בש"פ 397/15 מוחמד מורדי נ' מדינת ישראל

1.  ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ד' עטר) במ"ת 19086-10-14 מדינת ישראל נ' מורדי (24.12.2014) לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים.

2. ביום 22.1.2015 - לאחר הגשת הערר אך טרם הדיון בו - הוגש לבית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד' מרשק מרום) הסדר טיעון לפיו יודו כל הנאשמים בתיק, לרבות העוררים, בכתב אישום מתוקן. בהתאם לכך התיר בית המשפט לנאשמים לחזור בהם מכפירתם והרשיע אותם, עפ"י הודאתם, במיוחס להם בכתב האישום המתוקן (ת"פ 10678-10-14). העוררים כולם הורשעו בפציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 334 יחד עם 335(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק, או חוק העונשין) ובחטיפה לשם כליאה, לפי סעיפים 371 ו-29 לחוק. העורר 1 הורשע גם באיומים, לפי סעיף 192 לחוק, והעורר 2 הורשע גם בשימוש ברכב ללא רשות, לפי סעיף 413(ג) לחוק.

3. לפי עובדות כתב האישום המתוקן, העוררים ושישה מעורבים נוספים (שיכונו יחד הנאשמים) דרשו מן המתלונן שיסיים את קשריו עם בת משפחתם, לה היה מאורס, על רקע סכסוך מתמשך בינם לבין חבריו של המתלונן. במהלך חודש יולי 2014 הגיעו העוררים יחד עם נאשם נוסף ושני גברים חמושים באקדחים לבית המתלונן ודרשו ממנו למסור להם את מכשיר הטלפון הסלולרי שלו על מנת לוודא שאכן ניתק את קשריו עם אותם חברים לא רצויים לנאשמים. כחודשיים לאחר מכן, ביום 15.9.2014, לאחר שנודע שהמתלונן נמצא בקניון יחד עם חבריו האמורים, חסמו העורר 1, יחד עם נאשם אחר ואדם נוסף, את המכונית בה נסעו המתלונן וחבריו, רדפו אחריו, הכו אותו, הכניסו אותו בכוח למכוניתם ונסעו מהמקום.

           במקביל, וכדי למנוע מחבריו של המתלונן לסייע לו, נאבק העורר 2 עם חברו של המתלונן שנהג את המכונית בה נסע המתלונן, הבריח אותו מן הרכב ואז נהג ברכב למתחם בו מתגוררים קרובי משפחתו. לאותו מקום נהג גם העורר 1 כשברכבו המתלונן. לעומתם יצאו שאר הנאשמים בפרשה, ובהם העורר 3. העוררים 1 ו-3 היכו את המתלונן, והעורר 2 נשך אותו בגבו. המתלונן, שהוכנס לבסוף לתא המטען במכונית שבה נהג העורר 1, הצליח לברוח במהלך נסיעה, ואז שני הנאשמים האחרים שברכב רדפו אחריו והעלו אותו בכוח למכונית. העורר 1 אמר למתלונן כי בכוונת הנאשמים להורגו. המתלונן הוכה שוב כשלא מסר מידע שניסו הנאשמים לדלות ממנו.

           במהלך הנסיעה חברו הנוסעים ברכבו של העורר 1 לרכב שבו נסע גם העורר 3. שני הרכבים נסעו לכפר קאסם, שם הוסיפו להכות את המתלונן. המתלונן התחנן על נפשו, הבטיח לא להתרועע יותר עם חבריו, ואז החליטו הנאשמים לשחררו. אחד מהם אמר לו שאם יספר את שאירע למשטרה, ידאגו לרצוח אותו, והעורר 1 אמר לו שירצחו את בני משפחתו. כעבור שעתיים נלקח המתלונן אל נקודת מפגש שבה חיכה לו אביו. כתוצאה מהמכות שספג כאמור, נחבל המתלונן בפניו ובגבו, ונגרמו לו גם שטפי דם בראש, נפיחות ושטף דם מאחורי אוזן ימין ומכות יבשות ושפשופים בכל חלקי גופו.

4. במקביל להגשת כתב האישום הוגשה כאמור בקשה למעצר כל הנאשמים, לרבות העוררים, עד תום ההליכים נגדם. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של הנאשמים בפרשה, וכי עילת המעצר של הנאשמים נובעת הן ממסוכנותם למתלונן ולציבור כולו - הנלמדת מחומרת האירועים בהם הואשמו ומהעובדה שהשתמשו בנשק במהלכם - והן מהחשש להתחמקות מהליכים, שיבוש מהלכי משפט והשפעה על עדים (בהתאם לסעיפים 21(א)(1)(א) ו-21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים)).

5. בדיון בפני בית משפט קמא לא חלקו באי-כוח הנאשמים על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר נגד הנאשמים, והצדדים הסכימו לעריכת תסקיר מעצר.

6. תסקירי שירות המבחן בנוגע לשלושת העוררים שללו שחרור לחלופות המעצר שהוצעו. בתסקיר לגבי העורר 1 העריך שירות המבחן שנשקף ממנו סיכון ברמה בינונית לביצוע עבירות אלימות, כאשר מוקד הבעייתיות הינו עמדותיו הנותנות לגיטימציה לפתרונות אלימים ומחויבותו המשפחתית. שירות המבחן המליץ שלא לשחררו לחלופת מעצר, וזאת לאור מאפייני העבירות ומעורבותו הגבוהה של העורר בהן, ונוכח העובדה שהסכסוך המדובר עודנו פעיל ובעל פוטנציאל להסלמה. על כן היה שירות המבחן בדעה  שחלופת מעצר בבית הוריו של העורר ובפיקוחם, כפי שהוצע, אינה מספיק יעילה להפחתת הסיכון.

           באשר לעורר 2, שירות המבחן התרשם שהוא נעדר כלים להתמודדות עם קשייו, ושהוא עלול לפעול באופן פורץ גבולות ובעייתי מבלי להכיר בבעייתיות שבכך. לפיכך הוערך שקיימת רמת סיכון בינונית להישנות עבירות אלימות מצדו. גם כאן צוין כי מדובר בסכסוך פעיל ובלתי פטור, ועל כן לא מצא שירות המבחן להמליץ על שחרור לחלופת מעצר במסגרת בית המשפחה, כפי שהוצע.

           אשר לעורר 3, צוינו בתסקיר בעניינו, בין היתר, מאפיינים התנהגותיים הכוללים חוסר יציבות בולטת, חוסר גבולות, קשרים חברתיים בעייתיים ותפיסה בלתי מציאותית של יכולת השפעתו בהתנהלות כוחנית. מכלל התרשמותו הסיק שירות המבחן שעורר זה נמצא ברמת סיכון בינונית להתנהגות אלימה. בדומה לעוררים האחרים, שירות המבחן התקשה לראות בבני המשפחה של עורר זה גורמים מציבי גבולות, ועל כן גם בעניינו לא הומלץ על שחרור לחלופת מעצר.