בש"פ 3211/15 פלוני נ' מדינת ישראל

1. בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.4.2015 (מ"ת 45995-02-15, השופט הבכיר צ' סגל) לעצור את העורר עד תום ההליכים בעניינו.

כתב האישום והליכים קודמים

2. ביום 19.2.2015 הוגש נגד העורר כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. על-פי החלק הכללי בכתב האישום, העורר הועסק במועדים הרלוונטיים לו בחברה המשכירה דירות לתקופות קצרות, וכן בגלריה המופעלת על-ידי עמותה. כתב האישום מייחס לעורר פגיעות מיניות בחמישה קטינים המתגוררים בשכונת מגוריו בירושלים – בדירתו, בדירות שהושכרו על-ידי החברה בה שעבד, וכן בגלריה – במסגרת מאות מקרים. כתב האישום כולל חמישה אישומים שנסבו על מעשיו הנטענים של העורר בחמישה קטינים אשר גרו בשכנות אליו, ומפרט את הקשר של העורר עם הקטינים, שאותם הוא שכנע לקיים עמו מגעים מיניים בתמורה לכסף או לדברים שונים שהציע לקנות עבורם. כתב האישום מפרט כיצד העורר ביצע בקטינים מעשי סדום רבים ומעשים מגונים, צפה עמם בסרטים פורנוגרפיים, ושכנע אותם להמשיך לקיים עמו מגעים מיניים כשביקשו להפסיק זאת. בגין העובדות המתוארות בכתב האישום יוחסו לעורר עבירות רבות של מעשה סדום (לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), לפי סעיף 347(א)(1) לחוק העונשין, וכן לפי סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין); עבירות רבות של מעשים מגונים (לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין); וכן ניסיון למעשה סדום באדם שמלאו לו ארבע עשרה וטרם מלאו לו שש עשרה שנים (לפי סעיף 347(א)(1) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין).

3. יחד עם כתב האישום הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים כנגדו. ביום 23.2.2015, במסגרת הדיון בבקשה, הסכים בא-כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה כנגדו (בהסתייגויות שונות לגבי עוצמתן). כמו כן, הוא לא חלק על עילת המעצר הסטטוטורית הקיימת בעניינו של העורר, אך ביקש לבחון את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. המדינה התנגדה לעריכת תסקיר בעניינו של העורר נוכח ריבוי העבירות והמסוכנות הנשקפת מהן. בית המשפט המחוזי הורה באותו יום על עריכת תסקיר מבחן בעניינו של העורר, אשר במסגרתו תיבחן חלופת מעצר. בית המשפט המחוזי עמד על המעשים החמורים המיוחסים לעורר ועל המסוכנות הנשקפת מהם, אך ציין גם כי לעורר אין עבר פלילי, כי הוא עובד במסגרת קבועה, וכי הוא שיתף פעולה עם חוקריו ואף התייצב במשטרה כשהבין שזו מחפשת אחריו. על כן, כך נקבע, אין לסגור בפניו את הדלת לבחינת חלופה מהודקת, הכוללת מפקחים מתאימים, ערבויות מתאימות ואיזוק אלקטרוני, לרבות תוך בחינת האפשרות של מיקום החלופה בעיר אחרת. בית המשפט המחוזי ציין כי הדבר כפוף כמובן להמלצת שירות המבחן וכן לכך שהדבר לא יסכן עדי תביעה או קורבנות פוטנציאליים נוספים.

4. ביום 15.4.2015 התקבל תסקיר המעצר בעניינו של העורר. התסקיר עמד על כך שהעורר הוא אדם צעיר בן 28, נטול עבר פלילי, המנהל אורח חיים חרדי ואשר לפני המעצר עבד בשתי עבודות במקביל. בתסקיר צוין כי העורר דיווח שהוא מצוי במצב נפשי קשה וכי הוא חושש מהעצורים השוהים עמו, ואף סבל מאלימות קשה שהופנתה נגדו. העורר ציין כי הוא נמשך לנשים, אך מעולם לא היה בקשר מיני עם אישה, וכי היו לו קשרים קרובים עם הנערים, שמתוכם נבעו גם קשרים מיניים, חלקם ממושכים. שירות המבחן עמד על כך שלפי תפיסת העורר הקטינים היו מעוניינים בקשר, כיוון שלא התנגדו. שירות המבחן ציין כי לעורר דחפים מיניים מוגברים שניתן יהיה להפחית רק באמצעות טיפול תרופתי. כן עמד שירות המבחן על כך שהעורר רוצה להשתלב בטיפול, אך התרשם כי מדובר במוטיבציה חיצונית הנובעת מהרצון להשתחרר ממעצר. שירות המבחן סבר כי קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות של התנהגות העוברת על החוק המעמידה בספק את יכולתם של מפקחים לצמצם את הסיכון האמור. שירות המבחן ציין כי שילוב העורר במסגרת סגורה של הוסטל ייעודי לטיפול בעברייני מין יכול לצמצם את הסיכון הנשקף ממנו, אך זה טרם הוקם ואין צפי להקמתו. המענה הטיפולי היחיד הקיים כיום לעברייני מין מסוגו של העורר, כך הוסבר, הוא מרכז יום הפועל במשך חמישה ימים בשבוע, שמונה שעות כל יום, אשר שירות המבחן סבר כי אין בו מענה הולם לרמת הסיכון הנשקפת מן העורר. שירות המבחן התייחס לחלופת המעצר שהוצעה על-ידי העורר ובכללה למשפחתו אשר הוצע כי תפקח עליו. במסגרת החלופה הוצעו שניים מאחיו ואשתו של אחד האחים כערבים וכמפקחים ביישוב שבו מתגורר אחד מהם (שאינו ירושלים). בנוסף לכך, האם הוצעה כ"ערבה תומכת". שירות המבחן סבר כי מדובר באנשים אחראיים הרוצים לסייע, אך בשל רמת הסיכון, הקושי לשליטה בדחפים, היעדר מענה של טיפול תרופתי מיידי וחוסר יכולת של שירות המבחן למפות את אזור החלופה מבחינת נגישות לקטינים, שירות המבחן גרס כי חלופה של מרכז יום אינה מספיקה במקרה זה. על כן, ובשל כך שלא קיימת בשלב זה מסגרת של הוסטל מתאים, נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו של העורר.

5. בית המשפט המחוזי התייחס לתסקיר האמור בהחלטתו מיום 21.4.2015. בית המשפט המחוזי ציין כי אף הוא התרשם מכנות גישתם של בני המשפחה של העורר המוכנים ליטול על עצמם את האחריות הכבדה הכרוכה בכך ולפקח על העורר בכל דרך אפשרית. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי באיזון בין האינטרסים המנוגדים ובשים לב לחומרת העבירות ולכך שלא הוקם עדיין הוסטל מתאים לעברייני מין כדוגמת העורר, לא ניתן לשחררו בערובה. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהצעותיו של העורר נבחנו על-ידי שירות המבחן, שלא מצא בהן מענה המאיין את מסוכנותו. בית המשפט המחוזי עמד על כך שישנם מקרים שבהם בית המשפט לא מאמץ את המלצת שירות המבחן, אך כי זה אינו אחד מהם. במקרה זה, כך נקבע, האינטרס הציבורי הכללי גובר על האינטרס הפרטי של העורר. בית המשפט המחוזי ציין כי אם בעתיד תוצע חלופה הולמת שתאיין במידה מרבית את הסיכון הפוטנציאלי הנשקף מן העורר כלפי קטינים, ניתן יהיה לשקול שוב את שחרורו בערובה.

הערר