עב"ל
בית דין אזורי לעבודה תל אביב - יפו
|
16560-10-14
31/05/2015
|
בפני השופטת:
אירית הרמל
|
- נגד - |
מערערת:
צ.ד. עו"ד ניר אבישר
|
משיב:
המוסד לביטוח לאומי עו"ד אילת ברעם
|
פסק דין |
1.בפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי פוליו) (להלן: "הוועדה") מיום 20.8.14, אשר קבעה כי המערערת אינה זכאית לפיצוי לפי חוק הפיצוי לנפגעי פוליו, תשס"ז – 2007 (להלן: "החוק").
2.העובדות:
המערערת ילידת 1942, לקתה בילדותה במחלת הפוליו, מחוץ למדינת ישראל.
המערערת פנתה לוועדה רפואית לקבלת פיצוי והכרה לפי החוק. ועדה רפואית מדרג ראשון דחתה את בקשת המערערת, בטענה שלא הוכח כי המערערת עברה טיפול רפואי בארץ. על קביעה זו הגישה המערערת ערר.
ועדה רפואית לעררים שהתכנסה ביום 20.8.14 קבעה גם היא כי המערערת אינה זכאית לפיצוי לפי החוק, כדלקמן:
"הוועדה האזינה לדברי התובעת ובא כוחה ועיינה בחומר הרפואי הרב. מדובר במחלת פוליו בה חלתה קודם לעלייתה לארץ ואשר לא חייבה ולא הביאה לככל התערבות כירורגית (לא נותחה בארץ לפי הצהרתה ולפי הרישומים שבתיק).
הוועדה קובעת כי המקרה אינו עומד בקריטריונים לפי חוק הפוליו כולל תיקונים מאוחרים יותר ולכן דוחה את הערר".
3.טענות הצדדים:
לטענת המערערת, טעתה הוועדה טעות משפטית שעה שלא מצאה לנכון לקבוע, כי הטיפולים שעברה המערערת בארץ לצורך טיפול במחלת הפוליו ואשר כללו גירויים חשמליים ברגלה הימנית בין השנים 1953 - 1954, מהווים טיפול רפואי על פי החוק. המערערת טוענת, כי הוועדה היתה צריכה לבחון את השאלה- האם הטיפול שקיבלה המערערת היה טיפול מקובל למחלת הפוליו בתקופה האמורה.
לטענת המערערת, כעולה ממחקר מקיף שנעשה על ידי "מרכז המחקר והמידע של הכנסת" מיום 3.11.11, אשר גם הוועדה הופנתה אליו, אלקטרותרפיה (גירויים חשמליים של השרירים המושתקים) היוותה אחת משיטות הטיפול בפוליו בישראל בתקופה האמורה, אשר היו זהות לשיטות הטיפול בשאר העולם. על כן, טעתה הוועדה בפרשנותה והיה עליה להכיר בטיפול ככזה המקנה למערערת פיצוי על פי חוק הפוליו. עוד טוען המערער, כי הוועדה התעלמה מחוות הדעת הרפואית של ד"ר ארסבן, אשר הונחה בפניה.
מכאן שהמערערת מבקשת כי בית הדין יקבע כי היא זכאית לפיצוי וההטבות הקבועות בחוק. לחילופין, מתבקש בית הדין לקבוע, כי הטיפול בגירויים חשמליים מהווה "טיפול רפואי" לצורך הכרה על פי החוק. לחילופין, מתבקש בית הדין להחזיר את עניינה של המערערת לוועדה, תוך הנחייתה כי טיפול בגירויים חשמליים מהווה טיפול רפואי על פי החוק.
4.לטענת המשיב, פרשנותה של המערערת להוראות החוק היא שגויה וסותרת את לשון החוק עצמו. הוראות סעיף 2 לחוק קובעות במפורש כי לעניין מי שלקה במחלה מחוץ לישראל, רק מי שקיבל טיפול רפואי בישראל, יוכר כבעל זכאות לפיצוי על פי החוק. זאת כאשר "טיפול רפואי" מוגדר כניתוח בלבד. הוועדה קבעה, כי גם אם טענת המערערת לפיה עברה טיפול בגירויים חשמליים היא נכונה, היא עדיין אינה עונה להגדרת החוק הואיל ולא עברה ניתוח בישראל. על כן, אין לקבל את טענת המערערת, לפיה טיפול בגירוי חשמלי מהווה טיפול רפואי, לצורך הכרה לפי החוק. כן טוען המשיב, כי הוועדה לא היתה צריכה להתייחס לחוות הדעת של ד"ר ארסבן, שכן הוא כלל לא נדרש לשאלה האם המערערת עונה להגדרות החוק, והסתפק בקביעה כללית לפיה "מאחר והחוק השתנה יש להכיר במחלתה". עיקר חוות הדעת נועדה לשיעור הנכות שיש להתאים למערערת והוועדה כלל לא נדרשה לשאלה זו. מכאן שהמשיב סבור כי דין הערעור להידחות.
5.דיון והכרעה: