בש"א 1521/16 רחל סופר נ' כונס נכסים הרשמי ואח'

1. בפניי בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על שלוש החלטות שניתנו במסגרת הליך פשיטת הרגל המתנהל בעניינה של המבקשת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו: (א) החלטה מיום 22.12.2015 בה אושרה חלוקת דיבידנד לנושים הבלתי מובטחים תוך הוספת סכום לתביעת חוב של הנושה Corncupio (להלן: קורנוקופיו) בהתבסס על פסיקתה שניתנה בעניינה בהליך משפטי אחר (החלטה לגביה הוגשה הבקשה "למען הזהירות"); (ב) החלטה מיום 27.1.2016 בה נדחתה בקשת המבקשת לביטול ההחלטה מיום 22.12.2015; (ג) החלטה מיום 27.1.2016 בה נקבע כי אין מקום לקבל את תשובת המבקשת לתגובת הנאמן (ביחס לבקשתה לביטול ההחלטה מיום 22.12.2015).

           הבקשה הוגשה ביום 23.2.2016. בבקשה נטען כי עומדת למבקשת זכות ערעור על שלוש ההחלטות (כיוון שמדובר בפסקי דין ולחלופין ב"צווים בפשיטת רגל"). ביחס להחלטה מיום 22.12.2015 טוענת המבקשת כי בקשת המשיב 2 להוספת סכום לתביעת החוב של קורנוקופיו לא הועברה לתגובתה (אלא רק לתגובת כונס הנכסים הרשמי) ועל כן היא בבחינת החלטה שניתנה במעמד צד אחד, ולפיכך הגישה היא בקשה לביטולה (בקשה שכאמור נדחתה בהחלטה מיום 27.1.2016). הטעם שבבסיס בקשת הארכה הוא קיומו של הליך תלוי ועומד - בקשות לעיון חוזר בהחלטות (ב) ו-(ג) הנ"ל. עוד התבקש לקבוע כי להליך הערעורי שיוגש אין מקום לצרף משיבים נוספים מעבר למשיבים שצורפו לבקשת הארכה דנן.

2. המשיב 2, כונס הנכסים הרשמי, עמד בתגובתו על הקושי בהתנהלות המבקשת אשר בחרה להגיש בקשה לעיון חוזר ובמקביל לשמור לעצמה את האפשרות להגשת הליך ערעורי, ואף ציין כי אם המבקשת תודיע כי היא מוחקת את הבקשה לעיון חוזר (ובהתחשב בכך שהבקשה הוגשה טרם חלוף המועד להגשת ההליך הערעורי על ההחלטות מיום 27.1.2016) הוא ישקול להמליץ על מתן ארכה למבקשת. כונס הנכסים הרשמי הוסיף כי ההחלטה מיום 22.12.2015 היא "צו בפשיטת רגל", אלא שלשיטתו המבקשת כלל אינה צד לבקשה בה ניתנה ההחלטה ולא היתה אמורה להיות צד לה, שכן מדובר בעידכון תביעת חוב שאושר בהחלטה קודמת, ועל כן בכל מקרה המבקשת אינה רשאית להשיג עליה. ביחס להחלטות מיום 27.1.2016 נטען כי אלו "החלטות אחרות" עליהן אין זכות ערעור.

           המשיב 1, הנאמן לנכסי המבקשת, מתנגד לבקשה. לטענתו כל שלוש ההחלטות עליהן מעוניינת המבקשת להשיג הן "החלטות אחרות" שכן אין מדובר בהחלטות מרכזיות בתיק פשיטת הרגל, והוא הדגיש כי ההחלטה מיום 22.12.2015 היא החלטה שניתנה בהמשך להחלטות חלוטות קודמות.

           בתשובות אותן הגישה המבקשת שבה היא על טענותיה, והוסיפה וטענה כי הסתבר לה שקורנוקופיו אינה חברה פעילה. כן הגישה המבקשת ביום 11.4.2016 בקשה שכותרתה "הוספת פרטים ובקשה למתן הוראות" ביחס להחלטות נוספות אשר ניתנו בהליך קמא (לבקשה זו אתייחס להלן).

           עוד אוסיף להשלמת התמונה כי הבקשה לעיון חוזר בהחלטה לעניין חלוקת הדיבידנדים, אשר כאמור בעטיה הוגשה בקשת הארכה, נדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 29.2.2016.

3. כמתואר לעיל הבקשה מתייחסת לשלוש החלטות שניתנו במסגרת הליך פשיטת הרגל המתנהל בעניינה של המבקשת. בהחלטה הראשונה, היא ההחלטה מיום 22.12.2015, נקבע "מטעמי הבקשה ועמדת הכנ"ר מאשר כמבוקש". על הבקשות אשר התקבלו באותה החלטה ניתן ללמוד מן ההחלטה מיום 27.1.2016, בה נדחתה בקשתה של המבקשת לביטול ההחלטה מיום 22.12.2015 והובהר כי בגדרה אושרה חלוקת הדיבידנד לנושים הבלתי מובטחים תוך הוספת סכום לתביעת החוב של הנושה קורנוקופיו. ביחס לסיווג ההחלטה מיום 22.12.2015 נוטה אני לעמדת המבקשת וכונס הנכסים הרשמי לפיה מדובר ב"צו בפשיטת רגל". לא נעלמה מעיני טענת המשיב 1 לפיה מדובר בפועל יוצא של החלטות חלוטות קודמות, אך - ומבלי להכריע במחלוקת בין המבקשת למשיב 1 בעניין זה - נראה בעיני כי החלטה בה ניתן אישור לחלוקת דיבידנדים לנושים נמנית עם ההחלטות המרכזיות בהליך פשיטת הרגל, ועל כן היא "צו בפשיטת רגל".

           סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל) מורה כי כל "הנפגע על ידי צו בפשיטת רגל" רשאי לערער עליו, ובנסיבות העניין איני מוצאת לקבוע, באופן מקדמי, כי המבקשת נעדרת מעמד להשיג על ההחלטה (וזאת כאמור מבלי להביע כל עמדה בטענות הצדדים לגופן).