בש"פ 4211/15 מוטי גיגי נ' מדינת ישראל

           ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 15.6.2015 במ"ת 21297-04-14 (כב' השופטת ד' שריזלי), בגדרה נדחתה בקשתו של העורר לשינוי תנאי שחרורו.

רקע

1. עובדות כתב האישום והליכי מעצר קודמים בעניינו של העורר פורטו בהרחבה בהחלטות קודמות של בית משפט זה (בש"פ 4387/14, 7.7.2014; בש"פ 5265/14, 13.8.2014; בש"פ 6244/14, 22.9.2014), ועל כן הרקע לערר דנא, ובעיקר הדברים שכבר הוצגו בהחלטות הנזכרות, יובאו להלן רק בתמציתם.

           נגד העורר ו-15 נאשמים נוספים הוגש כתב אישום מתוקן המחזיק 15 אישומים שונים, כאשר ארבעה מהם מיוחסים לעורר, הנאשם 3 בכתב האישום (אישומים 7, 8, 11, 12). הציר המרכזי של הפרשה סובב את פעילותו העבריינית של נאשם 1 (להלן: חייא). נטען, כי בין השנים 2010-2004 ביצע הלה עבירות כלכליות ועבירות אלימות רבות, כאשר הוא עושה שימוש בכוח ובמוניטין שנוצר לו כאדם אלים על-מנת להטיל אימה על אנשים שונים. לשם כך, הקיף עצמו חייא בקבוצת אנשים, וביניהם העורר, אשר סייעו לו ונטלו חלק במעשיו הפליליים. להלן יפורט בקצרה חלקו של העורר בפרשה.

2. בגדרי האישום השביעי יוחסו לעורר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים בצוותא והיזק בחומר נפץ תוך סיכון חיי אדם בצוותא – כאשר נטען כי חייא, העורר ונאשם 6 (להלן: פרץ) סחטו באיומים את אחיו ואחיותיו של אדם אשר היה חייב לחייא כספים. במסגרת זאת, אף הושלכו בשתי הזדמנויות שונות, על-ידי אחרים ובשליחותם של חייא והעורר, רימוני רסס על ביתה של אחת האחיות בזמן שהיא ובני משפחתה שהו במקום. בגדרי האישום השמיני יוחסה לעורר עבירה של החזקת נשק שלא כדין. האישום האחד-עשר מייחס לעורר עבירה של קשירת קשר לפשע וסחיטה באיומים שהביאה לידי מעשה. על-פי עובדות אישום זה, העורר סחט באיומים עובדים בחברה שהייתה בבעלותו של אדם שהיה חייב כספים לחייא, על-מנת לגרום לעובדים למסור לידי העורר את רכבי החברה שהיו בהחזקתם. בגדרי האישום השנים-עשר מיוחסת לעורר עבירה של גניבה. על-פי עובדות אישום זה, כמה מן הנאשמים, וביניהם פרץ, פרצו למשרדי חברת "קפה הגבעה" שבבעלות שניים שהיו חייבים לחייא כספים, וגנבו מסמכים ושיקים. מספר ימים לאחר מכן הגיע העורר לבית הקפה שבבעלותם של אותם חייבים ושמצוי בסמוך למשרדים, והורה לנאשם 10, עובד המקום, לתת לו מזומן בסך 2000 ש"ח וכן שוברים של כרטיסי אשראי עימם שילמו לקוחות בית הקפה בסך 60,000 ש"ח.

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרם של חלק מן הנאשמים בפרשה עד תום ההליכים. ביום 2.6.2014 קיבל בית המשפט את הבקשה בעניינם של העורר ופרץ, והאריך את מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. על החלטה זו הגישו השניים עררים לבית משפט זה אשר נדונו במאוחד (בש"פ 4387/14). ביום 7.7.2014 קיבל השופט נ' הנדל את העררים והורה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי על-מנת שישלים את מלאכת בחינת הראיות לכאורה, אשר לא קיבלה התייחסות כנדרש בהחלטתו, ובהתאם יקבע אם החלטות המעצר בעינן עומדות. ביום 21.7.2014, לאחר הידרשות נוספת לבקשה, קבע בית המשפט המחוזי כי החלטתו בדבר מעצר העורר ופרץ עד תום ההליכים עומדת על כנה. על החלטה זו הגישו השניים עררים, אשר נדונו במאוחד לפני (בש"פ 5265/14). בהחלטתי מיום 13.8.2014 קבעתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר ולפרץ וכי קמה עילת מעצר נגדם. עם זאת, הוריתי על הגשת תסקירי מעצר בעניינם של השניים, שכן סברתי כי בנסיבות העניין על אף המעשים החמורים המיוחסים לעורר ולפרץ, אין לקבוע כי "בשום מקרה לא ניתן לבחון אפשרות של שחרור לחלופה ראויה, הדוקה וקפדנית".

4. מהתסקיר שהתקבל בעניינו של העורר, יליד 1980, עלה כי הוא נשוי ואב לשני ילדים קטינים, וכי עובר למעצרו הנוכחי התפרנס מעסקים עצמאיים בצד עבודה מסודרת בעיריית רמת גן. שירות המבחן התרשם כי קיימת רמת סיכון נמוכה להישנות עבירות אלימות בעתיד מצד העורר. נוכח התרשמותו מן העורר ומן המפקחים המוצעים המליץ שירות המבחן על שחרור העורר למעצר בית. יצוין, כי גם בעניינו של פרץ התקבל תסקיר אשר המליץ על שחרורו לחלופת המעצר המוצעת. ביום 17.9.2014 דחה בית המשפט המחוזי את בקשות העורר ופרץ לעיון חוזר בהחלטה על מעצרם עד תום ההליכים. על החלטה זו הגישו השניים עררים לבית משפט זה, אשר נדונו במאוחד לפני (בש"פ 6244/14). בהחלטתי מיום 22.9.2014 קיבלתי את העררים והוריתי על שחרור העורר ופרץ למעצר בית בתנאים המגבילים עליהם המליץ שירות המבחן, ובתוספת איזוק אלקטרוני גם לעורר, וזאת בכפוף לכך שבית המשפט המחוזי יתרשם באופן בלתי אמצעי מן המפקחים המוצעים ויקבע ערבויות להבטחת העמידה בתנאי השחרור (כפי שנעשה ביום המחרת). כל זאת, לאחר שהתרשמתי כי בנסיבות העניין ניתן להתגבר במידה סבירה על המסוכנות הנשקפת מן העורר ופרץ על-ידי חלופות המעצר המוצעות.

5. בחלוף כשישה חודשים הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו, בגדרה ביקש לאפשר לו לצאת ממעצר הבית לצרכי עבודה ב"כלבו יחזקאל" (להלן: הכלבו) בין השעות 19:00-08:00 בימים א'-ה' ובין השעות 14:00-08:00 ביום ו', וזאת בפיקוחם של בעל הכלבו ושל גיס העורר העובד במקום. ביום 11.3.2015 נדחתה בקשתו של העורר. בית המשפט עמד על חומרת העבירות המיוחסות לעורר והמסוכנות הרבה שבצדן. צוין, כי אמנם לא נרשמה כל הפרה של מעצר הבית המוחלט בו נתון העורר, אך עם זאת נקבע כי בקשתו ליציאה לעבודה מהווה, הלכה למעשה, הסרת מרבית התנאים המגבילים שנקבעו לשחרורו של העורר, ועל כן מדובר ב"סטייה משמעותית מההחלטות שהיו ביסוד השחרור למעצר הבית, ואשר בבסיסן עדיין ניצבת מסוכנותו". על החלטה זו ערר העורר לבית משפט זה, אך בעקבות הערות בית המשפט במסגרת הדיון בערר, חזר בו העורר מהערר והוא נמחק (בש"פ 2135/15, 19.4.2015).