ר.ח.ב.ד. נ' המוסד לבטוח לאומי

1. זהו ערעור על החלטת הוועדה לעררים לעניין אי כושר שהתכנסה ביום 10.05.16 (להלן: "הוועדה") וקבעה בהחלטתה כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר. 

2.רקע 

המערער יליד 1961, סובל מליקויים שונים, שבגינם נקבעו לו, על ידי וועדה רפואית, נכות רפואית זמנית בשיעור של 79%, על פי שקלול הדרגות הבאות:

נכות בשיעור 10% בגין תגובה הסתגלותית לפי פריט ליקוי 34(א)(2) לרשימת הליקויים.

נכות בשיעור 10% בגין יתר שומנים בדם לפי פריט ליקוי 3(ב) לרשימת הליקויים.

נכות בשיעור 65% בגין סכרת עם סיבוכים לפי פריט ליקוי 14(6)(א) לרשימת הליקויים.

נכות בשיעור 25% בגין מחלת לב לפי פריט 9(1)(ג)(II) לרשימת הליקויים.

המערער ביקש לקבוע את אי כושרו, ופקיד התביעות קבע כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר.

המערער הגיש ערר על הקביעה הנ"ל, וועדה לעררים שהתכנסה בעניינו ביום 05.07.15 דחתה את הערר, תוך שהותירה את הקביעה האמורה על כנה.

כנגד קביעה זו הוגש ערעור שנדון בתיק 15921-09-15 שם ניתן פסק דין ביום 18.02.16 (להלן: "פסק הדין") ובו הוחזר עניינו של המערער לוועדה באותו הרכב.

בעקבות פסק הדין, הוועדה התכנסה ביום 10.05.16 ושבה ודחתה את הערר.

על החלטתה זו נסב הערעור שבפני.

3.במסגרת סיכומי טענותיו, ביקש ב"כ המערער להשיב את עניינו של המערער לוועדה בהרכב אחר. לטענתו, הוועדה טעתה בהחלטתה עת קבעה שהמערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר. הוועדה אומנם ציינה כי שקלה את ההשפעה של הליקויים על כושר העבודה, ואולם בפועל לא נימקה כיצד החלטתה מתיישבת עם הסימפטומים מהם סובל המערער. החלטת הוועדה, ולפיה המערער מסוגל לבצע עבודות של חרושת קלה אינה מתיישבת על העובדה שהמערער סובל מרעד בידיים וברגליים.

4.ב"כ המשיב מנגד, התנגד להחזרת עניינו של המערער לוועדה, משלגישתו לא נפל כל פגם משפטי בדרך פעולותיה, באשר הוועדה התייחסה ללשון פסק הדין מכוחו התכנסה ויישמה אותו. טרוניית המערער כי הוועדה רק ציינה כי "שקלה" את מכלול הליקויים של המערער אולם לא עשתה זאת בפועל - אינה במקומה ובהחלט ניתן להבין כל שיקול ושיקול של הוועדה בכלל, ואת המכלול בפרט.