מ.א. נ' המוסד לביטוח לאומי

זהו פס"ד בערעור שהגישה המערערת כנגד החלטת הוועדה הרפואית מיום 3/8/15, אשר ישבה בעקבות תאונת עבודה שאירעה למערערת ביום 13/1/14.

הרקע לערעור:

א. המערערת ילידת שנת 1961, עבדה כטבחית.

ב.ביום 13/1/14, בזמן חלוקת אוכל לילדים במעון קיבלה המערערת מכה מהעגלה בשוק רגל שמאל – אירוע שהוכר על ידי המוסד כפגיעה בעבודה (להלן: האירוע).

ג.המערערת הועמדה בפני וועדה מדרג ראשון וזו קבעה לה נכות זמנית בשיעור של 10% מיום 14/1/14 ועד 25/2/15 בגין מצב הוורידים "עד לאחר גמר הדילול".

ד.על קביעת הוועדה מדרג ראשון הגישה המערערת ערר על גובה הנכות הזמנית ועל כך שלא נקבעו לה אחוזי נכות בגין חרדות, השמנת יתר קשיי נשימה ויתר לחץ דם, עליהם התלוננה – כפגיעות הנובעות מאותו אירוע. הוועדה קבעה כי למערערת 10% נכות זמניים עד ליום 3/5/15 וכי לא נותרו אחוזי נכות מעבר לכך כתוצאה מהאירוע. הוועדה המליצה למערערת לפנות לנכות כללית בשל בעיותיה הרפואיות השונות מהן סובלת.

קביעת הוועדה: הוועדה שמעה את תלונותיה של המערערת על פיהם: "יש לי השמנת יתר ולא יכולה ללכת הליכה ממושכת. קושי בעמידה ממושכת קושי בישיבה ממושכת. לא מתפקדת בבית עקב קושי בעמידה ממושכת". הוועדה ערכה לתובעת בדיקות מקיפות ובסיומם קבעה כי: "התובעת לא נמצאת בטיפול נפשי מסרה שקבעה לפסיכיאטר אך לא נבדקה. הוועדה התרשמה שאין קשר ישיר בין תלונותיה הנפשיות ובין האירוע הנדון. למערערת הייתה חבלה ממוקדת בשוק שמאל שלאחריה התפתחה פקקת באחד מהורידים השטחיים של השוק. אין עדות לפקקת חדשה. אין עדות לפקקת. כעת סיימה את הטיפולים נוגדי הקרישה וכעת הגיעה הנכות הזמנית לקיצה. לאור מחלותיה APLA, דליות ורידים דו"צ, ריבוי הריונות וריבוי לידות, יתר לחץ דם, עודף משקל יש מקום, וכך הוסבר לתובעת לפנות לנכות כללית. הוועדה קובעת כי הנכות הזמנית הגיעה לקיצה ותחולה עד 3/5/15 דהיינו, הנכות הזמנית עד 3/5/15 בשיעור 10% ולאחר מכן לא נותרה נכות וחזרה למצבה התחלואתי הבסיסי שאינו קשור לעבודתה".

עיקר טענות ב"כ המערערת:

א.טעתה הוועדה עת התעלמה ממצבה הרפואי בתקופת הנכות הזמנית כאשר קבעה לה נכות זמנית אך בשיעור של 10%. שיעור הנכות הזמנית לא משקף כלל את מצבה של המערערת שלא הייתה מסוגלת לעבוד, סבלה מדלקות ופקקת חוזרת בוורידי רגל שמאל וקיבלה טיפול תרופתי אינטנסיבי. על הוועדה היה לשקול נכות זמנית בשיעור גבוה יותר בהתחשב באובדן כושר העבודה בתקופה הזמנית.

ב.על מנת לשלול קשר סיבתי בין הנכות לבין הפגיעה בעבודה על הוועדה היה להצביע על קיום מצב דומה (דהיינו מצב לאחר הפקקת) לפני הפגיעה בעבודה, דבר שלא נעשה. נימוקי הוועדה מצביעים על קיום גורמי סיכון להתפתחות הפקקת, אך אינם עולים לכדי ההנמקה הנדרשת לשלילת הקשר הסיבתי בין נכותה היציבה של המערערת לבין הפגיעה בעבודה. זאת ועוד. למרות קיומם של מחלות רקע בשתי הגפיים, המערערת לא פיתחה פקקת ברגל ימין שלא נחבלה. כמו כן, עד לפני האירוע היא הייתה פעילה פיזית ועבדה בעבודה הכרוכה בעמידה ממשוכת ללא הגבלה. מאז הפגיעה סובלת המערערת בכאבים בשוק שמאל, מוגבלת בהליכה ואינה מסוגלת לחזור לעבודתה הקודמת.

ג. הוועדה לא שקלה את טענות המערערת נגד קביעתה לגבי גורמי הסיכון להתפתחות הפקקת ברגל שמאל, ובכך נפלה טעות בקביעתה על היעדר קשר סיבתי בין נכות המערערת לבין הפגיעה בעבודה.

ד.לחלופין ובנוסף, על הוועדה היה לערוך חשבון עובר ושב, תוך קביעת גובה הנכות עקב מצבה הקודם בשוק שמאל טרם קביעתה שלא נותרה נכות יציבה כתוצאה מהפגיעה בעבודה.

ה.טעתה הוועדה כאשר לא קבעה למערערת אחוזי נכות בגין מצבה הנפשי. הנמקת הוועדה בדבר שלילת הקשר הסיבתי בין מצב החרדה/הדיכאון בגינו נמצאת בטיפול פסיכיאטרי כעת לבין לפני הפגיעה בעבודה בקיום אבחנה ישנה של "הפרעות חרדה" בתיק הרפואי, אינה עולה לכדי הנמקה מספקת לשלילת הקשר הסיבתי. מדובר באבחנה לאקונית ישנה שלא ניתן להסתמך עליה באופן מספק לשלילת הקשר הסיבתי. לפי בירור עם קופת חולים לאומית רישום האבחנה בתיקה הרפואית של המערערת הופיע בעקבות פנייה חד פעמית לרופא משפחה בבקשה לקבל מרשם לכדורי הרגעה ללא ציון תלונות וממצאים כלשהם

ו.הוועדה שגתה אף בכך שלא נמקה כלל מדוע אין לראות בהשמנת היתר ובעיות של לחץ דם שהופיעו אצל המערערת לאחר הפגיעה – כפגיעות נוספות כתוצאה מהעבודה.