בר און נ' רוזננבלט

פסק דין

בפני תביעה לפיצוי כספי בסך של 31,900 ₪.

להלן העובדות העיקריות בענייננו:

1.בינואר 2001 הנתבע שכר את שירותיו של התובע, שהוא אדריכל במקצועו לערוך בקשות להיתר בניה בקשר עבודות בניה שביצע הנתבע במקרקעין שברשותו.

לאחר שהתובע השלים את חלקו והגיש את הבקשות להיתר, הנתבע המשיך לבצע עבודות בניה ללא היתר. התוצאה היתה שלאחר זמן מה הוגש כתב אישום ת.פ. 2114/01 נגד הנתבע, נגד התובע, נגד מהנדס שעבד בפרוייקט בשם שניר ברוך ונגד עו"ד של התובע.

2.בגזר דין שניתן ביום 24.3.10 העורך דין זוכה, על הנתבע הוטל קנס של 200,000 ₪ ועל הנתבע ועל המהנדס כל אחד קנס בסך של 25,000 ₪.

אין מחלוקת בין הצדדים שבעת שכולם ירדו ביחד עם המהנדס למזכירות בית המשפט אחרי גזר הדין על מנת לקבל את שוברי התשלום בגין הקנסות, הנתבע הבטיח לתובע ולמהנדס שאת הקנסות שלהם הוא ישלם, וכך התובע מתאר את האירוע "ברגע שהוא אמר שהוא מוכן לשלם שאלתי אותו אם הוא רוצה את טופסי התשלום והוא אמר שלא נוח לו, אמרתי לו שאני אתחיל את התשלום וברגע שיוכל ביולי אני אתקשר אליו. הגיע יולי ואני מתקשר בתחילת יולי הוא אומר שאני לא יכול עדיין והוא דחה אותי יותר מאוחר" (עמ' 1 שורות 23-25).

וכך הנתבע מתאר את המצב, "יצאנו מהאולם ואני כבעל מצפון שהעדתי שהאדריכל והמהנדס עורבו בפלילים זה העיק עלי מצפוני, שיצאנו החוצה מבלי לחשוב פעמיים אמרתי להם כשאני אוכל אני אשלם להם את הכסף הזה" (עמ' 2 שורות 28-31). המהנדס מר שניר ברוך בעדותו מטעם התובע אישר את דברי התובע והנתבע "כאשר נכנסנו למזכירות לאחר הדיון הנתבע אמר שהוא יספוג את הקנס, זה היה גם עבור התובע וגם עבורי. הוא טרם שילם עבורי אני בינתיים שילמתי ואני לא מגיש תביעה נגדו, אני עדיין ממתין ומקווה שהוא ישלם".

התובע לא שילם עד יום כתיבת שורות אלו כל סכום לתובע או למר שניר.

3.התובע פנה לייעוץ משפטי והגיש ערעור לבית משפט מחוזי והקנס שלו הורד מ- 25,000 ₪ ל- 20,000 ₪. בתביעה זו התובע עותר להחזר של 20,000 ₪ עבור הקנס ועוד 12,500 ₪ שהוא שילם בגין ייעוץ משפטי בקשר לערעור בבית משפט המחוזי.

עקב הגבלת הסמכות של בית משפט זה תביעתו מסתכמת ב- 31,900 ₪.

4.הנתבע הסביר לבית המשפט שאחרי מתן פסק הדין הוא התקשה מאוד לשלם את הקנס שהוטל עליו ובעצם נאלץ לשלם תוספת של 100,000 ₪ ועל אף הקשיים שלו אמר "התובע וגם המהנדס היו אכן זכאים לחשוב שאני אשלם את הקנסות שלהם כאשר יהיה לי כסף כלומר כאשר אוכל" (עמ' 3 שורות 1-2).

5.בכתב הגנתו הנתבע מסתמך על טענה חלופית אשר מתבססת על חוק המתנות תשכ"ח – 1968 ובעיקר בסעיף 5 ב' לחוק, שם נאמר שמתנה עתידית מחייבת מסמך בכתב של נותן המתנה. כלומר, הבטחה שלו לשלם את הקנסות של התובע ושל המהנדס הוא בגדר של מתנה עתידית ומשום שאין לכך כל מסמך בכתב הוא פטור מלתת את המתנה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לקבל את התביעה באופן חלקי ולהלן הנימוקים לכך:

א.אין לקבל טענת הנתבע שדובר בהתחייבות לתת מתנה במובן חוק המתנות. מתנה היא מעשה שבו הנותן מעניק למקבל מתנה גרידא שאין לכך כל אלמנט של תמורה או מחוייבות. לא כך היו פני הדברים בענייננו. הקשר בין בעלי הדין היה קשר מסחרי שלפיו הנתבע שכר את שירותי התובע כאדריכל וכתוצאה מהקשר העסקי התובע נסחף בתוך תיק פלילי.

על סמך אותם יחסים התובע גם לדבריו הרגיש מצפוני שעליו לפרוע את הקנס של התובע וכן התחייב כך לעשות. לא דובר בהתחייבות לתת מתנה בעתיד בלשון החוק אלא התחייבות כספית שנובעת ממערכת יחסים עסקית. אין ספק שהתובע הסתמך על ההתחייבות והוא זכאי לקבל את כספו. למעשה הנתבע אימץ לעצמו ההגנה על פי חוק המתנות אחרי מעשה ובעת שנתן את הבטחתו לשלם את הכסף כלל לא ראה את עצמו כנותן מתנה או שהתובע הוא מקבל מתנה.

ב.אני מקבל את דברי התובע שהוא היתנה את ההתחייבות באופן שהתובע היה חייב להבין שהנתבע ישלם את הכסף כאשר הוא יוכל, קרי באיזה שהוא שלב בעתיד. הצדדים לא קבעו עבור עצמם כל תקופה אך אין ספק שהתכוונו שני הצדדים שדובר על תקופה סבירה. במקרה כזה זכותו של בית המשפט למלא את החסר בהסכם בין בעלי הדין ולקבוע את הזמן המיועד לתשלום.

ג.הבטחת התובע לא חלה כלל על התשלום שהתובע קיבל על עצמו בעת שבחר להגיש ערעור נגד גזר הדין. זו היתה החלטה עצמאית של התובע ואין הנתבע חייב לשאת בהוצאותיו בקשר לאותו ערעור.

ד.לכן אני קובע שהנתבע אכן חייב לתובע סכום של 20,000 ₪ ועל מנת לאפשר לנתבע לעמוד בהתחייבויותו בצורה סבירה אני מעניק לו תקופה של שנה מיום פסק הדין לפרוע את החוב.

אין צורך להוסיף שאותו דין שחל על ההתחייבות של הנתבע לתובע חל על התחייבות הנתבע כלפי המהנדס ויש לקוות שהנתבע לא יגרור את המהנדס להגיש תביעה אף הוא.