ב"ל 52020-09-14.01 ינואר 2015

1.זהו ערעור על החלטת הוועדה לעררים לקביעת אי כושר, מיום 27/7/14 ("הוועדה"). בהחלטתה קבעה הוועדה כי המערער לא איבד כדי 50% מכושרו להשתכר מיום 1/11/13 ("ההחלטה").

טענות הצדדים:

2.טענת הערעור העיקרית היא שהוועדה לא פעלה בהתאם להלכת מוהרה, ולא התייחסה כנדרש למוגבלות של המערער בתחום העיניים, שנגרמה כתוצאה ממחלת הסכרת וסיבוכיה.

3.לטענת המשיב, לא נפל בהחלטת הוועדה כל פגם משפטי, שכן הוועדה הייתה ערה לכל פגימותיו של המערער, התייחסה למצבו האישי, והחלטתה מפורטת ומנומקת.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

4.לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.

5.הוועדה התכנסה ביום 27/7/14, ולאחר שהקשיבה לתלונות המערער ולטיעוני בא כוחו שהתלווה אליו, עיינה במסמכים הרפואיים בתיק. הוועדה בחנה את הליקויים מהם סובל המערער, וציינה כי המערער בן 49, אובחן כסובל מהפרעות באישיות, סוכרת עם רטינופטיה ונפרופטיה (נכות משוקללת בשיעור 72%). הוועדה ציינה כי לדברי המערער אינו מסוגל לעבוד בכלל, הן בשל מצבו הנפשי והן בשל ההגבלה בכושר הראייה הנובעת ממחלת הסכרת. הוועדה הוסיפה כי המערער אינו עובד מזה שנים רבות, ואין לו עבר תעסוקתי מתועד.

באשר לנכות הנפשית, הוועדה הסבירה כי הוועדה הרפואית לעררים מיום 2/6/14 קבעה למערער 20% נכות בגין הפרעת אישיות. לדעת הוועדה, המערער מסוגל להשתלב בעבודה בתחום החרושת הפשוטה והסטנדרטית, מאחר שעבודה מסוג זה לא חושפת אותו למתח, ללחץ נפשי או לעבודה עם קהל לקוחות.

באשר למחלת הסכרת, קבעה הוועדה הרפואית לעררים שנדרשת סביבת עבודה המאפשרת ארוחות סדירות. לאור האמור סברה הוועדה דנן, כי המערער מסוגל להשתלב במגוון עבודות חרושתיות בלתי מקצועיות שאינן מחייבות כל הכשרה מקצועית וניתן ללמדן תוך כדי ביצוע – ובלבד שתהיה אפשרות לארוחות סדירות.

באשר לליקוי הראייה, הסתמכה הוועדה על חוות דעת מומחה בתחום העיניים, אשר קבע למערער נכות בשיעור 10% (חוות דעת מיום 7/3/14 – מש/2), וכן קבע שליקוי הראייה לא משפיע על כושרו של המערער לעבוד, והוא מסוגל לעבודה.