג ליום, כדורי שינה והרגעה לפי הצורך, לדבריו לא חל (שינוי) שיפור או שינוי לטובה במצבו, סובל מירידה במצבו. הפרעות שינה, חולם לדבריו על התאונה שעבר משחזר מצב טרם התאונה שעבר. בבדיקה מופנם, שקט פרץ בבכי במהלך הבדיקה אך נרגע. אפקט דיספורי תואם. התכנים המחשבתיים אינם מעידים על עיסוק בחוויה טראומטית ומאידך מציין מהימנויות שאיבד במרוץ השנים. ללא תכנים פסיכוטיים בעת הבדיקה.

הוועדה עיינה במכתביו של ד"ר שפאק ובמכתבה של ד"ר חמוטל שבתאי שקבעה שמדובר במשבר הסתגלות ממושך." 

עוד קבעה הועדה:

"מבחינה נפשית לאחר בדיקת הנ"ל ועיון בחומר הרפואי הועדה דוחה את הערר ומקבלת את הנימוקים המתוארים ע"י ד"ר ברקוביץ בדרג I".

4. לטענת המערער, הנכות הנפשית היא כתוצאה מהתאונה שארעה למערער בשנת 2010, בגינה כאמור, נקבעה למערער נכות אורתופדית והופעלה תקנה 15 במלואה.

המערער טוען, כי אין כל סיבה אחרת לנכותו הנפשית, למעט מצבו הרפואי הנובע מהתאונה. עוד טוען המערער, כי הוועדה כלל אינה מנמקת את קביעתה, אלא מפנה לנימוקי הוועדה מדרג ראשון. בהתייחס לנימוקים אלה מציין המערער, כי החל טיפול נפשי ביום 28.11.11, אך ניסיונותיו האובדניים התרחשו במועדים מוקדמים יותר – הראשון, שישה חודשים קודם לכן והשני שלושה חודשים לאחריו. לטענתו, פנה לטיפול רק לאחר שמשפחתו דחקה בו לגשת לטיפול.

עוד טוען המערער, כי הועדה לא ערכה חשבון עובד ושב לעניין הנכות הנפשית.

5. לטענת המשיב, הוועדה סמכה את קביעתה על חוות דעת ד"ר איופה משנת 2012 , ועל החלטת הועדה מדרג ראשון, והחלטתה מבוססת ומנומקת. המשיב טוען כי מדובר בטענות בדבר שיקול דעתה הרפואי של הוועדה, אשר לבית הדין אין סמכות להתערב בו.