בר"ע 21116-12-16

השופטת חני אופק -גנדלר

1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב – יפו (סע"ש 17051-02-15 השופטת דפנה חסון זכריה) מיום 26.11.16, בה ניתנו נימוקי ההחלטה לדחות דיון ההוכחות שאמור היה להתקיים ביום 23.11.16 ליום 20.2.17, וזאת על מנת שתתאפשר שמיעת מלוא הראיות בתיק במאוחד.

2. המבקשת, אירלנד ברים בע"מ, הינה נתבעת 3 בתביעה שהגיש המשיב, RADA ABSE. התובענה נקבעה לשמיעת הוכחות ליום 23.11.16. ביום 8.6.16 הגישה המבקשת תצהירי עדות ראשית מטעמה של שניים מעובדיה. נציין כי עובדים אלה סיימו את עבודתם אצל המבקשת במרץ 2016, וביוני 2016. רק ביום 15.11.16 – היינו שמונה ימים לפני מועד הדיון ובחלוף מספר חודשים מאז סיום העסקת המצהירים אצל המבקשת – הגישה המבקשת בקשה דחופה לזמן את המצהירים מטעמה לעדות. כאן המקום לציין כי תקנה 182(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אשר חלה בבית הדין מכוח תקנה 53 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 קובעת כדלקמן:

"דרש בעל דין הזמנת עד במועד שהוא פחות מחמישה עשר ימים לפני התאריך שנקבע לבירור המשפט, רשאי בית המשפט או הרשם לסרב להוציא את ההזמנה. הוצאה ההזמנה, לא תשמש אי היענותו של העד להזמנה עילה לדחיית בירור המשפט, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו".

3. בית הדין קמא נעתר לבקשת המבקשת, וזימן את עדיה לדיון ההוכחות, וזאת חרף השיהוי בהגשתה. עדי המבקשת לא התייצבו לדיון. משכך, בקשה המבקשת דנן כי עדותו של המשיב תישמע באותו מועד וכי רק לאחר שמיעתה תודיע אם היא עומדת על שמיעת העדים מטעמה. עוד בקשה המבקשת כי ככל שלאחר שמיעת עדות התובע תבקש להעיד את העדים מטעמה אזי ייקבע מועד נוסף לשמיעת עדותם. התובע התנגד לפיצול הדיון. בית הדין קמא נעתר לבקשה לקביעת מועד דיון נוסף לשם שמיעת עדי הנתבעת, ככל שתעמוד על כך, ובנסיבות הענין החליט שלא לפצל את הדיון, כיוון "שפיצול הדיון עלול להקנות לנתבעת יתרון דיוני, תוך פגיעה אפשרית בזכויותיו הדיונית של התובע". כמו כן, קבע בית הדין קמא כי מאחר ומטעם התובע הוגש תצהיר מטעמו בלבד "אין בשמיעת עדותו במועד בו תשמענה עדויות הנתבעת כדי לסרבל את ההליך או להאריכו". בית הדין קמא חייב את המבקשת בהוצאות משפט בסך 3,000 ₪, שכן בקשתה להזמנת עדיה הוגשה שמונה ימים לפני המועד שנקבע לשמיעת הוכחות ומשישנו צורך בקביעת מועד דיון הוכחות נוסף. דיון ההמשך נקבע ליום 20.2.17. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני, כשברישא לבקשה מציינת המבקשת בהדגשה כי "זו מוגשת על מנת למנוע הישנותה השגויה של ההחלטה בהמשך הדיון בתביעת המשיב (דיון שנדחה ליום 20 פברואר 2017)" ובהמשך נאמר "ההכרעה המבוקשת משמעותה מתן הנחיה לבית הדין קמא שלא להטיל עונשים על נתבעת אשר לא מוכנה להצהיר כי הא מוותרת על הבאת עדים בשלב בו טרם הסתיימו עדויות התובע". בהתאם להחלטתי הגיש המשיב את תגובתו וטען כי בקשת המבקשת לא ברורה לחלוטין וכי מחדלה של המבקשת מלזמן את עדיה לדיון במועד (אלא רק שמונה ימים טרם דיון ההוכחות) גרם לכך שנתעורר צורך לדחות את דיון ההוכחות. עוד נטען כי אין מקום להושטת סעד תיאורטי המורה לבית הדין כיצד לנהוג בעתיד.

4. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על טעמיה, בתגובת המשיב, ובתגובת המבקשת לתגובת המשיב, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. נקודת המוצא היא סעיף 26(א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: החוק) קובע כדלקמן:

• רשות כאמור בסעיף קטן זה, לגבי החלטה אחרת, תינתן אם שוכנע בית הדין כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה.

  במאמר מוסגר נעיר כי הוראות דומות לזו מצויות בסעיפים 41(ב) ו 52(ב) לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט).

  מכל מקום – וזה העיקר - על פני הדברים ההחלטה בדבר שמיעת העדים במאוחד, אף אם הדבר מצריך דחיית מועד הדיון, כמו גם ההחלטה בדבר חיוב המבקשת בהוצאות, אינה עונה על התנאים המחמירים שנקבעו בסעיף 26(א) לחוק בדבר מתן רשות ערעור מיידית על החלטת ביניים. בהתאם להלכה הפסוקה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בעניינים שבסדרי דין, אפילו סבורה היא כי ראוי היה לנקוט דרך דיונית אחרת, ובלבד שההחלטה שהתקבלה אינה מנוגדת לדין, ואינה גורמת עיוות דין לאחד הצדדים (עע 270/99 משגב לדך – לוי, 13.12.1999; דב"ע נד/139-3 עאיק ואח' - חלבי, לא פורסם; רע"א 2444/08 שופרסל נ' אהרון כהן, לא פורסם, 21.12.2008; רע"א 26688 סאן אינטרנשיונאל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (2) 206 (1990)).

  5. מעבר לנדרש, אעיר כי חיזוק מסוים למסקנה אליה הגעתי לעיל מצוי גם בצו בית המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט – 2009 (להלן: הצו), שהוצא מכוח סעיפים 41(ג) ו 52(ג) לחוק בתי המשפט, ובו נקבע על אילו סוגי החלטות לא תינתן רשות לערער מיידית. וכך נאמר:

  "(1)החלטה בעניין קביעה ושינוי של מועדי דיון ומועדים להגשת בקשות, תגובות, כתבי טענות, מסמכים, סיכומים ותצהירים (להלן בצו זה – כתבי טענות);

  ..

  (3) החלטה בעניין שלבי הדיון בהליך, למעט החלטה שהדיון יישמע במפוצל או שיתקיים דיון נפרד בתביעה שכנגד ובהודעה לצד שלישי;