בש"פ 2112/16מדינת ישראל נ' זיאד ג'בר

           לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' סובל) מיום 13.3.2016 שהורה על מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני, בכפוף להפקדת עירבון ולתנאים נוספים שפורטו בהחלטה.

1. נגד המשיב, תושב אבו גוש, הוגש ביום 6.11.2015 כתב אישום המייחס לו, ביחד עם שניים מבניו, עבירות של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. על פי העובדות המתוארות בכתב האישום, המשיב ביחד עם שני בניו החליט להמית את המנוח רינאד אברהים (להלן: המנוח), על רקע סכסוך מתמשך ששרר בין משפחת המשיב לבין משפחת המנוח שהחל בעקבות דריסת בנו של המשיב למוות בשנת 2007 (להלן: אירוע הדריסה). על פי המתואר בכתב האישום, המשיב הסיע את בניו לרמאללה, שם שהה המנוח אותה העת, במטרה להמיתו. סמוך להגעתם לרמאללה פנו המשיב ובניו לחנות כלי בית, והבנים רכשו שני סכינים. לאחר מכן עזב המשיב את המקום ונסע למבשרת ציון. על פי המתואר בכתב האישום, בניו של המשיב ארבו למנוח ותקפו אותו בסכינים שרכשו בחנות. כתוצאה מהדקירות מת המנוח במקום.

2. ביום 21.12.2015 הורה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' סובל) על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, לאחר שקבע כי קיימות ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום; וכי אין מקום לסטות מעמדת שירות המבחן בתסקיר המעצר. מהתסקיר שהוגש לבית המשפט עולה כי המשיב, בן 49, עבד עובר למעצרו כמנהל מחלקה וכאחראי כוח אדם בבית מלון. שירות המבחן התרשם כי מדובר באדם המנהל אורח חיים נורמטיבי, פרט לכמה מעידות בעבר הרחוק שבהן הורשע בעבירות של הונאה ואלימות. מהתסקיר עולה כי האובדן שחווה המשיב בעקבות מות בנו באירוע הדריסה לא טופל כראוי וגרם למשיב למצוקה נמשכת. לפיכך, צוין בתסקיר כי קיים סיכון גבוה להישנות ההתנהגות האלימה הן מצד המשיב, הן כלפיו וכלפי בני משפחתו. כמו כן, שירות המבחן סבר כי אין בחלופת המעצר שהוצעה על ידי המשיב – שלפיה הוא ישוחרר למעצר בית בביתו בפיקוח בני משפחתו – כדי להפחית את הסיכון הנשקף מהמשיב ולמשיב עצמו, זאת בפרט נוכח תחושת הטלטלה שחווים המשיב ובני משפחתו מאז מעצרם של המשיב ובניו. שירות המבחן סבר כי המפקחים שהוצעו על ידי המשיב, שכולם בני משפחתו, אינם יכולים להבטיח כי המשיב לא יפר את תנאי שחרורו, וזאת בשל מעורבותם בסכסוך בין המשפחות. לפיכך, שירות המבחן לא בא בהמלצה על שחרור המשיב. ערר על החלטה זו שהוגש לבית משפט זה נדחה ביום 24.1.2016 (כב' השופט צ' זילברטל). נפסק כי בתיק קיימות ראיות לכאורה, המצדיקות את המשך מעצרו של המשיב. בצד זאת, צוין בהחלטה כי:

"נוכח מאפייניה הייחודיים של מעורבות העורר במעשה יתכן, מבלי לטעת מסמרות, שאין לנעול את הדלת בפני מציאת חלופה הולמת, אך לעת הזו מדובר במצב היפותטי, שכן לא הוצעה חלופה נוספת, מה גם שלכאורה נראה שבתיק העיקרי לא צפוי הליך מורכב וממושך. היה ויחול שינוי בנתוני בסיס אלה -שערי בית המשפט פתוחים". (ההדגשות במקור – ע' פ') (שם, פסקה 9).

3. המשיב פנה בבקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי שבה הציע חלופת מעצר שונה, במסגרתה ישהה בדירה באום אל פאחם בפיקוח מפקחים שאינם מקרב בני משפחתו. בסמוך לכך, נערך למשיב תסקיר משלים (להלן: התסקיר המשלים). שירות המבחן ציין כי החלופה החדשה עשויה להוות מענה לצורך בהרחקת המשיב ממקום מגוריו. כמו כן, נמצא כי פיקוח על ידי מי שאינם נמנים על בני משפחתו של המשיב, עשוי לענות על הצורך בניטרליות ובנאמנות כלפי החוק. יחד עם זאת, שירות המבחן ציין כי שהותו של המשיב במעצר מהווה הגנה טובה יותר לו, לבני משפחתו ולמפקחיו, וזאת נוכח החשש מחידוש הסכסוך בין המשפחות. לפיכך, ציין שירות המבחן כי הוא "מתקשה לבוא בהמלצה חד משמעית" לגבי שחרור המשיב. ביום 13.3.2016 קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' סובל) את הבקשה והורה על מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני בדירה שכורה באום אל פאחם, בכפוף להפקדת עירבון ולתנאים נוספים שפורטו בהחלטה. נפסק כי מאז נתן בית המשפט העליון את החלטתו חל שינוי בנסיבות: הסתבר כי בתיק העיקרי צפוי הליך ממושך ומורכב; המשיב הציע חלופה של מעצר בית הרחוקה ממקום מגורי המשפחות; והמפקחים שהוצעו בחלופה החדשה לא היו מקרב בני משפחתו של המשיב. מעבר לכך, בית המשפט ציין כי עמדת שירות המבחן בתסקיר המשלים, שלפיה החזקתו של המשיב במעצר מספקת הגנה טובה יותר לו ולבני משפחתו אינה לגיטימית, שכן – כאמור בפסק הדין של בית המשפט המחוזי – מדובר בשיקול "פטרנליסטי", שאין מקום לשקול אותו בבחינת בקשה למעצר עד תום ההליכים, שתכליתה הגנה על הציבור מפני הנאשם או שיבוש הליכי משפט על ידו. בית המשפט נעתר לבקשת המבקשת לעכב את ביצוע העברת המשיב למקום הפיקוח האלקטרוני עד ליום 15.3.2016.

4. מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המדינה שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו וזאת בעיקר משום שלא נתן את המשקל הראוי למסוכנות הגבוהה הנשקפת מהמשיב כאמור בתסקיר שירות המבחן ובתסקיר המשלים. לעמדת המדינה אין בריחוק הגיאוגרפי ממקום מגוריו של המשיב כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו ואת החשש מפגיעה בבני משפחתו או במפקחיו. המדינה הבהירה כי הסכסוך שבין המשפחות, העומד בבסיס הפרשה, אינו מאפשר את מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני, שכן הוא הדמות הדומיננטית הניצבת בלב הסכסוך וישנו חשש מחידוש האלימות בין המשפחות. לטענתה, במקרים מעין אלו יש לנקוט משנה זהירות המחייב את המשך מעצרו של המשיב. עוד טוענת המדינה כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי השיקול בדבר הגנתו של המשיב עצמו אינו לגיטימי בעת בחינת חלופת מעצר.

5. ביום 15.3.2016 התקיים דיון במעמד הצדדים. בדיון שבה המדינה על נימוקיה בערר, תוך שהדגישה שנית את המסוכנות הגבוהה נוכח הסכסוך "הפעיל" בין שתי המשפחות. המשיב סמך ידו על החלטת בית המשפט המחוזי וטען כי דין הערר להידחות. המשיב נסמך בטענותיו הן על עמדת שירות המבחן בתסקיר המשלים, ולפיה חלופת המעצר הנוספת עשויה לענות על הצורך בהרחקת המשיב מאזור מגוריו; הן על החלטתו של כב' השופט צ' זילברטל, שלפיה ככל שישתנו נתוני היסוד העומדים בבסיס החלטתו ייתכן ויהיה מקום לבחון מחדש את המשך מעצרו של המשיב. לטענת המשיב מאז מתן החלטתו של כב' השופט צ' זילברטל אכן השתנו הנסיבות באופן המצדיק את מעצר המשיב בפיקוח אלקטרוני, הן משום שדיוני ההוכחות בתיק נקבעו רק לעוד מספר חודשים; הן משום שאחדים מהעדים בתיק הם תושבי הרשות הפלסטינית, וכלל לא ברור אם יגיעו להעיד. עוד הוסף כי במישור הראיות לכאורה – שעמד להכרעה באותו ערר – נקבע כי אלה עשויות להביא להרשעת העורר במיוחס לו או בעבירות המצביעות על מעורבות ברצח. ככל שההרשעה תהא בעבירה של סיוע לרצח או קשירת קשר, דרגת החומרה – וכפועל יוצא המסוכנות – נמוכה יותר.

           עם תום הדיון הורתי על הארכת מעצרו של המשיב עד למתן החלטה אחרת.

6. לאחר ששקלתי את מכלול הנתונים שהובאו לפניי ואת טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל. סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, קובע כי אין לעצור נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו אלא אם ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו; וכי אין בנמצא חלופת מעצר הולמת שבכוחה לאיין את המסוכנות. אכן, אין לכחד כי מאז החלטת השופט צ' זילברטל חל שינוי נסיבות מסוים: הוצעה חלופה שונה המתמודדת עם חלק מן הבעיות שעליהן עמד שירות המבחן ביחס לחלופה הראשונה; ומסתמן כי ההליך העיקרי בעניינו של המשיב צפוי להימשך עוד זמן רב. אף על פי כן, גם כעת לא נחה דעתו של שירות המבחן אשר לאפשרות שחרורו של המשיב לחלופה. כעולה מהתסקיר המשלים האחרון, שירות המבחן מצא כי שחרורו של המשיב ממעצר מגדיל את הסיכון לפגיעה בו ובבני משפחתו – ובעניין זה סבור אני כי מדובר בשיקול רלוונטי בבחינת חלופת מעצר (השוו גם: בש"פ 5384/08 סעיד קבועה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (1.7.2008)). שיקול זה המונח לפניי אינו יכול לעמוד בפני עצמו, ויש לראותו בצד המסוכנות שנשקפת מהמשיב. כאן המקום להדגיש כי בתסקיר המשלים לא חזר בו שירות המבחן מכל האמור בתסקיר באשר לסיכון הגבוה להישנות ההתנהגות האלימה הן מצד המשיב, הן כלפיו, נוכח הימשכות הסכסוך בין המשפחות והחשש כי מעצרו של המשיב ושני בניו עלול להביא את המשיב לתחושת אובדן שליטה. נוכח האמור, גם כעת נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרור המשיב לחלופה שעליה הורה בית המשפט המחוזי. על יסוד האמור, וחרף שינוי הנסיבות המסוים, סבורני כי המסוכנות הנובעת משחרור המשיב לו ולבני משפחתו היא עודה בעלת משקל מכריע המצדיק את הותרתו של המשיב במעצר. לפיכך, לעת הזו, אין מנוס מהמשך מעצרו של המשיב.