פסק דין
עניינו של הסכסוך שבפני הינו נזקים שנגרמו לרכבו של התובע בעת שהופקד לתיקון במוסך הנתבעת 1. תחילה אציין כי, כבר בשלב מקדמי של הדיון, בהמלצתי, הואיל התובע לוותר על תביעתו כנגד יבואנית הרכב, נתבעת 3, ובהסכמת הצדדים, התביעה כנגד נתבעת 3 נדחתה ללא צו להוצאות.
כמתואר בתביעה, התובע רכש רכב משומש מהנתבעת 3. בהמלצת הנתבעת 3, פנה למוסך הנתבעת 1 בחודש ינואר 2009 לשם ביצוע תיקונים ברכבו. במהלך תיקון הרכב כשהרכב מצוי בחזקת הנתבעת 1, ניזוק הרכב בתאונה שארעה בנסיעת מבחן אשר בוצעה על ידי עובד הנתבעת 1. אין מחלוקת כי התובע לא היה צד לתאונה ופרטים אודותיה קיבל מהנתבע 2. אין מחלוקת גם כי הנתבעת 1 תיקנה את הרכב, אלא שלגבי המשך הטיפול, תשלומים בגין נזקים נוספים, אופן התיקון ופניה לחברות הביטוח, הוצגו גרסאות שונות.
התובע טען כי לאחר התאונה, עדכן אותו הנתבע 2 כי הנתבעת 1 תטפל בכל בכל העניינים הנובעים מהתאונה לרבות תיקון הרכב, אספקת רכב חלופי ופנייה לחברת הביטוח שלה, של הנתבעת 1, על מנת שזו תסדיר את התשלום עבור נזקי התובע. דא עקא, משהגיע התובע לקבל את רכבו, הופתע לגלות כי הרכב לא תוקן בחלפים מקוריים ויתרה מכך, נתבע 2 התנה את שחרור הרכב בהפקדת המחאת ערבון על סכום התיקון. נתבע 2 טען כי מכיוון שכספי הביטוח יתקבלו אצל התובע ומכיוון שנתבעת 1 כבר נשאה בנזק, ההמחאה תבטיח כי התובע יעביר את הכספים שיתקבלו לנתבעת 1. עוד טען התובע כי נתבע 2 מסר לו כי לנתבעת 1 זכות עכבון על הרכב ולפיכך בלית ברירה ועל מנת לשחרר את הרכב, העביר המחאת ערבון לנתבעת 1, בסך 7,574 ₪ זמן פרעון 29.3.2009. לימים, ביום 10.2.2009 יצרה הנתבעת 1 קשר עם התובע וביקשה כי יפקיד המחאה נוספת על חשבון שכ"ט שמאי מטעם חברת הביטוח בסך 800 ₪. התובע סירב ולטענתו, מאחר והבין מאופן התנהלות הנתבעת 1 כי בכוונתה לגלגל את נזקי התאונה לפתחו, ביקש לבטל את שיק העירבון שכבר נתן.
מכאן ואילך התנהל דין ודברים בין הצדדים וחילופי מכתבים שהובילו בסופו של יום להבאתו של הסכסוך בפני. בסמוך למועד הפרעון של ההמחאה ובשים לב לדין ודברים בין הצדדים, נתן התובע הוראת ביטול להמחאת הערבון.
לגבי חלקה של נתבעת 4 - נטען כי ביום 2.4.2009 פנתה לתובע במכתב דרישה על פיו היא אוחזת בהמחאת הערבון אשר מסר התובע לנתבעת 1. אז הבין התובע כי ההמחאה שביטל הועברה זה מכבר לנתבעת 4, המהווה, כפי שהבין, חברה הדואגת לגביית המחאות עבור הנתבעת 1.
בתביעתו מבקש התובע כי בית המשפט יפסוק לזכותו סך 14,626 ₪, המורכב מירידת ערך הרכב בהתאם לדו"ח שמאי, הפרשי העלות בין חלקי החילוף שאינם מקוריים שהותקנו ברכבו כמפורט בדו"ח השמאי, עלות השמאות ועוד הוצאות שונות כגון ייצוג משפטי, הפסד ימי עבודה, עוגמת נפש ושימוש במוניות, בעת שרכבו היה בתיקון במוסך הנתבעת 1. עוד ביקש התובע מבית המשפט כי ייתן צו לביטול העסקה שנעשתה בינו לבין הנתבעת 1 במסגרתה מסר בכפיה את המחאת הערבון ולהורות לנתבעת 4 להשיב את המחאת העירבון.
הנתבעים 1 ו-2 הגישו כתב הגנה קצר וטענו ראשית, כי יש למחוק את התביעה כנגד נתבע 2 בהיעדר עילה ויריבות, בהיותו עובד הנתבעת 1 ושלוח שלה. הנתבעים אינם מכחישים את קרות התאונה כשהרכב ברשותם ועיקר טענתם היא להסכם עם התובע שהופר על ידי האחרון. כך, לאחר התאונה הוצעו לתובע 2 חלופות: האחת לתקן את הרכב במסגרת הביטוח שלו וחברת הביטוח שלו תגבה את הנזקים מהנהג הפוגע; לחלופין, כי הנתבעת 1 תתקן את הרכב בליווי שמאי מחברת הביטוח של התובע ובתום התיקון, ישלם התובע לנתבעת 1 בשיק דחוי ל – 60 ימים את עלות התיקון – זמן סביר לקבלת התמורה מהביטוח. לטענתם זו החלופה שנבחרה על ידי התובע. עוד טענו כי ביטול המחאת העירבון, מהווה התחמקות מהעברת כספי הביטוח שיגיעו לזכותו של התובע וניסיון להתעשרות שלא כדין על חשבון הנתבעת 1.
הנתבעת 4 הגישה אף היא כתב הגנה; לטענתה, הינה חברה מקבוצת חברת כרטיסי אשראי לישראל בע"מ ועיסוקה העיקרי באספקת שירות של התחייבויות לפירעון המחאות מלקוחות של בתי עסק, בתמורה לעמלה ובמקרה דנן נתנה שירות זה לנתבעת 1. לעצם הארוע ציינה כי אין לה כל ידיעה אודות פרטיו.
בדיון בפני חזרו הצדדים על טענותיהם בכתבי הטענות. התובע העיד בעצמו. במסגרת חקירתו הנגדית הוגשו מסמכים שונים ובכללם חשבונית בגין עלות התיקון (נ/1), שובר בגין קבלת המחאת הערבון אצל הנתבעת 1 (נ/2), מסמך בדיקת קבלה אצל נתבעת 1 כולל מסמך ריק ובו תנאי הקבלה (נ/3), תצהיר יועץ שירות אצל נתבעת 1 (נ/4) ותצהיר פקידת שירות אצל נתבעת 1 (נ/5).
כמו כן, נחקרו חקירות קצרות נתבע 2 ונציג נתבעת 4. נתבע 2 טען בין היתר כי הנזק אינו באשמת נתבעת 1 והגם שהנזק נגרם כאשר הרכב היה ברשות הנתבעת 1, הרי שהוא נגרם באחריות מלאה של צד ג', וחברת הביטוח של התובע תגבה ממנו את כל הנזק. נציג נתבעת 4 נחקר וחזר על טענותיו. התובע ביקש גם להציג גם את ספח המחאת הערבון לפיו רשם כי מדובר בשיק למשמרת (ת/1).
דיון
בטרם אדון לגופם של דברים, הנני קובע כי דין התביעה כנגד נתבע 2 להידחות בהיעדר עילה; הנתבע 2 הינו עובד נתבעת 1 ולא מצאתי בדל של טענה ו/או ראיה מכוחה ניתן לחייבו באופן אישי. לענין ההוצאות אפרט בהמשך.
לגופה של התביעה, הרי שדינה להתקבל, כפי שיפורט להלן. עיקר המחלוקת הוא האם נכרת בין הצדדים הסכם לפיו אכן הנתבעת 1 תתקן את רכבו של התובע והצדדים יפנו במשותף לחברת הביטוח של התובע - כגרסת הנתבעת; או האם נכונות טענות התובע, כי הואיל והנזק ארע בשליטת הנתבעת 1 הרי שעל הנתבעת 1 לתקן את רכבו, ופועל יוצא לפנות לחברת הביטוח שלה לשם גביית הנזקים בלא לערב את התובע ו/או את חברת הביטוח בה בוטח.
לאחר עיון בכתבי הטענות והנספחים הרבים ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים אני נותן אמון ומקבל את גרסת התובע. טענות הנתבעת 1 לגבי הסכם בין הצדדים לא נתמכו בבדל של ראיה. לא מצאתי בנספחי התביעה ובראיות שהוצגו זכר להסכם הנטען. נתבעת 1 הגישה תצהירים של יועץ השירות ופקידת השירות (נ/4 ו - נ/5) אך העדים לא טרחו להתייצב בבית המשפט ודי בכך היה כדי לא לקבל את גרסתם. למרות האמור עיינתי בהם אך גם עיון בהם אינו מלמד באופן חד משמעי וברור על אותו הסכם נטען על ידי נתבעת 1. גם המסמכים שהוצגו לגבי קבלת הרכב במוסך הנתבעת 1 והתנאים בגב מסמך תנאי הקבלה, אינם ספציפיים למקרה המיוחד דנן ואין בהם כדי לתמוך בגרסת נתבעת 1; מדובר במסמכים המצויים בשימוש שגרתי, בכל קבלת רכב לתיקון וממילא אין בהם כדי לתמוך בגרסת הנתבעת 1 לגבי האירוע המיוחד דנן.
למסקנתי הנ"ל הנני מגיע גם מעיון בנספחי כתב התביעה. כך, נספח 3 - מכתב הנתבעת 1 מיום 23.2.2009 במענה לפניית בא כוחו של התובע - מחזק את גרסת התובע. עיון בו מלמד כי אין באותו מכתב התייחסות ברורה לקיומו של אותו הסכם נטען וברור כי הייתי מצפה כי אם אכן זהו הסיכום, הוא יבוא לידי ביטוי באופן ברור וחד משמעי בכל ההתכתבויות בין הצדדים ובכלל זה, באותו מכתב. האמור בסעיף 4 לאותה מכתב תומך באמור, שכן הנתבעת 4 ציינה כי פנתה לגורם ביטוחי עלום כלשהו, וזאת בלא לציין זהותו. כמו כן, כתבה כי בוצעו בדיקות אצל סוכן הביטוח שלה. אמנם אין בכך באופן חד משמעי כדי לשלול לחלוטין את גרסת נתבעת 1, אך בשים לב לאמור יש בכך כדי לחזק את מסקנתי.
לעומת נתבעת 1, התובע דבק בגרסתו כי לא היה הסכם כטענת נתבעת 1 אלא להיפך. התובע חזר ואמר כי נתבעת 1 התחייבה לתקן את הרכב ולפנות לחברת הביטוח שלה לשם גביית הנזקים (ראה גם סעיפים 7 ו – 8 לנספח 4 לכתב התביעה – מכתב בא כוחו של התובע מיום 5.3.2009). אני מקבל גם את גרסת התובע כי מסירת ההמחאה בסכום תיקון הנזק, נעשתה בדלית ברירה ואך כדי לשחרר את הרכב. תמיכה לכך אני שואב גם מספח השיק אשר הוגש וסומן ת/1 בו צוין כי מדובר בשיק למשמרת.
גם עיון ביתר המסמכים שבתיק, תומך בעמדת התובע. כך, למרות שנתבעת 1 חזרה וטענה כי ברור כי צד ג' אשם בתאונה וברור כי חברת הביטוח באשר היא, תוכל לגבות את נזקי התובע מאותו צד ג', הרי שגרסתה גם בענין זה הסתברה כחסרת בסיס. כך, במסמך שצורף לכתב התביעה מיום 22.1.2009 ובו הודעה על תאונת הדרכים, נכתב כי הנהגים, נהג נתבעת 1 וצד ג' מציינים כי "...נפגשנו ופגענו אחד בשני...". ברי כי אין בכך כדי להוכיח כי אותו צד ג' אחראי לתאונה וברור כי לכל חברת ביטוח באשר היא יהיה קושי לגבות את הנזקים באופן מהיר כפי שטוענת הנתבעת 1.
בשולי הדברים ומבלי לפגוע במסקנותי לעיל, אציין גם כי התוצאה אליה הגעתי מתחייבת גם משורת ההגיון. התובע הכניס את רכבו לתיקון שגרתי במוסך הנתבעת ורצה הגורל שהרכב ינזק עת היה נהוג בנסיעת מבחן על ידי עובד הנתבעת 1. סביר היה כי הנתבעת 1 תיקח על עצמה את האחריות לאירוע בכללותו, והתובע, שכבר סבל עוגמת נפש מעצם האירוע לא יצטרך לעסוק בענין ובוודאי שלא להפעיל את פוליסת הביטוח שלו. סביר כי לנתבעת 1 פוליסת ביטוח (כפי שגם עולה מנספח 3 לכתב התביעה) וסביר גם כי באירוע אשר נגרם בשליטתה, היא זו שתפעיל את פוליסת הביטוח שלה ותחסוך מהתובע כל התעסקות נוספת.
לאור הקבוע לעיל, אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע את הסכומים שנתבעו בגין ירידת ערך, הפרש עלות בין חלקי חילוף משומשים למקוריים ועלות חוות דעת שמאי, כמפורט בחוות דעת השמאי מטעם התובע ונספחי כתב התביעה. לענין זה אציין כי בשל האמור לעיל, אינני מקבל גם את טענת הנתבעת כי התובע ידע בחתימתו על מסמכי הנתבעת, כי יעשה שימוש בחלפים משומשים או אחרים ולפיכך אין לטענתה מקום לחייבה בסכומים אלה.