בש"פ 1152/15 מוחמד קזאז נגד מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קפאח), בעמ"ת 12127-02-15, מיום 5.2.2015, אשר הורה על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטים נגדו. במסגרת החלטה זו התקבל עררה של המשיבה על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת נ' תבור), במ"ת 17303-08-14, מיום 4.2.2015, בגדרה הוחלט על שחרור המבקש ממעצר בתנאים מגבילים.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: התפרצות למקום מגורים, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין); והיזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין. מכתב האישום שהוגש נגד המבקש עולה, כי ביום 16.7.2014, בין השעות 12:00-07:00, התפרץ המבקש לדירת מגורים בבת ים (להלן: הדירה), על-ידי החדרת חפץ חד בין משקוף הדלת, לבין דלת הדירה, תוך שהוא מפעיל כוח וגורם לפתיחת הדלת.נטען, כי המבקש לא גנב רכוש מדירת המגורים, אך זרע חורבן והרס והזיק לרכוש במזיד, בכך שרוקן את הארונות בחדר השינה ובחדר נוסף בדירה, השליך את תכולתם על הרצפה ועל הספה, ושפך חומרי ניקוי ברחבי הדירה, ועל חפציו של בעל הדירה.

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, בקשה לעצור את המבקש עד לתום ההליכים נגדו. בבקשתה טענה המשיבה, כי ברשותה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, ובכלל זאת: דנ"א שהותיר המבקש בדירה; אמירות מפלילות שהשמיע המבקש בפני מדובב, בתא המעצר; ועוד. אשר לעילת המעצר טענה המשיבה, כי קיים חשש להימלטות המבקש מן הדין, בשים לב לכך שהמבקש רכש, לדבריו, כרטיס טיסה לקנדה, וטען בפני המדובב כי אין בכוונתו לחזור לארץ במידה שהוא ישוחרר מהמעצר. עוד טענה המשיבה, כי נוכח עברו הפלילי המכביד של המבקש, ולאור העובדה כי העבירות מושא כתב האישום בוצעו בשעה שנגד המבקש תלוי ועומד מאסר מותנה, אין כל חלופה שיש בה כדי להבטיח את מטרת המעצר, ועל כן יש להורות על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים במשפטו.

4. ביום 8.9.2014, הורה בית משפט השלום על מעצרו של המבקש עד לתום הליכים בעניינו. ביום 8.10.2014, תוקן כתב האישום המקורי שהוגש נגד המבקש, כך שהתווסף אישום נוסף, המייחס למבקש עבירות של התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע עבירה בצוותא, לפי סעיף 406(ב) ביחד עם סעיף 29(א) לחוק העונשין; הסגת גבול פלילית בצוותא, לפי סעיף 447(א) ביחד עם סעיף 29(א) לחוק העונשין; גניבה בצוותא, לפי סעיף 384 ביחד עם סעיף 29(א) לחוק העונשין; והיזק לרכוש במזיד בצוותא, לפי סעיף 452 ביחד עם סעיף 29(א) לחוק העונשין. מעובדות האישום הנוסף, עולה כי ביום 16.7.2014, בין השעות 13:00-09:30, הסיג המבקש גבול, בצוותא חדא עם אחר, בכך שנכנס לבית פרטי, על-ידי פתיחת שער הגדר, וכניסה לחצר הבית. נטען בנוסף, כי המבקש והאחר, התפרצו לבית על-ידי החדרת חפץ חד בין המסגרת, לבין חלון תריס ההזזה של וויטרינת הבית, פתחו את החלון, ונכנסו דרכו אל תוך הבית. עוד נטען, כי המבקש והאחר גרמו לאי סדר, גנבו מגבות, מספר שעונים, וכסף מזומן בסך של 300 ₪.

5. ביום 4.2.2015, התקיים בבית משפט השלום דיון בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, אותה הגיש המבקש. בבקשה זו טען המבקש, כי נוכח כרסום בראיות נגדו, יש לשחררו לחלופת מעצר. בית משפט השלום קיבל את טענותיו של המבקש, והורה על שחרורו למעצר בית מלא, וכן הטיל על המבקש תנאים מגבילים נוספים. לבקשת המשיבה, עיכב בית משפט השלום את ביצוע החלטתו, עד ליום 5.5.2015.

6. ביום 5.2.2015, התקיים בבית משפט המחוזי דיון בערר שהגישה המשיבה, על ההחלטה מיום 4.2.2015. בדיון שהתקיים, טענה המשיבה כי חרף הכרסום הנטען בעדות המדובב, עדיין קיימות ראיות לכאורה נגד המבקש, כאשר הראיה המרכזית נגדו הינה ראיית הדנ"א שנמצאה במקום האירוע. נטען בנוסף, כי נוכח תיקון כתב האישום המקורי, והוספת אישום נוסף, המסוכנות הנשקפת מן העורר רק התגברה. בית המשפט המחוזי קיבל את עררה של המשיבה, בציינו כי "ראיית הדנ"א הינה הבריח התיכון לראיות התביעה ומשכך, התשתית הראייתית הלכאורית נותרה כפי שהיא". בהמשך, עמד בית המשפט המחוזי על מסוכנותו הבלתי מבוטלת של המבקש, ובכלל זאת נתן דעתו לעובדה שתלוי ועומד נגד המבקש כתב אישום נוסף, בעבירות של הסגת גבול פלילית, והתפרצות למקום מגורים. לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

טענות המבקש בבקשה לרשות ערר

7. בבקשתו טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר סמך את החלטתו לעצור את המבקש, על ראיית הדנ"א, תוך דחיית הסברו של המבקש באשר להימצאות הדנ"א שלו במקום האירוע, ותוך התעלמות מטענת בא-כוח המבקש כי ברשותו חוות דעת נגדית הנוגעת לראיית הדנ"א, אשר תומכת, לטענתו, בחפותו.נטען בנוסף, כי שגה בית המשפט המחוזי עת נתן בהחלטתו משקל מיוחד לאישום הנוסף אשר יוחס למבקש בכתב האישום המתוקן, שכן, כך נטען, בית משפט השלום היה ער לאישום נוסף זה, טרם שהורה על שחרורו של המבקש למעצר בית.