ב"ל 53806-11-12.15 דצמבר 2014

1.התובע הגיש לביה"ד מספר בקשות לסעדים זמניים באשר לקצבתו החודשית. במסגרת הבקשה הראשונה ניתנה החלטת ביה"ד על תשלום קצבה חודשית של 5,000 ₪ ובנוסף המוסד התחייב לשאת בהוצאות התובע בזמן שהותו במוסד הסיעודי בו הוא שוהה.

לאחר מכן הוגשה בקשה נוספת להגדלת הקצבה בשל רצון התובע לחזור לארץ מולדתו.

לאחר דיון שהתקיים לרבות גביית עדות מוקדמת של התובע במוסד הסיעודי, וכן שקילת טענות כל הצדדים ניתנה החלטתי ביום 3.7.14, לפיה על הנתבע לממן את כל עלוית הטסתו והעברתו לארץ מוצאו סין עד להגעה לביתו של התובע. כמו כן ניתנה החלטה לפיה על הנתבע לשלם לתובע קצבה זמנית למימון הוצאותיו הרפואיות ומחייתו בסין בסך של 13,000 ₪ חלף הקצבה של 5,000 ₪ המשולמת היום.

למען הסר ספק יובהר כי החלטה זו הינה זמנית עד למתן פס"ד בתיק העיקרי וכי כל עוד התובע מצוי בישראל הקצבה תישאר כפי שהיא 5,000 ₪ בחודש ומימון המוסד הסיעודי.

על החלטתי זו הוגשה בקשת רשות ערעור וביה"ד הארצי קבע בפסק דינו כי הסך של 13,000 ₪ הינו תשלום עיתי לפנים משורת הדין וכי על מותב זה לקבוע את התיק בהקדם להוכחות ואם יחול שינוי בנסיבות רשאי כל צד לעתור בבקשה מתאימה.

2.למרות חלוף הזמן מאז החלטתי בקיץ 2014, התובע נשאר בישראל וביום 24.11.14 הוגשה בקשה נוספת ע"י ב"כ התובע בה ביקש בקשה למתן צו עשה זמני אשר יורה לנתבע להתקין עבור התובע מערכת מיזוג אויר, ידיות אחיזה במקלחת בבית הוריו בסין, רכישת אביזרים רפואיים לרבות מיטה, מנוף, כסא גלגלים וכן לשנע את כל האביזרים המבוקשים לביתו בסין, כל זאת תוך התניה שבמידה והמשיב לא יממן סכומים אלה התובע לא יוכל לעזוב את מדינת ישראל. בבקשה מציין התובע כי קיים פגישה עם נציגי הנתבע לפיה פרט כי בשל מצב בריאותו לא ניתן יהיה להחזירו לסין ללא ביצוע כל השינויים בביתו וכן רכישת האביזרים הרפואיים כמפורט, שכן למשפחתו אין את האמצעים להתאים את סביבת מחייתו לצרכיו ונכותו.

בעקבות אותה פגישה הודיע הנתבע כי הוא יבחן באמצעות רופא המוסד את דרישת התובע. התובע בבקשתו עוד בטרם קבלת תשובת הנתבע טען לזכאותו לצו עשה ואף טען מפי השמועה כי ככל הנראה המוסד לביטוח לאומי לא יאשר לו דרישותיו אלה.

3.הנתבע בתשובתו לבקשה התנגד לדרישות התובע. הנתבע טען כי מדובר בתביעה כספית רגילה לתשלום אביזרים רפואיים והתוב לא הצביע על כל טעם מיוחד המצדיק את התשלום כסעד זמני דחוף.

בעניין זה הפנה הנתבע לסעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי בעניין תשלום גמלה בעין. כמו כן הפנה הנתבע לסעיף 89 לחוק הקובע את הדרכים בהם תינתן הזכות לריפוי וקבלת מכשירים ושיקום רפואי, והתובע רשאי לממש זכות זו רק עפ"י הקבוע בסעיפי החוק.

מאחר והתובע לטענת הנתבע סיים את הליך השיקום, יש לבחון את עניינו באשר לזכויות לאביזרים רפואיים ובעניין זה לטענת הנתבע לא מתקיים אף לא אחד מהתנאים הקבועים בתקנות.

כמו כן נטען ע"י הנתבע כי לתובע אין כל זכאות לקבל התאמות בדיור בביתו בסין או ברכישת אביזרי עזר ולא כל שכן יש לדחות בקשתו לרכישת האביזרים בישראל ושינועם לחו"ל.

לא זו אף זו, טען הנתבע כי הבקשה אינה מעלה כל דחיפות בפרט שטרם נדון התיק לגופו.

הנתבע חוזר וטוען כי בהתאם לפסה"ד של ביה"ד הארצי לא ניתן להעתר לבקשת התובע במיוחד לאור קביעת ביה"ד כי הוצאות רפואיות ואביזרים רפואיים לא יעלו על סכום של 2,000 ₪ לחודש.

4.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, דין הבקשה להדחות כל זאת מהנימוקים הבאים:

א.בקשה זו הייתה צריכה להיות מוגשת יחד עם הבקשה לסעד הזמני שהוגשה לפני כשנה שכן היה על התובע לדעת את הקשיים העומדים בפניו ולאפשר לביה"ד לשקול את מכלול השיקולים ולא בשיעורין.