בש"פ 945/17

1. לפניי ערר בהתאם לסעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת נ' בכור) במ"ת 7461-12-16 מיום 26.1.2017 בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

ההליכים עד כה

2. נגד העורר הוגש ביום 5.12.2016 כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 וסעיף 335(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) יחד עם סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק; הפקרה אחרי פגיעה שגרמה לחבלה חמורה, לפי סעיף 64א(ג) לפקודה; והפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(ב) לפקודה. על פי עובדות כתב האישום, בערב יום 23.11.2016 התרחשה קטטה בין העורר ובין משפחתו של מ.א.ס. (להלן: מ') ברמלה. בעקבות זאת, הגיע למקום ס.א.ס. (להלן: המתלונן), אביו של מ', והורה לבנו להתרחק ולהיכנס לביתם הסמוך. העורר קילל את המתלונן והמשיך להתקוטט עם מ', אולם המתלונן הפריד בין הניצים ויחד עם בנו מ' הלכו לכיוון ביתם. או אז נכנס העורר לרכבו, האיץ ונסע במהירות לעבר המתלונן, בתו א' ומ', שהלכו אותה עת בצד הכביש, ופגע בעוצמה רבה במתלונן ובבתו. מ', אשר קפץ הצידה, הצליח לחמוק מהפגיעה. מיד לאחר הפגיעה הנאשם נמלט במהירות מהמקום, כשהוא מותיר את המתלונן שרוע על הכביש ואת הבת חבוטה. כתוצאה מהפגיעה, נגרמו למתלונן שברים בבסיס הגולגולת ולבת נגרמו חבלות בידה וברגליה.

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום, המשיבה הגישה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר במעשים המיוחסים לו, וביניהן הודעותיהם של המתלונן, בתו ומ' ועדים נוספים. בנוסף, המשיבה טענה כי נגד העורר קמה עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(ב) לחוק המעצרים, זאת מאחר שהוא נכנס לרכבו וניסה לדרוס את מ' ושני אנשים נוספים שלא היו מעורבים בקטטה. עוד צוין בבקשה כי לעורר עבר פלילי ותעבורתי.

4. ביום 14.12.2016, ולאחר שהעורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה נגדו, בית המשפט הורה על הכנת תסקיר מעצר בעניינו. בתסקיר – שהוגש ביום 27.12.2016 – שירות המבחן התרשם כי קיים סיכון להישנות התנהלות אלימה במצבי לחץ ומורכבות משפחתית, שבה מתעוררים קונפליקטים של נאמנות ושייכות. עם זאת, צוין כי לאור תפקודו היציב של העורר בשנים האחרונות, בנוסף להעדר התנהגות אלימה בעברו, התגייסות בני משפחתו וחבריו לעזור בשחרורו ממעצר, עמדת המתלונן כי אינו מביע חשש מהעורר, והסכם הסולחה שנערך בין הצדדים, קיים סיכון ברמה בינונית להישנות התנהלות אלימה. בנוסף, שירות המבחן בחן שלוש חלופות מעצר שהוצעו על ידי העורר, והמליץ על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בבית בן דודו ברהט, בפיקוחו ובפיקוח בני משפחה נוספים, ועל הטלת צו פיקוח מעצרים. 

5. לאחר ששמע את טענות הצדדים בפניו בדיון ביום 28.12.2016, בית המשפט המחוזי הורה בהחלטתו מיום 26.1.2017 על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים. תחילה התייחס בית המשפט לשאלת קיומן של ראיות לכאורה, זאת לאור העובדה כי העורר חלק על אופן הצגת האירוע בכתב האישום. נקבע כי מהודעותיהם של שלושה עדים עולה מפורשות כי העורר הוא מי שדרס את המתלונן ובתו, וכי קיימות עדויות נוספות הקושרות את רכבו של העורר לאירוע הדריסה. על כן, נקבע כי נגד העורר קיימות ראיות לכאורה וכי אין בתיאור האירועים שקדמו למעשיו כדי לפגום בקיומה של תשתית ראייתית, או להפחית ממסוכנותו של העורר. בנוסף, נדחתה טענתו של העורר לקנטור מצד משפחת המתלונן. משכך, נקבע כי מעשיו של העורר מקימים עילת מעצר סטטוטורית, בשל מסוכנותו הגבוהה ובשל קיומו של חשש לשיבוש הליכי משפט או להשפעה על עדים, מקום בו מדובר בסכסוך אלים ומתמשך בין משפחות, שחרף קיומו של הסכם סולחה, עדיין לא חלף מן העולם. בית המשפט מצא כי עברו התעבורתי של העורר – 37 הרשעות תעבורה – לצד נסיבותיו החמורות של כתב האישם והסכסוך עם משפחת המתלונן, מעידים כי העורר מצוי בחזקת "פצצה מתקתקת" בכל הנוגע להתנהגות אלימה בכביש ומחוצה לו, לא רק כלפי המתלונן ומשפחתו, אלא כלפי הציבור כולו. בהתייחס לתסקיר המעצר, בית המשפט ציין כי העורר שלל כל התנהלות בעייתית או אלימה מצידו כלפי המתלונן; כי הוא מנסה להיתפס כקורבן האירוע; וכי ניכר שאינו מכיר במאפיינים של אלימות בהתנהגותו. לבסוף, בית המשפט קבע כי אמנם להסכם הסולחה הוענקה חשיבות גבוהה בפסיקה, אולם אין מדובר בחזות הכל ובשסתום בטחון "הרמטי" להתנהגות אלימה של מי מהצדדים. לאור כל האמור לעיל, בית המשפט המחוזי קבע כי בשלב זה מסוכנותו של העורר אינה ניתנת לאיון על ידי החלופה המוצעת והמומלצת על ידי שירות המבחן.

           על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

הערר

6. לגישת העורר, בית המשפט לא נימק כדבעי את החלטתו לסטות מהמלצת שירות המבחן ואף לא בחן את חלופת המעצר שהוצעה על ידו. לעמדתו, בית המשפט התעלם מההירתמות והמוכנות של בני משפחתו של העורר לפקח עליו וכן התעלם מהתרשמות שירות המבחן ממנו כאדם נורמטיבי. העורר חוזר וטוען כי מכתב האישום נשמטו פרטים מהותיים הנוגעים לרקע לאירוע הקטטה. לגישתו, מדובר היה בסיטואציה חד פעמית שאינה מאפיינת את צורת חייו – כפי שעמד על כך שירות המבחן. בנוסף, העורר מציין כי הוא בעל משפחה וילדים, ומשמש כמפרנס היחיד. לטענתו, משפחתו זקוקה לו וכן עליו להחזיר חובות לנושיו. לבסוף העורר חוזר ומדגיש את חשיבות הסכם הסולחה שנערך בין הצדדים ואת מעמדו בפסיקת בית משפט זה. כל אלו יחדיו מחייבים, לעמדת העורר, את שחרורו למעצר בית מלא בהתאם להמלצת שירות המבחן.