ב"ל 20293-12-13 המוסד לביטוח לאומי נ' פ'

1.בפניי ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 20.10.13 (להלן: "הועדה"), אשר קבעה למשיב נכות צמיתה בשיעור 35% וזאת החל מיום 10.2.13.

2.המשיב נפגע בתאונת עבודה ביום 15.5.2000 ונקבעה לו דרגת נכות בגין ליקוי בשורש כף ידו השמאלית בשיעור 20%, בניכוי 10% מצב קודם.

3.המשיב פנה בהליך של החמרה לוועדה מדרג ראשון. הועדה התכנסה ביום 18.3.13 וקבעה כי לא חלה החמרה בעניינו של המשיב. המשיב הגיש ערר על החלטת הועדה כאמור. וועדה לעררים התכנסה לדיון בעניינו של המשיב בשלושה מועדים. בפעם הראשונה התכנסה הועדה ביום 2.6.13, שמעה את תלונות המשיב, בדקה אותו וביקשה כי תומצא לעיונה בדיקת C.T. מיום 15.11.12. ביום 14.7.13 התכנסה הועדה בשנית וקבעה את נכותו של המשיב בשיעור 28%. לענין תקנה 15 קבעה הועדה כי ועדת הרשות תבחן את עניינו של המשיב.

4.ועדת הרשות העבירה את המלצתה ביום 22.8.13 ולפיה אין מקום להפעלת תקנה 15 בעניינו של המשיב, שכן, המשיב עובד בשמירה, כפי שעבד קודם לכן וכי הירידה בהכנסותיו היא בלתי ניכרת, בשיעור של 18% בלבד.

5.ביום 20.10.13, התכנסה הועדה בפעם השלישית והחליטה להפעיל תקנה 15 ברבע.

טענות הצדדים

6.לטענת המערער, טעתה הועדה בהחלטתה להפעיל תקנה 15 ברבע. הועדה לא נימקה החלטה זאת ולא הסבירה מדוע אינה מאמצת את המלצת ועדת הרשות. עוד טוען המערער, כי החלטת הועדה אינה ברורה ואינה מנומקת ולא ניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה.

7.לטענת המשיב, אין מקום להתערב בהחלטת הועדה. אין כל חובה לוועדה להתייחס להחלטת ועדת הרשות והוועדה פעלה בהתאם לחוק הביטוח הלאומי, בהיותו חוק סוציאלי. עוד טוען המשיב, כי כיום עליו לעבוד שעות רבות יתר על מנת להשתכר בשכר ראוי לפרנסת משפחתו. בנוסף טוען המשיב, כי הבדיקה שנעשתה ע"י ועדת הרשות שגויה.

8.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להתקבל.