ב"ל 30816-12-14 ע' נ' המוסד לביטוח לאומי

1.זהו ערעור על החלטת הוועדה לעררים לעניין אי כושר, מיום 19/11/14 ("הוועדה"), אשר קבעה כי המערער לא איבד כדי 50% מכושרו להשתכר מיום 7/11/13 ("ההחלטה").

2.טענת הערעור היא שהחלטת הוועדה אינה מנומקת כנדרש, והוועדה לא התייחסה כראוי להשפעת ליקוייו של המערער על כושרו לעבוד, לא התייחסה לכל ליקוי בנפרד, לא התייחסה להשפעתם המצטברת ולא נתנה דעתה לתרופות שהוא נוטל. המערער הוסיף וטען כי הוועדה לא נתנה משקל מספק לנסיבותיו האישיות, גילו, כושרו האינטלקטואלי ועברו התעסקותי.

3.לטענת המשיב, החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת ולא נפל בה פגם משפטי. נטען כי הוועדה התייחסה לנכויות הרפואיות שנקבעו למערער, ונתנה דעתה לתלונותיו, לעברו התעסוקתי ולהשפעת ליקוייו על כושרו לעבוד.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

4.לבית הדין הסמכות לבחון האם נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה (סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995).

במקרים קיצוניים של חוסר סבירות בהחלטה של ועדה מסוג זה, רשאי בית הדין להתערב ולראות בחוסר הסבירות האמור משום טעות משפטית. זאת משום שוועדה לעררים, בשונה מוועדה רפואית, פועלת בתחום שאינו רפואי טהור. אולם, יש ליתן את הדעת כי התערבות כזו של בית הדין תוגבל למקרים קיצוניים של חוסר סבירות (דב"ע שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).

5.מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה:

ביום 19/11/14 התכנסה הוועדה, הקשיבה לתלונות המערער, כפי שנרשם בסעיף 3 לפרוטוקול. לדברי המערער, אינו עובד משנת 2009, ומצבו לא השתפר לאחר ניתוח שעבר בחודש 9/2011; הוא סובל מכאבי גב, לא יכול להתכופף, סובל מסכרת מטופלת באינסולין; חש עייפות, קוצר נשימה, מתקשה לעלות במדרגות; שמיעה חלשה, טנטון; סובל מבריחת סידן. עורכת דינו של המערער שהתלוותה אליו, הוסיפה שלמערער נקבעה דרגת נכות גבוהה, שמעידה על מצבו התפקודי, וכן הדגישה את גילו המתקדם, השכלתו והעדר מסוגלות לחזור לעבודתו הקודמת.

הוועדה ציינה כי המערער בן 56, אובחן כסובל מליקוי שמיעה (5%), טנטון (10%), סכרת עם סיבוכים (65%), ברונכיאקטזיות (20%), מצב לאחר ניתוח עמוד שדרה מותני (10%), מצב לאחר שבר בחוליה 1L (10%). סה"כ נכות רפואית יציבה בשיעור 80%.