ב"ל 15840-01-14.17 נובמבר 2014

1.בפניי ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 19.12.13 אשר קבעה למערער נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 72 (4)ד II.

2.העובדות:

המערער יליד 1937, עוסק בבניין.

ביום 11/11/2012 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, לפיה, "עניינו של המערער יושב אל הוועדה הרפואית לעררים, על מנת שזו תתייחס שנית לליקוי בשמיעה, תוך התייחסות לחוות דעת פרופ' שדה מיום 10/6/2012."

תשומת לב הוועדה הופנתה לכך כי פקיד התביעות קבע כי מתקיים קשר סיבתי, בין הליקוי בשמיעה לבין עבודתו של המערער, ולפיכך, בהתאם לפסיקה, "נקודת המוצא של הוועדה חייבת להיות כי מדובר בפגיעה בעבודה, ואין הוועדה מוסמכת לשלול את הקשר הסיבתי בין הליקוי בשמיעה לתנאי עבודתו של המערער".

3.הוועדה לא ביצעה את הוראות פסק הדין, ושבה וקבעה כי ליקוי השמיעה של המערער לא נגרם עקב חשיפה לרעש, אלא מפאת הגיל.

4.ביום 11.9.13 ניתן פסק דין נוסף ולפיו בהסכמת הצדדים הוחזר עניינו של המערער לוועדה פעם נוספת על מנת שזו תפעל בהתאם להוראות פסק הדין מיום 11/11/2012, בשים לב לכך כי אינה מוסמכת לשלול את הקשר הסיבתי בין ליקוי השמיעה לתנאי עבודתו של המערער.

5.ועדה רפואית לעררים שהתכנסה בעקבות פסק הדין קבעה כדלקמן:

"הועדה עיינה בפסק הדין ומתייחסת אליו. בדיקת השמיעה מתאריך 25.5.08 נראה ליקוי עצבי דו"צ בשמיעה המתאים לפגיעה בחשיפה לרעש. סף השמיעה הממוצע בתדירויות הדיבור 13 דציבל בשתי האוזניים.

סף שמיעה זה מתאים ל- 0% נכות.

בבדיקת שמיעה מאוחרת יותר מתאריך 3.2.11 עליה נדונה התביעה להכרה במצב של החמרה הקשורה בשיחות בבדיקת שמיעה זו אכן נראית החמרה בשמיעה אך היא כוללת בתוכה חלק שנגרם מחשיפה לרעש במקום העבודה (כפי שנראה בבדיקה ממאי 2008 המתוארת לעיל) וחלק אשר אינו קשור בחשיפה לרעש."

ובהמשך: