פסק דין
ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב השופטת ארנה לוי) מיום 27.6.2010, לפיה נדחתה על הסף תביעתו של המערער לקבלת תגמולי ביטוח מהמשיבות, בגין התיישנות. (ת"א 171488/09).
רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא
1.המערער יליד 29.12.87, נפצע בברכו הימנית במהלך השתתפותו במשחק כדורגל ביום 26.12.2002 (להלן: התאונה). המשחק נערך במסגרת מחלקת הנוער של הפועל רמת גן.
המערער היה מבוטח בעת התאונה בפוליסת תאונות אישיות לתלמידים בהתאם לחוק לימוד חובה, תש"ט -1949 שהוצאה על ידי המשיבה 1 (להלן:כלל) (להלן: פוליסת תלמידים), אשר כללה ביטוח גם על פגיעה מחוץ לבית הספר.
בנוסף, המשיבה 2 (להלן: חברת AIG) ביטחה בעת התאונה את מתאמני אגודת הפועל רמת-גן בפוליסת תאונות אישיות (להלן: פוליסת ספורטאים).
2. המערער הגיש את תביעתו לתגמולי ביטוח כנגד המשיבות רק ביום 14.6.2009. המשיבות טענו כי בהתאם להוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981, ההתיישנות הינה 3 שנים מיום שמלאו למערער 18, היינו עד ליום 29.12.2008, וכי על כן התביעה הוגשה כשישה וחצי חודשים לאחר תום תקופת ההתיישנות ומהדין לדחותה על הסף.
3.המערער לא התעלם מהאמור, ועוד בכתב תביעתו ציין כי יש להחיל במקרה דנן את הוראותיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) הואיל ונודע למערער על פוליסת התלמידים רק ביום 12.3.09 ועל פוליסת הספורטאים רק ביום 7.6.09. בנוסף טען המערער לענין מועד גיבוש הנזק.
4.כאמור בית המשפט קיבל את טענת המשיבות, בציינו, בין השאר, כי באת כוח המערער דאז והיום, הינה אמו, עורכת דין אשר עוסקת בתחום הנזיקין, וכי המערער לא טען, וממילא אף לא ביצע כל פעולה אקטיבית לצורך בירור זכויותיו, והסתפק רק בטענה אודות המועד בו נודע לו, באמצעות אמו, אודות הפוליסות.
5. זאת ועוד, בהחלטתו נימק בית המשפט כי לא ניתן לערוך הפרדה "מלאכותית", כלשונו, בין ידיעת האם לידיעת הבן, וזאת משום שהאם שימשה כאפוטרופסית שלו עד הגיעו לגיל 18. מתוקף תפקידה זה, היתה מוטלת חובה על האם לפעול לצורך בירור זכויות בנה ואף ליידעו על כך. בהתייחס לפוליסת התלמידים, ציין בית משפט קמא כי האם ידעה עליה עוד בתקופת ההתישנות, ולכן יכולה הייתה להגיש את התביעה בשמו עוד בתקופה זו. בהתייחס לפוליסת הספורטאים, נקבע כי לא המערער ולא האם עמדו בחובתם לפעול בשקידה סבירה ולגלות אודות קיומה, משכך הדבר אין להם להלין אלא על עצמם.
6. בית המשפט קמא הוסיף וניתח את חובת ההתייעצות של נפגע בהסתמכו על פסיקת ביהמ"ש המחוזי בע"א (ת"א) 2071/99 שמיר נ כלל (לא פורסם 15.5.2000) (להלן: הילכת שמיר) אשר קבעה כי על מנת שמערער יוכל להשעות את מרוץ ההתיישנות, עליו להוכיח כי פנה לייעוץ משפטי, או למוסד שבו נפגע. חובה זו באה לידי ביטוי אף ביתר שאת במקרה שלפנינו בו היו למערער שירותים משפטיים זמינים.
בית המשפט קמא אף שלל את תחולתו של ע"א (י-ם) 2576/08 כלל נ קוממי (לא פורסם 5.2.2009) (להלן: הלכת קוממי), אשר לפיו נדחתה טענת ההתישנות, לכאורה בנסיבות דומות. בית המשפט מצא שני טעמים להבדל בין המקרים. הראשון, הילכת קוממי עוסקת בתביעת עיזבון, בעוד שבמקרה זה עסקינן בתובע עצמו, השני, הילכת קוממי בוחנת מקרה בו ההורים טוענים כי לא ידעו, ואף לא יכולים היו לדעת על קיומו של ביטוח תאונות אישיות לתלמידים, בעוד שבמקרה דנן אין חולק כי האם ידעה על קיומה של פוליסת התלמידים, וכן יכולה הייתה בנקל לגלות על קיומה של פוליסת הספורטאים.
טענות הצדדים
7. המערער טוען כי אמו לא ייצגה אותו אלא רק לאחר שנודע על הפוליסות, וכי המשיבות לא הביאו כל ראיה לסתור את העובדות להן טען המערער. יתר על כן, המערער אף לא נחקר על תצהירו, וזאת בהתייחס לנטען עובדתית על ידו.
כך גם לא היה מקום לקביעת בית משפט קמא כאילו יש לייחס את ידיעת ההורים לבנם, הוא המערער. סעיף 8 לחוק ההתיישנות עוסק בתובע עצמו ולא בהוריו, תוך הפניה להוראותיו של סעיף 10 לחוק ההתיישנות. בנסיבות אלו, גם אם היה מחדל מצד מי מהורי המערער, אין לזוקפו על חשבון המערער. כך גם מסביר המערער את הסיבה לכך שלא צורפו תצהירים מטעם הוריו, במסגרת הדיון בטענת ההתיישנות.
בנוסף טוען המערער, כי בהתאם לפסיקה גם אם התגלו הפוליסות למערער בדרך אקראית, אין בכך לשלול את הארכת תקופת ההתיישנות. כמובן שהמערער מפנה להלכת קוממי, אשר שללה את החובה להיוועצות עם עורך דין.
המערער הדגיש, כי לא העלה על דעתו את האפשרות להיותו מבוטח וכי על כן לא היה לו כל יסוד לחשד או למניע, לבחון אפשרות קיומה של פוליסה זו או אחרת.
המערער שולל את טענת המשיבות, כי מדובר בפוליסות על פי דין, הואיל וחזקת ידיעת הדין אינה חלה בתחום האזרחי.
לבסוף, מקדיש המערער פרק נכבד מטיעוניו לשאלת התנהלות המבטחות, הן המשיבות, בהימנעותן להמציא את הפוליסות למערער, תוך טענה כי בית משפט קמא לא התייחס לשאלה זו, כך גם לא למניע של המשיבות שלא להמציא למבוטחים פוליסות, ובגדר מדיניות מכוונת.
8.המשיבות מפנות לאשר קבע בית משפט קמא, בהוסיפן כי המערער הסתפק בתצהיר יחיד שלו, בו טען סתמית וללא כל תימוכין מדוע רק באותם התאריכים שטען שגולה לו אודות הפוליסות, גולה הדבר, וכך גם לא פירט מה אירע טרם לכן, וכשבאופן מכוון נמנע מלהגיש את תצהירה של אמו, אשר ממנה נודע לו אודות הפוליסות.