ב"ל 22365-06-14 אלון נ' המוסד לביטוח לאומי

ביום 12.6.2014 הגיש המערער ערעור על החלטת הועדה לעניין תקנה 17 שהתכנסה ביום 26.5.2014 והחליטה להפעיל את התקנה בשליש בלבד.

1. ואלה תמצית טענות המערער:

   1. הועדה קבעה כי חלה ירידה של 30% בשכרו של המערער ודי בכך כדי להפעיל את התקנה במלואה.

   2. מטרת תקנה 17 לאפשר למוסד ולמבוטח לבחון בטווח זמן מוגדר האם חל שינוי בהשפעת הנכות על הכנסות הנפגע ולהשוות בין השתכרות הנפגע נכון ליום הפעלת תקנה 17 לבין השתכרותו לפני פגיעתו.

   3. הוועדה טעתה כאשר קבעה כי אין אפשרות להשוות קידום של עובדים בני אותו מחזור למערער, שכן לכל אחד יכולת ונתונים אישיים.

   4. המערער ביקש ששכרו ישתווה לשכר של עובד היום באותה דרגה בה היה לפני התאונה.

   5. בסיכומי התביעה ביקש המערער שהמל"ל ימציא חוזר ובו קריטריונים לכל הוועדות לעניין הפעלת תקנה 17, שכן חייב להיות שוויון ולא יכול להיות שוועדה אחת תראה ב-30% ירידה בשכר כירידה שיש בגינה להפעיל את מלוא התקנה, ואילו וועדה אחרת תפעיל רק בשליש.

   6. המערער מפנה לעב"ל 13779-11-11, המל"ל נגד נועם בן מויאל (פסק דין אשר דן בכלל בעצמאי ולא בשכיר – א.ש.ב.) וכן לדב"ע לה/01-333 בנימין נגד המל"ל , פד"ע ז', 361.

      לגרסת המערער שילוב של שני פסקי דין אילו מלמד כי היה על הוועדה לבחון את נזקו האמיתי שלא מתבטא רק בירידה בשכרו כיום מול שכרו טרם התאונה, אלא מתבטא אף במבחנים אובייקטיבים הקשורים לאותו מקצוע מול אדם אחר בעבודתו שאין לו את הפגימה.