בש"פ 3323/16 דמיטרי בורוביק נ' מדינת ישראל

           עניינה של בקשה זו בתנאי שחרור בערובה אותם רשאי בית המשפט להטיל במסגרת סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

1. נגד המבקש הוגש ביום 6.1.2015 בבית משפט השלום כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ותקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו לפי סעיפים 380 ו-273 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

           על פי המתואר בכתב האישום, בלילו של יום 2.1.2015, עלה המבקש על מונית, בהיותו בגילופין. לאחר שהביא אותו נהג המונית למחוז חפצו, סרב המבקש לשלם עבור הנסיעה ויצא מן המונית. נהג המונית יצא בעקבותיו, ביקשו לשלם והתריע בפניו שיקרא למשטרה. המבקש תקף את נהג המונית באגרופים בפניו, לאחר מכן רדף אחריו, קילל אותו והכה אותו במכות אגרוף בגופו. כשהגיע למקום שוטר, המבקש קילל אף אותו והתנגד למעצרו תוך הפעלת כוח וכן תקף אותו בבעיטה. למקום הגיעו שוטרים נוספים במטרה לסייע במעצר והמבקש מצדו המשיך להתנגד תוך שימוש בכוח. גם בתחנת המשטרה דחף המבקש את אחד מן השוטרים וניסה לנגוח בו. כתוצאה ממעשיו, נגרמה לנהג המונית חבלה בעינו.

2. ביום 7.1.2016 הורה בית המשפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת נ' תבור) כי המבקש ישוחרר למעצר בית, בכפוף להפקדת ערבויות כספיות ובתנאי שלא יחזיק ויצרוך משקאות אלכוהוליים ובמקום בו ישהה במעצר בית לא יוחזק אלכוהול מכל סוג שהוא. זאת, בשים לב לכך ש"ביצוע העבירה נעוץ בצריכה מופרזת של אלכוהול".

           בחלוף כחודשיים, הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בתנאים המגבילים שהושתו עליו. בהחלטתו מיום 7.3.2006 הורה בית משפט השלום (כב' השופטת ד' אמיר) על הקלת תנאי מעצר הבית באופן שיתאפשר למבקש לצאת לעבודה בליווי ובפיקוח. בקשת המבקש לבטל את התנאים האוסרים צריכה והחזקת אלכוהול נדחתה.

           בעקבות זאת הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי, שבו הלין על ההגבלה של אי החזקה וצריכת משקאות אלכוהוליים. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום  30.3.2016 התקבל הערר באופן חלקי בלבד, כך שהאיסור שנקבע על-ידי בית משפט השלום לגבי צריכת אלכוהול בזמן הפיקוח יצומצם ויחול על המבקש בלבד,  על מנת שלא לפגוע בבני משפחתו באופן בלתי מידתי.

           מכאן הבקשה שבפניי, בה מלין המבקש על תנאי השחרור שעניינו איסור צריכת אלכוהול, שהוטל על המבקש עד לתום ההליכים נגדו, והחובה שהוטלה על המפקחים לוודא שאינו צורך אלכוהול. לטענת המבקש, מדובר במגבלה קיצונית, פוגענית ובלתי מידתית.

3. טענתו המרכזית של המבקש היא כי עניינו מעורר שאלה עקרונית שטרם נידונה בפסיקה, היא שאלת סמכותו של בית המשפט לקבוע תנאי שחרור הנוגעים לעילת המסוכנות, אשר אינם מנויים בסעיף 48 לחוק המעצרים. המבקש מסכים כי סעיף 48(א) לחוק המעצרים אינו קובע רשימה סגורה של תנאי שחרור, אך לשיטתו, התנאים אותם רשאי בית המשפט להוסיף על אלה המנויים בו מוגבלים אך ורק להבטחת התכליות המוזכרות ברישא לסעיף זה – מניעת התחמקות מן הדין ושיבוש הליכי משפט. לשיטתו, מתן "יד חופשית" בקביעת תנאים "להתמודדות" עם עילת המסוכנות עלולה להוביל להטלת תנאים בלתי חוקתיים. כן צוין כי מקום בו בחר המחוקק לאפשר לבית המשפט לחייב בנקיטת הליך טיפולי או מעין טיפולי כתנאי לשחרור, הרי שעשה כן במפורש ובזהירות המתחייבת, בסיוע עמדת גורם מקצועי. על כן, בעניינו, משלא הונח בפני בית המשפט תסקיר שירות המבחן, ובפרט כזה המצביע על בעיית אלכוהול, לא היה מקום להגבילו בתנאים בהם הוגבל.

           עוד טוען המבקש כי ככל שישנה סמכות כזו, יש לקבוע את השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון בבואו להפעילה כמו גם להגביל את משך תוקפם של תנאי השחרור הנקבעים מכוחה. זאת, בדומה לסעיף 46 לחוק המעצרים העוסק בקביעת ערובה כספית, בגדרו נקבעו מספר שיקולים שעל בית המשפט לשקול, כגון עברו הפלילי של האדם ומצבו הכלכלי, וכן נקבע שיש לקבוע את משך תוקפם של תנאי הערובה. טענה נוספת שהעלה המבקשת היא כי תחושת הצדק מחייבת את מתן רשות הערר נוכח תחולתו הרחבה והממושכת של התנאי שהוטל עליו, כאשר בית משפט סרב לערב גורם מקצועי שיחווה דעתו בעניין, ובשים לב לגילו הצעיר והעובדה שהוא נעדר עבר פלילי.