בש"פ 9825/16

רקע והליכים קודמים

1. נגד העורר ואדם נוסף בשם נמר אלעמראני (להלן: הנאשם 2; ושניהם ביחד, להלן: הנאשמים) הוגש כתב אישום, לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, המייחס להם עבירות אלה: קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); מסחר ברכב גנוב, לפי סעיף 413 יא לחוק העונשין (שתי עבירות); גניבת רכב, לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין (2 עבירות). לעורר, שהיה הנאשם 1 בכתב האישום, יוחסו, בנוסף, עבירות של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין; והתחזות כאדם אחר, לפי סעיף 441 לחוק העונשין.

2. מהעובדות הנטענות באישום הראשון עולה כי העורר היה, במועד הרלוונטי לכתב האישום, משוחרר בתנאים מגבילים בקהילה הטיפולית "רוח המדבר", בהתאם להחלטה שניתנה בבית משפט השלום בבאר שבע (תיק מ"ת 50918-11-15). עוד נטען בכתב האישום, כי עובר ליום 13.11.2016, גמלה בליבם של הנאשמים ההחלטה לגנוב כלי רכב ולמכור אותם "לאחרים שזהותם אינה ידועה למאשימה בשטחי הרשות הפלסטינאית" (להלן: האחרים). בתאריך 13.11.2016 לקראת חצות, נפגשו הנאשמים עם קטינה, שהיא חברתו של הנאשם 2 (להלן: הקטינה), בעיר דימונה, והשלושה (להלן: הקושרים) קשרו קשר לבצע פשע של גניבת כלי רכב ומכירתם לאחרים בשטחי הרשות הפלסטינאית. לשם מימוש תוכנית הקשר, הצטיידו הקושרים בכלי פריצה, מברגים, מוט ברזל וכפפות. בשלב כלשהו, איתרו הקושרים רכב מסוג "מיצובישי סופר לנסר", והעורר פרץ לתוכו, התניעו, ולאחר מכן חברו אליו הנאשם 1 והקטינה, והשלושה נסעו עם הרכב למקום נטוש בדימונה, שם המתינו להם האחרים, שקיבלו לרשותם את הרכב. לאחר מכן, הבחינו הקושרים ברכב מסוג "מזדה" שגם אותו ביקשו לגנוב. נטען בכתב האישום, כי העורר משך את דלת המזדה, ובכך יצר מרווח שאליו הכניסה הקטינה את ידה, והרימה את הכפתור הנועל את הדלת. העורר התניע את המזדה והקטינה, וכן הנאשם 2, נכנסו לרכב, והשלושה נסעו לכיוון היישוב ערערה שבנגב, שם המתינו להם האחרים, שנסעו ברכב המיצובישי הגנוב. הקושרים המשיכו בנסיעה, ביחד עם האחרים, למקום כלשהו בשטחי הרשות הפלסטינאית, שם הם קיבלו סכום של 3,000 ₪ בעבור שני כלי הרכב, שבו התחלקו השלושה.

3. באישום השני נטען, כי ביום 15.11.2016, הבחינו אנשי משטרה ברכב החונה בצורה חשודה, בחניון ממול התחנה המרכזית בדימונה. ברכב ישבו העורר, הנאשם 2, הקטינה, ואדם נוסף בשם עלי אלעמראני. השוטרים הגיעו לרכב, וביקשו מכל מי שהיה בתוכו להזדהות. בעוד שכל האחרים הזדהו באמצעות תעודות הזיהוי שלהם, הזדהה העורר בכזב כאחיו, מוסא אבו סבילה, ומסר לשוטרים את תעודת הזהות של האח, וזאת "במטרה להונות אותם ולהכשילם בתפקידם".

4. במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לבית המשפט להורות על מעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים במשפטם. נטען בבקשה, כי ברשות המשיבה ראיות לכאורה לביצוע העבירות על ידי הנאשמים, ובכלל זה: הודעותיהם של בעלי הרכב הגנובים; הודעתה של הקטינה, שהפלילה את הנאשמים; הודאתו של הנאשם 2 בביצוע העבירות, ושחזור שנערך עימו; שיחות טלפוניות בין הנאשמים שהוקלטו; והודאתו של העורר בהפרת תנאי השחרור ממעצר ובהתחזות לאחר. עוד נטען, כי הנאשמים מסכנים את בטחון הציבור במעשיהם, בכך שנטלו חלק "בתעשיית" גניבות הרכב, שהפכה בישראל בכלל ובאזור הדרום בפרט למכת מדינה. כנגד העורר נטענה עילת מעצר נוספת והיא החשש כי הוא ינסה להתחמק מהדין, לאחר שהוא ברח מהקהילה הטיפולית שבה שהה, והמשיך לבצע עבירות פליליות.

החלטתו של בית משפט קמא בעניינו של העורר

5. בית משפט קמא (כב' השופט נ' אבו טהה) נתן, ביום 1.12.2016, החלטה נפרדת בעניינו של העורר. בית משפט קמא ציין, כי לחובת העורר עומדות שתי עילות מעצר, האחת היא עילת המסוכנות, בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), והאחרת היא עילת השיבוש, לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים. בית משפט קמא הוסיף עוד, כי עילת המעצר מתעצמת, בהינתן עברו הפלילי של העורר, בעיקר בתחום עבירות הרכוש. בית משפט קמא הבהיר, כי לאחר הרשעתו השלישית של העורר, בבית משפט השלום בבאר שבע, בגין ביצוע שורה של עבירות רכוש, וביניהן: גניבת רכבים, חבלה במזיד ברכב, פריצה לרכב, ונהיגה ללא רישיון נהיגה, הוחלט, בהתאם להמלצת שירות המבחן ובהסכמת המשיבה, לשחרר את העורר לקהילה הטיפולית "רוח המדבר". כאמור, העורר עזב, ביום 12.9.2016, את המסגרת הטיפולית "על דעת עצמו", וכל הניסיונות לאתרו, לרבות יצירת קשר עם אביו, עלו בתוהו. העורר נעצר ביום 15.11.2016, בעקבות המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, אשר בוצעו לכאורה "תוך הפרת תנאי שחרור בערובה וכן תוך התחזות לאדם אחר עת שבוצע מעצרו על ידי השוטרים". על רקע המתואר לעיל, סבר בית משפט קמא כי אין מקום להפנות את העורר לקבלת תסקיר נוסף מאת שירות המבחן, שכן "לא ניתן לתת אמון [בעורר] שיקיים החלטות בית משפט". מאחר שהתערער האמון בעורר, ושעה שנשקפת ממנו מסוכנות גבוהה לשלום הציבור, לבטחונו ולרכושו, ולנוכח עברו הפלילי, הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

6. להשלמת התמונה, יצוין כי הוחלט, במועד מאוחר יותר, לשחרר את הנאשם 2 לחלופת מעצר, לאור חלקו הקטן יחסית במסכת המעשים המתוארת בכתב האישום. זאת, בנוסף לקבלת האחריות על מעשיו, ולעברו הפלילי המינורי, הכרוך בהרשעה אחת משנת 2014 בעבירה של החזקת סכין. עוד ייאמר, כי טרם נשמעו הטיעונים לעונש בעניינו של העורר בבית משפט השלום בבאר שבע, בגין הרשעתו השלישית, כמתואר לעיל.