ב"ל 15390-10-14 אסתר אורלי מלכה נ' המוסד לביטוח לאומי

1.לפני ערעור שהגישה גב' א.א.מ. (להלן: "המערערת") ביום 21.9.14, על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מיום 12.12.13 אשר קבעה למערערת נכות רפואית בשיעור 50% (להלן: "הוועדה").

2.בפתח הדברים יצוין כי בעקבות החלטת הוועדה, המערערת זומנה לוועדות רפואיות לקביעת דרגת אי כושר וכי ועדת אי כושר לעררים אשר התכנסה לדון בעניינה של המערערת ביום 12.2.14, קבעה כי המערערת איבדה 100% מכושרה להשתכר החל מיום 1.5.12.

בשים לב לכך כי לצורך תביעה לקבלת גמלת שירותים מיוחדים יש צורך בצבירת 60% נכות רפואית משוקללת לפחות, המערערת מבקשת לערער על החלטת הוועדה.

3.לטענת המשיב דין הערעור להידחות על הסף - מאחר והוגש לאחר שחלף המועד הקבוע להגשתו כמפורט בתקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז-1977 (להלן: "התקנות").

בהתאם לעמדת המשיב, החלטת הוועדה מושא הערעור נשלחה למערערת בחודש דצמבר 2013 ומשהוגש הערעור כתשעה חודשים לאחר מכן, הערעור הוגש לאחר שחלף המועד להגשתו (60 יום) כקבוע בתקנה 2 לתקנות.

המשיב הוסיף וציין כי במהלך התקופה הרלוונטית, המערערת הגישה לבית הדין ערעור ביחס להחלטת ועדת אי הכושר מדרג ראשון (אשר התכנסה לאחר שהוועדה קבעה את שיעור הנכות הרפואית של המערערת) וכי דיון בערעורה של המערערת התקיים ביום 22.12.13.

עוד טען המשיב, כי מטענות המערערת עולה כי למערערת בעיות רפואיות אורתופדיות אשר לא היו קיימות במועד הוועדה ומצבה הנפשי הוחמר ולכן נכון כי המערערת תפנה למשיב בתביעה להחמרה אשר תבחן בהתאם לדין.

4.לטענת המערערת, אין לקבל את הטענה לעניין התיישנות הערעור. בהקשר זה טענה המערערת, כי מצבה הנפשי קשה ולאור מצבה היא לא ידעה שהיא צריכה להגיש ערעור על החלטת הוועדה ולכן היא לא הגישה את הערעור בזמן.

המערערת מוסיפה וטוענת כי הוועדה לא התייחסה כלל למצבה הפיזי ולמצבה הנפשי וכי נכותה הנפשית גבוהה בהרבה מהנכות שנקבעה על ידי הוועדה.

הכרעה

5.תקנה 2 לתקנות קובעת כי: