בר-עם ואח' נ' נויולד-נוי ואח'

1. לפני בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור לפי סעיף 29ב לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק הבוררות" או "החוק"),על פסק בוררות שניתן על ידי כב' הבוררות, עו"ד ורו"ח סיגל רוזן רכב (להלן: "הבוררת"), ביום 8.10.2020, ואשר התקבל אצל המבקשים ביום 12.10.2020. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 18.11.2020, בד בבד עם הגשת הבקשה לרשות ערעור על פסק הבוררות ובקשה לצירוף ראיה.

רקע

2. רקע הדברים פורט בהחלטתי מהיום, ברע"ב 35187-11-20, שהיא בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי המשיבים בבקשה זו, ואין לי אלא לחזור על הדברים.
3. המבקש מס' 1 (להלן: "ברעם" או "המבקש") והמשיב מס' 1 (להלן: "נוי"), יועצי מס במקצועם ניהלו במשך קרוב ל-25 שנים משרד לייעוץ מס, זאת באמצעות חברת נוי שירותי ניהול וחשבונאות בע"מ (להלן: "חברת נוי"), שהיא חברה המצויה בבעלותם ובשליטתם המשותפת, בחלקים שווים.
4. בשנת 2014, נוי הודיע על רצונו לסיים את עבודתו ולצאת לגמלאות. הצדדים הסכימו על היפרדות שהוסדרה בארבעה הסכמים כדלקמן:

הסכם מיום 25.8.2014 שבמסגרתו נמכרו המוניטין ותיקי הלקוחות של חברת נוי לחברת בר-נוי י. שרותי ניהול בע"מ (להלן: "חברת בר-נוי"), שהיא חברה המצויה בבעלות ובשליטתו המלאה של ברעם (להלן: "הסכם מכר הפעילות").

הסכם מיום 20.8.2016 העוסק במכירת נכס שכונה בפסק הבוררות  "נכס סלור" מחברת נוי  לחברת ד.ש.י.א. השקעות בע"מ (להלן: "חברת ד.ש.י.א"), שהיא חברה פרטית בבעלותה המלאה של המבקשת מס' 3, גב' נוי.

הסכם הלוואה מיום 5.1.2015 שלפיו ברעם הלווה לנוי, סכום של 282,282 ₪, בריבית של 2% לשנה (להלן: "הסכם ההלוואה").

תוספת להסכם מכר הפעילות מיום 31.7.2016, שעיקרה הפחתת היקף עבודתו של נוי לארבעה ימים בשבוע, ללא שינוי בתמורה המשולמת (להלן: "התוספת להסכם מכר הפעילות").

5. ביום 11.4.2018, הגישו ברעם וחברת בר-נוי (להלן יקראו ביחד: "ברעם ואח'") תביעה נגד המשיבים (להלן יקראו ביחד: "נוי ואח'"), על סך של 5,780,585 ₪  (ת.א.(מחוזי מרכז) 69383-03-18), שבמסגרתה נטען בין היתר כי נוי ואח' התקשרו בהסכמים בחוסר תום לב, הפרו את ההסכמים, הונו את ברעם ואח', וגרפו לכיסם סכומים שאינם זכאים להם (להלן :"תביעת ברעם").
6. ביום 6.9.2018, הגישו נוי ואח' תביעה בסך של 4,950,000 ₪, נגד ברעם ואח' (ת.א.(מחוזי מרכז) 10783-09-18), שבה נטען, בין היתר, כי הסכם מכר הפעילות הופר על ידי ברעם ואח' בכך שהתמורה ששולמה לכאורה על ידי חברת בר-נוי לחברת נוי על פי הסכם מכר הפעילות, הועברה בחזרה מחברת נוי לחברת בר- נוי, ללא ידיעת נוי, כי ברעם פעל לריקון חשבון הבנק של חברת נוי, תוך הפרת ההסכמים והפרת חובותיו כנושא משרה בחברת נוי ותוך קיפוח זכויותיו של נוי.  לפיכך נטען כי יש להורות על ביטול הסכם מכר הפעילות ולחייב את ברעם ואח', לשלם לנוי את שווי זכויותיו במועד חתימת הסכם מכר הפעילות ולחלופין, לשלם לנוי פיצוי על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מההפרות הנטענות (להלן: "תביעת נוי").
7. בהסכמת הצדדים, הדיון בתביעות ההדדיות, הועבר לבוררות.
8. בהסכם הבוררות (נספח 2 לבקשה ברע"ב 35187-11-20, להלן: "הסכם הבוררות"), נקבע כי הבוררת תהיה כפופה לדין המהותי ותהיה חייבת לנמק את פסיקתה. הבוררות לא תהיה כפופה לסדרי הדין ולדיני הראיות ו"תפעל בדרך הנראית לה מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה בסכסוך, על פי מיטב שפיטתה על פי החומר שיונח בפניה".

פסק הבוררות

9. בפסק בוררות ארוך ומנומק נדונו טענות הצדדים בתביעות ההדדיות שהוגשו על ידם ונבחנה מערכת ההתחשבנות ביניהם.
10. תביעת ברעם נדחתה ברובה והתקבלה רק בכל הנוגע להסכם ההלוואה. בעניין זה נקבע כי נוי קיבל מברעם הלוואה בסך של 278,745 ₪, ועליו להשיבה כשהיא צמודה למדד המחירים לצרכן שפורסם בחודש ינואר 2015 ונושאת ריבית של 2% לשנה עד למועד ההשבה בפועל (סעיף 130 לפסק הבוררות).
11. תביעת נוי התקבלה באופן חלקי בכל הנוגע ליישום הסכם מכר הפעילות. בעניין זה נקבע  בסעיף 89 לפסק הבוררות כדלקמן:

על חברת בר-נוי להשיב לחברת נוי כספים שנמשכו ביתר, בסך של 1,593,869 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה כדין מהיום שנמשך כל תשלום בפועל ועד ליום התשלום בפועל. ברעם חב אף הוא בסכום זה המהווה נזק לחברת נוי, מכוח ערבותו ובשל הפרת חובת האמונים וחובת הזהירות בביצוע העברות הכספים הנ"ל.

הכספים שיהיו בקופתה של חברת נוי לאחר קבלת הכספים מחברת בר-נוי, ישמשו לתשלום השלמת דיבידנד בסך של 125,000 ₪ לנוי בצירוף הפרשי הצמדה מיום 4.7.2017 ועד ליום התשלום בפועל.

לאחר מכן תחולק היתרה בחלוקה שווה בין ברעם לנוי, בתחשב ביתרות החו"ז הקיימות בספרי חברת נוי לכל אחד מהצדדים.

12. אשר להוצאות - נקבע כי לאור התוצאה, כל צד ישא בהוצאותיו.
13. לאחר קבלת פסק הבוררות, הוגשו על ידי שני הצדדים בקשות לתיקון פסק הבוררות, בעניינים שונים. בנוסף, הוגשה על ידי ברעם ואח', בקשה לצירוף ראיות.

בהחלטת הבוררת מיום 5.1.2021, נדחו שתי הבקשות לתיקון פסק הבוררות, כמו גם הבקשה לצירוף ראיות (להלן: "ההחלטה בבקשה לתיקון פסק הבוררות").

הבקשה להארכת מועד

14. המבקשים טוענים כי המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק בוררות הוא כמועד להגשת ערעור, בהתאם לתקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), כלומר 45 ימים ממועד המצאת פסק הבוררות.

לשיטתם,  משנקבע בסעיף 29ב(א) לחוק הבוררות כי "צדדים להסכם בוררות אשר התנו שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין, רשאים להסכים כי ניתן לערער על פסק הבוררות, ברשות בית המשפט... ערעור כאמור יידון בשופט אחד, ויחולו עליו ההוראות החלות על ערעור לפני בית המשפט" (ההדגשה שלי - ב.ט),  הרי שהמועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק בוררות הוא כמועד שנקבע להגשת ערעור, שכן לו התכוון המחוקק אחרת, היה מדייק וקובע שיחולו עליו ההוראות החלות על בקשת רשות ערעור. ככל שתתקבל טענה זו, הרי שהבקשה לרשות ערעור,  הוגשה במועד.

לחילופין, ככל שהמועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות הוא 30 ימים ממועד קבלת פסק הבוררות, שאז המועד להגשת הבקשה, בהתחשב בפגרת סוכות שהוארכה עד ליום 15.10.2020, חל ביום 15.11.2020, ומדובר באיחור של יומיים בלבד.

עוד נטען כי לאור מגיפת הקורונה, נבצר מב"כ המבקשים להיפגש עם המבקש ובהתחשב  בהיקף החומר ובכך שב"כ המבקשים קיבל על עצמו את הייצוג רק בשלב זה, המבקשים הגישו את בקשת רשות הערעור, באופן המיידי והמהיר ביותר, ולו רק כדי לצמצם את האיחור, ככל שקיים.

15. המשיבים מתנגדים לבקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור, מהנימוקים שפורטו בהרחבה בתגובתם.
16. לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה להארכת המועד ובנימוקי התגובה, ראיתי לדחות את הבקשה.
17. לא ראיתי לקבל את טענת המבקשים שלפיה המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק בוררות הוא כמועד להגשת ערעור.

הדרך להשיג על פסק בוררות היא בהגשת בקשת רשות ערעור. לפיכך חלה בענייננו תקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת: "נקבעה בחיקוק הוראה בדבר בקשת רשות לערער על החלטה ולא נקבע במפורש המועד להגשת הבקשה, תוגש הבקשה בתוך שלושים ימים מיום שניתנה ההחלטה".

בסעיף 29ב (א) סיפא לחוק הבוררות נקבע "...ערעור כאמור יידון בשופט אחד, ויחולו עליו ההוראות החלות על ערעור לפני בית המשפט" - אין בכך אלא כדי להפנות לכלל ההסדרים שנקבעו בחלק ד' בתקנות סדר הדין האזרחי שכותרתו "הערעור" ובכלל זה, תקנה 399 לתקנות, הקובעת כי המועד להגשת בקשת רשות ערעור הוא 30 ימים ממועד שניתנה ההחלטה עליה מערערים, ראו לעניין זה, ע"א 2985/19 א.א. שי אחזקות וייעוץ בע"מ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (6.2.2020), שם נפסק: "כידוע, המועד להגשת בקשת רשות ערעור הוא תוך 30 יום מיום מתן ההחלטה השיפוטית שבכוונת בעל הדין להשיג עליה..." (פסקה 13).

נמצא, איפוא, כי המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק בוררות  הוא 30 ימים ממועד המצאת פסק הבוררות למבקשים, ובהתחשב בפגרת סוכות המוארכת, עד ליום 15.11.2020. משבקשת רשות הערעור הוגשה ביום 18.11.2020, הרי שהיא הוגשה באיחור.

18. אשר לבקשה להארכת המועד - הנימוקים העומדים ביסוד הבקשה: החלפת ייצוג, מגבלות הנובעות ממגיפת הקורונה שבגינן נבצר מב"כ המבקשים להיפגש עם המבקש , והיקף החומר הנדרש לצורך הגשת הבקשה, נטענו באופן לקוני וכוללני, מבלי לפרט מדוע נבצר מהמבקש להיפגש עם בא כוחו. הנימוק של מגבלות הנובעות ממגיפת הקורונה, אינו בגדר נוסחת קסם שבכוחה להאריך כל מועד, במיוחד כשמדובר במועד אשר מכוח הוראת תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, נדרשים נימוקים מיוחדים להארכתו. במרבית התקופה הרלבנטית, לא שרר סגר. ככל שהיו מגבלות קונקרטיות שמנעו מהמבקש להיפגש עם בא כוחו, היה מקום לפרטן בבקשה ובתצהיר התומך בה. במיוחד נכונים הדברים נוכח ההלכה הפסוקה שלפיה יש להקפיד על המועדים שנקבעו בחוק הבוררות, להשוואה ראו רע"א 4707/06 טנא סוכנות לביטוח בע"מ נ' אחים לבקוביץ, נובק, מינמר לביטוח בע"מ (6.1.2010), שם נקבע כי הרציונל העומד בבסיס הגבלת הזמן להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות והדרישה לטעמים מיוחדים להארכתו הוא "...לקדם את הוודאות והיציבות המשפטית באשר למעמדו ותוקפו של פסק הבוררות...". עוד נפסק בעניין זה כי "הארכת מועד תהיה מוצדקת מקום שקיים טעם מיוחד אמיתי, בעל משקל, המסביר ומתרץ את העיכוב שחל בנקיטת הליך על ידי בעל דין. על פי רוב, טעם כזה יתקיים כאשר העיכוב נובע מנסיבות אובייקטיביות כאלה ואחרות, או מאילוצים שאינם נתונים לשליטתו של בעל הדין. הדברים מקבלים משנה תוקף בענייני בוררות, בהם קיים אינטרס ציבורי מובהק לסיים את הליך הבוררות באופן מהיר ויעיל...". כן ראו לעניין זה, רע"א 7280/12 ליבוביץ נ' פסי (22.10.2012), רע"א 1476/10 בנימין נ' ווייס בע"מ (22.8.2010) ורע"א 9142/10 עובד נ' יהלומי אל אנד אן בע"מ (6.3.2011).
19. משהנימוקים לאיחור בהגשת הבקשה לרשות ערעור נטענו באופן לקוני וכוללני, מבלי שפורטו נימוקים קונקרטיים - אובייקטיבים שמנעו את הגשת הבקשה לרשות ערעור במועד, איני סבורה שהמבקשים הצביעו על טעמים מיוחדים המצדיקים את הארכת המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור על פסק הבוררות, זאת במיוחד כאשר הבקשה להארכת המועד הוגשה לאחר חלוף המועד שהארכתו מבוקשת.
20. למעלה מן הצורך, ועל אף שהדבר לא נטען במסגרת הבקשה להארכת מועד, ורק צוין במסגרת בקשת רשות הערעור (סעיף 9 לבר"ע), אבהיר כי איני סבורה שבהגשת הבקשות לתיקון פסק הבוררות, יש כדי להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות.

כפי שנקבע בהחלטה בבקשה לתיקון פסק הבוררות, שתי הבקשות לתיקון פסק הבוררות, חורגות מגדר בקשה לתיקון פסק בוררות כמשמעה בסעיף 22 לחוק הבוררות, ומטעם זה, הבקשות נדחו. להבדיל מהוראת סעיף 27(ב) לחוק הבוררות, המאריכה את המועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות מקום בו הוגשה בקשה לתיקון פסק הבוררות, וקובעת כי מקום בו "הייתה פניה לבורר לפי סעיף 22, תתחיל התקופה של ארבעים וחמישה יום מהיום שהבורר החליט או צריך היה להחליט בפניה...", לא נקבעה הוראה המאריכה את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק בוררות, מקום בו הוגשה בקשה לתיקונו. זאת ועוד, בכל מקרה, שתי הבקשות לתיקון פסק הבוררות, חורגות מגדר בקשה לתיקון פסק הבוררות בהתאם לסעיף 22 לחוק.  בהקשר  זה נפסק כי עצם העובדה שבקשה הוכתרה בכותרת "בקשה לתיקון פסק בורר", אינה מאריכה את המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות מקום בו הבקשה על פי טיב מהותה, חורגת מגדר בקשה לתיקון פסק הבוררות, ראו, ס. אוטולנגי,  "בוררות דין ונוהל", מהדורה רביעית מיוחדת (2005) : "אין די בכך שהמבקש מכתיר את פנייתו אל הבורר בכותרת "פניה לפי ס' 22" כדי שהבקשה אמנם תראה כפניה על פי הסעיף, אלא דין הוא שהבקשה תתגדר במסגרת העניינים המנויים בסעיף, ואם יש ניגוד בין תוכן הבקשה לכותרתה - תוכנה הוא הקובע. לכן לא יוכל בעל דין לפנות אל הבוררים בטענות שונות שזכרן לא בא באותו סעיף וכל זאת כדי לדחות את המועד לתחילת מניין 45 ימים" (שם, בעמ' 1133 - 1132). כן ראו, בש"א 9164/01 ר.א.מ. מהנדסים קבלנים בע"מ (בפירוק) נ' עמותת שכונת קוטג'ים בשועפאט (בפירוק) פ"ד נו(2) 481 (2002), שם נקבע על-ידי כב' הרשם (כתוארו אז), שחם: "לא כל בקשה הנחזית להיות בקשה לפי סעיף 22 לחוק הבוררות נושאת עמה את האפקט של הארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר...". בענייננו  - הבקשות לתיקון פסק הבוררות עוסקות בשינוי מהותי של קביעות פסק הבוררות והן חורגות מגדר בקשה לתיקון פסק הבוררות, כמשמעה בסעיף 22 לחוק. משהבקשות לתיקון פסק הבוררות נדחו, בראש ובראשונה מהטעם שהן חורגות מגדר בקשה על פי סעיף 22 לחוק, אין בעצם הגשתן  כדי להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות.

21. סיכומם של דברים, אין בבקשה להארכת מועד כדי להצביע על טעמים מיוחדים להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות. לפיכך דין הבקשה להארכת מועד להידחות וכפועל יוצא, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות מחמת האיחור בהגשתה.

 הבקשה לרשות ערעור

22. בבחינת למעלה מן הצורך, והיה וטעיתי במסקנתי כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות, יאמר כי גם ככל שהייתי רואה להאריך את המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור על פסק הבוררות,  הרי שדין הבקשה היה להידחות אף ללא צורך בקבלת תשובה שכן אין בידי המבקשים להצביע על טעות יסודית ביישום הדין המצדיקה מתן רשות ערעור על פסק הבוררות - ואפרט בקצרה.

הדין החל

23. סעיף 29ב לחוק הבוררות, קובע:

" (א) צדדים להסכם בוררות אשר התנו שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין, רשאים להסכים כי ניתן לערער על פסק הבוררות, ברשות בית המשפט, אם נפלה בו טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין; ערעור כאמור יידון בשופט אחד, ויחולו עליו ההוראות החלות על ערעור לפני בית המשפט.

(ב) הסכימו צדדים להסכם בוררות כי פסק הבוררות ניתן לערעור לפני בית משפט כאמור בסעיף קטן (א), יתועדו ישיבות הבוררות בפרוטוקול והבורר ינמק את פסק הבוררות.

(ג) הוגש ערעור לבית המשפט על פסק הבוררות, לא ייזקק בית המשפט לבקשה לביטול פסק הבוררות, והצדדים יהיו רשאים להעלות בערעור טענות בעניין ביטול פסק הבוררות על פי אחת העילות שבסעיף 24 לחוק".

נמצא אפוא כי האפשרות לערער לבית המשפט על טעות בפסק בוררות, מכוח סעיף 29ב' לחוק, מוגבלת בשני מובנים; האחד -  מדובר בערעור ברשות, והשני - רשות ערעור תינתן רק אם הטעות עליה מבקשים לערער עומדת בשלושת התנאים המצטברים שנקבעו בסעיף 29ב(א) לחוק, כדלקמן: מדובר בטעות יסודית; הטעות היא ביישום הדין; יש בטעות כדי לגרום לעיוות דין, כדברי כב' השופט נ' סולברג, ברע"א 6649/10 עו"ד יצחק אבישר נ' עו"ד שרונה גונן (6.5.2012) (להלן: "אבישר")): "משמע, לא כל טעות מאפשרת לבטל את פסק הבורר. יש להראות כי עוצמת הטעות מחייבת את ביטולו. זאת בשל העובדה כי מדובר בטעות משפטית ביישום הדין, טעות שאינה שולית או זניחה, אלא יסודית, ותנאי חשוב נוסף הוא שאכן יש בטעות כדי לגרום לעיוות דין" (פסקה 13), כן ראו רע"א 1242/15 מ. אדלר הנדסה בע"מ נ' קטן (12.4.2016) (להלן: "אדלר").

אשר ליחס בין הביקורת השיפוטית שמפעיל בית המשפט בדונו בבקשה לביטול פסק בוררות לאמת המידה שתינקט בבקשת רשות ערעור על פי סעיף 29ב לחוק, נקבע בעניין אדלר  כי  "קריאה "צרה" ודווקנית של אמת המידה הקבועה בסעיף 29ב לחוק עלולה להקשות עד מאוד על האפשרות לקבל רשות לערער על פסק הבוררות לבית המשפט". לפיכך וכדי שתוגשם כוונת המחוקק, ראוי לקרוא את סעיף 29 ב לחוק באופן שיהיה רחב דיו על מנת להגשים את תכלית ההסדר החקיקתי שנועד לאפשר לצדדים להליך בוררות להשיג על טעויות שנפלו בפסק הבוררות אף אם אין בהן רובד משפטי ציבורי או עקרוני. עם זאת, וכאמור, על המבקש לערער על פסק בוררות להצביע על טעות יסודית ביישום הדין שיש בה כדי לגרום לעיוות דין (ראו עניין אבישר (פסקאות 13-14) ועניין אדלר (פסקאות 10 ו - 14)).

ועתה לבחינת עיקר טענות המבקשים בבקשת רשות הערעור.

24. איחור מהותי במתן פסק הבוררות - הטענה כי פסק הבוררות ניתן לאחר המועד שנקבע בהסכם הבוררות, באופן המקים עילה לביטולו מכח סעיף 24(8) לחוק הבוררות, אינה יכולה להתקבל. המבקשים לא טענו ולא הראו כי הם פנו לבוררת, טרם מתן פסק הבוררות, בהודעה כי הם עומדים על מתן פסק הבוררות במועד שנקבע בהסכם הבוררות. בנסיבות אלה, המבקשים מנועים מכוח הוראת סעיף 26(ג) לחוק הבוררות מלטעון לביטול פסק הבוררות בטענה זו.
25. הנכס בסלור אל מול רכישת הפעילות - המבקשים טוענים כי חרף העובדה שהבוררות לא התבקשה לבחון את אמיתות העסקאות, הבוררת הביעה את דעתה בעניין המחיר שעליו הוסכם במסגרת הסכמי ההיפרדות (סעיפים 113-108 לפסק הבוררות). בנסיבות אלה וכדי להגיע לחקר האמת, היה על הבוררת לברר מהו השווי האמיתי של הנכסים, ולפסוק כי יש להשיב למבקשים את יתרת השווי שבין השווי החוזי שנקבע לגבי הנכס בסלור לבין השווי האמיתי של הנכס.

לא ניתן לקבל טענה זו החורגת מהטענות שנטענו בפני הבוררת, כפי שהמבקשים עצמם מודים באומרם: "משום מה ומבלי שכלל נתבקשה כב' הבוררת לבחון את אמיתות העסקאות מביעה היא את דעתה..." (סעיף 31 לבקשה).

מעבר לכך שטענות המבקשים בעניין זה חורגות מהטענות שנטענו על ידם בפני הבוררת, הרי שמדובר בטענות המכוונות כלפי קביעות עובדתיות שנקבעו בפסק הבוררות, לרבות קביעת הבוררת שלא הוכחה קנוניה או רמייה בכל הנוגע לקביעת מחיר הנכס בסלור וכי "מחיר הנכס בעסקה בסך 1,200,000 ₪ נקבע בהסכמה ובידיעה של מר ברעם באשר לשוויו האמיתי, והוא היווה חלק מהליך ההיפרדות הכולל בין הצדדים, לרבות המחיר אשר נקבע להעברת פעילות (חברת) נוי ל (חברת)בר - נוי בסך 1,680,000 ₪"  (סעיף 108 לפסק הבוררות). עוד נקבע : "אין לי ספק כי מר ברעם שהוא איש עסקים מרשים ומנוסה (כמו גם מר נוי) הבין וידע כי המחירים שנקבעו לפעילות ולנכס היו נמוכים משווי השוק שלהם במועד ההיפרדות" (סעיף 113 לפסק הבוררות) וכי :"..מדובר באנשי עסקים מקצועיים ומנוסים, בעלי ניסיון רב בתחום הנדל"ן וגם במכירת פעילות ומוניטין של משרד, אשר תכננו עסקת היפרדות מורכבת...אינני יכולה לקבל את הטענה כי מר ברעם לא ידע מהו שוויו האמיתי של נכס סלור וכי נפל קורבן למרמה ו/או הונאה בעניין זה המהווה רק רכיב אחד של העסקה"  (סעיף 110 לפסק הבוררות).

כל אלה, קביעות עובדתיות המתייחסות להתנהלות הצדדים הן בהתקשרות בהסכמים שנכרתו ביניהם, הן בישומם. טענות המכוונות כנגד קביעות עובדתיות או קביעות שעניינן פרשנות ההסכמים שבין הצדדים, אינן באות בגדר "טעות יסודית ביישום הדין" ואין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור על פסק הבוררות, ראו לעניין זה: רע"א 3954/15 עו"ד גבריאל יניב נ' פרידמן (30.6.2015) ורע"א 154/18 לנדקו ישראל יזום וניהול בע"מ נ' מועצה מקומית באר יעקב (15.3.2018) (להלן:"לנדקו"), שם נפסק כי גם טעות בפרשנות חוזה שעל בסיסה נערכה התחשבנות בין הצדדים, אינה בהכרח טעות יסודית ביישום הדין, כדברי כב' השופט ד' מינץ: "... פרשנות חוזה מוטעית במסגרת פסק בוררות, למעט מקרים חריגים, אינה טעות יסודית ביישום הדין אשר מצדיקה מתן רשות ערעור בפני בית המשפט המחוזי. אשר על כן, אף אם נפלה שגיאה בפסק הבוררות בעניין זה, אין מדובר בטעות העומדת באמות המידה הקבועות בסעיף 29ב לחוק הבוררות...".

זאת ועוד, טענת המבקשים כי  "....קבלת הטענה כי מר ברעם ידע הינה טעות יסודית ביישום הדין ובמיוחד דיני הראיות..." (סעיף 44 לבקשה), אף עומדת בניגוד להסכם הבוררות שבו נקבע כי הבוררת אינה כפופה לסדרי הדין ולדיני הראיות, כך שלא ניתן לטעון לטעות יסודית ביישום דיני הראיות.

26. דמי הניהול - המבקשים טוענים כי מהסכום שנקבע שעל חברת בר-נוי להשיב לחברת נוי, כמפורט בסעיף 78 לפסק הבוררות, בסך כולל של 1,593,869 ₪, יש להפחית סך של 801,300 ₪, בגין דמי הניהול שעל פי פסק הבוררות לא שולמו, כמפורט בסעיף 39 לפסק הבוררות. לטענת המבקשים נוי מעולם לא טען שהוא לא קיבל את דמי הניהול, לפיכך לא היה מקום להתחשב בסכומים אלה ולהכלילם בגדר הסכומים שעל חברת בר-נוי להשיב לחברת נוי.

המבקשים מציינים שהבוררת צדקה אמנם בקביעתה שחברת בר-נוי לא שילמה בפועל לחברת נוי את הסכום בגין דמי הניהול, אך זאת משום שחברת בר-נוי שילמה ישירות לנוי, סכום של 538,200 ₪, עבור דמי ניהול. הצדדים בחרו ב"קיצור דרך" כך שבפועל חברת בר-נוי שילמה לחברת נוי סך כולל של 283,200 ₪, כאמור בסעיף 39 לפסק הבוררות ואילו חברת בר-נוי שילמה בנוסף, ישירות לנוי, סך של 538,200 ₪. הראיות בעניין זה לא הובאו בפני הבוררת, נוכח העדר טענה לאי תשלום דמי הניהול. לפיכך המבקשים הגישו בקשה לצירוף ראיה, במסגרתה הם עותרים להתיר להם לצרף כראיות נוספות חשבוניות שהונפקו על ידי נוי לחברת בר-נוי, בסך של 538,200 ₪. המבקשים מוסיפים וטוענים כי עצם החיוב מהווה טעות יסודית ביישום הדין והותרת פסק הבוררות בעניין זה, בעינו, יגרום לעיוות דין שכן המשמעות היא שנוי יקבל תשלום כפל.

המשיבים ציינו בתגובתם שהטענה לאי תשלום דמי הניהול נטענה במסגרת תביעת נוי שבה נטען במפורש כי הכספים שהיו אמורים להשתלם על ידי חברת בר-נוי לחברת נוי, על פי הסכם מכר הפעילות,  והכוללים את דמי הניהול, לא שולמו. הבוררת ראתה לנכון לדון ולהכריע בטענה זו נוכח היותה חלק מהטענות שנטענו בתביעת נוי ודין טענות המבקשים בעניין זה להידחות.

לאחר קבלת  פסק הבוררות, המבקשים הגישו לבוררת בקשה לצירוף ראיות, במסגרתה ביקשו לצרף את הראיות אותן הם עותרים לצרף במסגרת הבקשה לצירוף ראיה נוספת שהוגשה בד בבד עם הבקשה לרשות ערעור. בהחלטה בבקשה לתיקון פסק הבוררות, הבוררת התייחסה לטענות אלה כמו גם לבקשה לצרוף ראיות וקבעה:

"9. בקשת תיקון זו מבוססת על טענה/הנחה כי מתוך הסכום של 1,593,869 ₪ שנקבע בס' 78 לפסק הבוררות כי על בר נוי להשיב לנוי, סך של 801,300 ₪ הינו חוב של בר נוי לנוי בגין דמי ניהול.

10. התובעים (ברעם ואח' – ב.ט) אינם מפרטים ואינם מנמקים בבקשה, מדוע לדידם מדובר בליקוי שאינו נוגע לגוף הסכסוך. ואולם כאשר החובה לשלם לנוי דמי ניהול קבועה בס' 3 להסכם מכר הפעילות, ומימוש ההסכם מצוי בליבת התביעות (התביעה שכנגד והתביעה) כמפורט בכתבי הטענות (ר' ס' 28, 31-33, 36, 40, 43-45 לכתב התביעה שכנגד וס' 20 לכתב התביעה), הרי שהליקוי הנטען נוגע גם נוגע לגוף הסכסוך.

הואיל והליקוי הנטען אשר מבוקש לתקן נוגע לגוף הסכסוך, הרי שאין לי סמכות לקבל את התיקון המבוקש.

11. אוסיף כי האופן בו מציגים התובעים את התיקון המבוקש בעניין זה שגוי ואף מטעה. פסק הבוררות לא כלל חוב בשל אי תשלום התמורה בגין הייעוץ, אלא שבעת ההכרעה בטענת הנתבעים בכתב התביעה שכנגד כי חשבון הבנק רוקן, נדרש לבצע חישוב של הסכומים שנמשכו שלא כדין, ומכיוון שלא זוהה אצל נוי תקבול של 801,300 ₪ בגין התשלומים החודשיים לייעוץ על פי הסכם מכר הפעילות (ר' ס' ג.3 לפסק הבוררות) יוחס סכום זה להעברות כספים אשר אותרו מבר - נוי לנוי (ר' ס' 42-45 לפסק הבוררות) ורק היתרה נלקחה בחשבון כהחזרי משיכות שבוצעו שלא כדין ע"י בר - נוי.
12. הואיל והטענה לריקון חשבון החברה הועלתה מפורשות בכתב התביעה שכנגד נדונה, התבררה והוכרעה בבוררות, הרי שכאשר התובעים הסתפקו בהכחשה כללית ולא טענו כי חלק מכספי תמורת ההסכם הנוגעים לדמי הייעוץ, הועברו ישירות מבר - נוי למר נוי (כאשר ברור כי לטענה שכזו יש השפעה על משיכות שלא כדין), הרי שאין להם להלין בעניין זה אלא על עצמם. בכל הכבוד, לא מדובר בטעות של הבוררות, וודאי, שלא ניתן לתקן טעות שכזו במסגרת בקשה לתיקון פסק הבוררות אשר מוגשת ביחד עם בקשה לצירוף ראיה.
13. מבלי שאדרש להכריע בטענה גופא, אציין כי אף אם חלק מדמי הייעוץ לה הייתה זכאית נוי אכן שולם ישירות מבר - נוי למר - נוי באופן שחסך את תשלום דמי הייעוץ למר נוי, הרי שבמערכת הנהלת חשבונות תקינה אצל נוי, פעולה שכזו הייתה אמורה להירשם מצד אחד כתקבול (מבר - נוי) ומצד שני כתשלום (למר נוי).
14. אוסיף כי חישובי התובעים הכוללים הכפלה של הסכומים שנטען כי שולמו ישירות מבר - נוי למר נוי בסך 528,200 ₪ בהתאם לשיעור האחזקות של נוי, כך שיש לזקוף לנוי תקבול של 1,076,400 ₪ שגויים וחסרי בסיס. גם אם היו תשלומים ישירים מבר - נוי לנוי, הרי שיש לזקוף סכומים אלו כתקבול של נוי מצד אחד ותשלום למר נוי מנגד.
15. לאור האמור בקשת תיקון זו של התובעים והבקשה לצירוף ראיות נדחות."

הנה כי כן, נושא תשלום דמי הניהול בהתאם להסכם מכר הפעילות היה מצוי "בליבת התביעות", כלשון הבוררת, ואף נטען במפורש בתביעת נוי (שכונתה בפסק הבוררות "התביעה שכנגד").  בנסיבות אלה, כאשר נטען שהתמורה שהיתה צריכה להשתלם על פי הסכם מכר הפעילות לא שולמה וכי חשבון החברה רוקן על ידי ברעם שלא כדין, הרי ככל שהמבקשים רצו לטעון ולהוכיח שכספים שהוצאו מחשבון חברת בר-נוי, הועברו ישירות לנוי ולא לחברת נוי, הרי שהיה עליהם לטעון ולהוכיח טענה זו, במסגרת הליכי הבוררות. בקשת רשות ערעור על פסק בוררות אינה פתח "למקצה שיפורים" ולהעלאת טענות שלא נטענו בהליך הבוררות. בנסיבות אלה,  גם דין הבקשה לצירוף ראיות נוספות בערעור להידחות שכן מדובר בראיות שניתן היה להביאן, בזמן אמת, במסגרת הליכי הבוררות.

מעבר לכל זאת, במסגרת פסק הבוררות נבחנה מערכת ההתחשבנות בין הצדדים, על כל פרטיה ודקדוקיה. חישוב הסכומים שעל חברת בר-נוי להעביר לנוי בהתאם להסכם מכר הפעילות, כפי שבוצע על ידי הבוררת, עניינו בקביעות עובדתיות - חשבונאיות שנקבעו על ידי הבוררת בהתאם לראיות שהובאו בפניה ועל פי שיקול דעתה המקצועי, הן כעו"ד הן כרו"ח. גם אם נפלה טעות בחישוב או בקביעות העובדתיות שעל בסיסן נערך החישוב, ואיני אומרת שכך הדבר  (וראו לעניין זה את הנמקת הבוררת בסעיפים 11-14 בהחלטה בבקשה לתיקון פסק הבוררות), הרי שלא מדובר בטעות יסודית ביישום הדין, כך שאין הצדקה למתן רשות ערעור על פסק הבוררות בנוגע לקביעות אלה.

27. יתר טענות המבקשים - המבקשים מוסיפים וטוענים כי הבוררת שגתה בקביעות העומדות בבסיס ההתחשבנות שבין הצדדים בכל הנוגע לעניינים הבאים: שכ"ט בגין חודשים נובמבר-דצמבר 2014; שכר העובדים; הדיבידנד; וסעיפים 83, 78 ו-89.3 לפסק הבוררות.

עיינתי בטענות כפי שפורטו בהרחבה בבקשה. מדובר בטענות כנגד קביעות עובדתיות שעל בסיסן נערכה ההתחשבנות בין הצדדים ואשר אינן באות בגדר "טעות יסודית ביישום הדין", כדרישת סעיף 29ב' לחוק הבוררות. גם טענות שעניינן כוונת הצדדים בהסכם מכר הפעילות (בכל נוגע לשכר העובדים), או פרשנות הסכם מכר הפעילות (בכל הנוגע לשכ"ט בגין חודשים נובמבר-דצמבר 2014), ככל שיש בהן ממש, ואיני אומרת שכך הוא, אינן מהוות  טעות יסודית ביישום הדין המצדיקה רשות ערעור על פסק הבוררות, ראו לעניין זה עניין לנדקו הנ"ל.

אשר לדיבידנד, אין מדובר בטעות אריתמטית והבוררת היטיבה להסביר את הדברים בהחלטה בבקשה לתיקון פסק הבוררות (סעיפים 20-24 להחלטה).

28. המבקשים הוסיפו וטענו להתקיימות עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 (1),(3), (4),(6), (7), (8)ו- (9) לחוק הבוררות. טענות אלה נטענו באופן לקוני, מבלי לנמק ולפרט כיצד מתקיימת עילה מעילות הביטול הנטענות (למעט עילת הביטול הקבועה בסעיף 24 (8) אליה התייחסתי ברישת ההחלטה). דומה שלא בכדי המבקשים ראו להגיש בקשת רשות ערעור ולא בקשה לביטול פסק הבוררות שכן אין בטענותיהם, שהן טענות ערעוריות מובהקות, כדי להצביע על פגם כלשהו שנפל בהליך הבוררות או בפסק הבוררות. אין בפסק הבוררות חריגה מסמכות. לא נמנעה מהמבקשים האפשרות להביא ראיות או לטעון טענות במסגרת הליך הבוררות שהתקיים לפני הבוררת. ככל שנפלה טעות בישום הדין המהותי, ולא שוכנעתי שכך הדבר, הרי שטעות בישום הדין, אינה מקימה עילה לביטול פסק בוררות ואף אינה מהווה חריגה מסמכות. פסק הבוררות מנומק בהרחבה וכולל ניתוח של כלל טענות הצדדים ולצידן קביעות עובדתיות, חשבונאיות ומשפטיות, מפורטות ומנומקות. בוודאי שאין בפסק הבוררות כל קביעה העומדת בניגוד לתקנת הציבור. בנסיבות אלה, לא מתקיימת עילה לביטול פסק הבוררות.
29. סיכומם של דברים, דין בקשת רשות הערעור, ככל שהיתה מוגשת במועד, היה להידחות אף ללא צורך בקבלת תשובה.

סיכום

30. בהעדר טעמים מיוחדים המצדיקים את הארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות, דין הבקשה להארכת מועד להידחות, וכפועל יוצא מכך, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות בשל האיחור בהגשתה.

למעלה מן הצורך, בחינת הבקשה לרשות ערעור לגופה מעלה כי טענות המבקשים מכוונות, רובן ככולן, כנגד קביעות עובדתיות שנקבעו בפסק הבוררות. אין בבקשה כדי להצביע על "טעות יסודית ביישום הדין", כמשמעה בסעיף 29ב לחוק הבוררות או על התקיימות עילה מעילות הביטול הנטענות.

גם דין הבקשה לצירוף ראיות להידחות שכן מדובר בראיות שהיה בידי המבקשים להגיש במסגרת הליכי הבוררות.

בנסיבות אלה, דין הבקשה לרשות ערעור היה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובה.

אשר על כן, אני מורה על דחיית הבקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור ועל דחיית הבקשה לרשות ערעור על פסק הבוררות.

משהוגשה תגובה לבקשה להארכת המועד,  המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 6,000 ₪, שישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ז' שבט תשפ"א, 20 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.