פסק דין
העותרים, מדריכי תיירים במקצועם, עתרו להורות למשיב לאפשר להם לעבוד עם רכב הסעות לתיירים, שגובהו הפנימי נמוך מ- 150 ס"מ, ובלבד שהרכב יועד במקורו להסעת 9-16 נוסעים ושיוצר על פי תקני מינהל הרכב הפדראלי של ארה"ב.
עיקרי העובדות הצריכות לעניין:
ביוני 2003 הוציא המשיב 1 (להלן: "המשיב") חוברת "דרישות חובה לאוטובוסים (לפי תקנות התעבורה, נוהלים ומפרטים טכניים)" (להלן: "חוברת הדרישות" או "התקינה"), נספח ב' להודעת המשיבה מיום 10.7.2012. זו מסכמת את ממצאיה של ועדת מומחים שמונתה ע"י המשיב בתחילת שנת 2002 (להלן: "הועדה"). חוברת הדרישות הוכנה ונערכה ע"י המהנדס אפרים צעידי – הממונה על התקינה, וע"י המשיב 2, סגן הממונה על התקינה. הועדה כללה את נציגי אגף הרכב במשרד התחבורה, נציגי יצרני אוטובוסים מקומיים, חברות תחבורה ציבוריות ויבואני אוטובוסים. בחוברת זו נקבע (בעמ' 71, סע' 12.2.1 (ב)) כי גובה מעבר הנוסעים באוטובוס ציבורי זעיר (להלן: אצ"ז") יהיה לא פחות מ1.5 מ'.
העותרים, מדריכי תיירים בעלי רישיון מהמשיב, ובבעלותם אוטובוס זעיר מדגם שברולט סוואנה או פורד אקונוליין מתוצרת ארה"ב, במשך שנים רבות. באוטובוסים אלו הגובה הפנימי של המעבר לנוסעים הוא 1.3 מ' ולא 1.5 מ' כנדרש בתקינה הנ"ל. לפיכך נדרשו העותרים לבצע ברכבם התאמות לצורך עמידה בדרישת התקינה ע"י הגבהת הגג של רכבם. העותרים מבקשים לאפשר להם להמשיך לעבוד עם האוטובוסים האמריקאים הזעירים הנמוכים, מבלי שיבצעו את ההגבהה לגג רכבם עד לגובה של 1.5 מ'.
טענות הצדדים
העותרים טענו כי המשיב אימץ באופן עיוור את התקינה האירופית, בניגוד לתקנים של מינהל הרכב הפדראלי של ארה"ב, בניגוד להחלטת ממשלת ישראל, ללא התייעצות עם מומחים וללא שיקול דעת מקצועי וסביר. תקינה זו של זו גורמת להם נזק כספי מוגזם, ופוגעת בחופש עיסוקם ובמיוחד בשל העובדה שתיירים ואורחים רשמיים מארה"ב מעוניינים ברכב אמריקאי. עוד טענו העותרים כי המשיב 2 חרג מסמכותו בכך שיזם וכתב תקנים בעצמו מבלי שיש בידו את הידע ההכשרה והניסיון לכך. באשר לטענת השיהוי טענו העותרים, כי העתירה לא הוגשה בשיהוי מאחר שהיו מגעים ישירים בין הצדדים בעניין.
ב"כ המשיבים טענה, כי יש לסלק את העתירה על הסף בשל שיהוי ניכר של כ- 9 שנים בהגשתה. גם לגופה יש לדחות את העתירה, מאחר שהתקינה נקבעה על סמך ועדה של יועצים מומחים בתחום הרכב, ובהתאם להחלטת ממשלת ישראל לאמץ באופן כללי ואחיד את התקן האירופי. גובה של 150 ס"מ הוא בטיחותי ונוח יותר, וגם התקינה האירופית עצמה נקבעה באירופה על סמך חוות דעת מומחים ויועצים. גובה המעבר באצ"ז הוא חלק ממכלול עניינים בתחום הרכב בהם אימץ המשיב את התקן האירופאי, ולשם אחידות התקינה בענף הרכב יש לאמץ את התקן האירופאי כמכלול. החלטת המשיב לא חרגה ממתחם הסבירות לפי כללי המשפט המנהלי, ואינה מצדיקה התערבות בית משפט מנהלי.
דיון
ראשית אדון בטענת השיהוי שהעלה המשיב. לפי תקנה 3 לתקנות בית משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א – 2,000 להלן:"התקנות") , יש להגיש עתירה מנהלית תוך 45 יום מיום שההחלטה מושא העתירה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה, או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם. תקנה 4 לתקנות אף מגבילה את השיהוי עוד יותר, בקובעה כי ביהמ"ש רשאי לדחות עתירה אף בתוך מגבלת 45 הימים הנ"ל, אם ראה שבנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה. בעניינינו, ההחלטה שהעותרים תוקפים, נספח עת/1 לעתירה, היא הדרישה בדבר גובה פנימי מינימלי של מסלול המעבר באצ"ז כפי שמופיע בתוך חוברת הדרישות מיוני 2003. מאחר שהעתירה דנן הוגשה ע"י העותרים רק בדצמבר 2011, כ- 8 וחצי שנים לאחר פרסום חוברת הדרישות הנ"ל, ברי כי העתירה הוגשה בשיהוי קיצוני ביותר. נקבע בפסיקה כי בעתירות מנהליות יש חשיבות מיוחדת להימנע משיהוי בהגשתן, וכאשר בנוסף לחלוף הזמן נפגעו אינטרסים של אחרים, די בכך על מנת לדחות עתירה על הסף. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 6365/00 בר אור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הצפון, פ"ד נו(4) 38, 44 :
"התכלית העומדת ביסוד התקנה היא זירוז ההליכים בעתירות מינהליות במטרה להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שנפלה בין הפרט לרשות המינהלית. ... רשאי בית-המשפט לדחות עתירה על הסף בשל איחור בהגשתה מקום שנוכח לדעת כי האיחור היה כרוך בפגיעה באינטרסים של אחרים. עיקרון זה הוחל על בתי-משפט לעניינים מינהליים מכוח סעיף 8 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000, ודוק, העיקרון המונח ביסוד התקנה הוא עיקרון של שיהוי ולא של התיישנות. לא חלוף הזמן כשלעצמו הוא המכריע, אלא העובדה שעניין זה גרם לשינוי נסיבות ולפגיעה באינטרסים הראויים להגנה, הן של הציבור בכללותו, הן של הרשות המינהלית והן של צדדים אחרים. זאת ועוד, מלשון התקנה עולה כי בנסיבות מסוימות יהיה בית-המשפט לעניינים מינהליים רשאי לדחות עתירה שחל שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד שנקבע בתקנות או בהחלטת בית-המשפט".
בעניינינו, מעבר לפגיעה באינטרסים של ציבור מדריכי התיירים, נפגע גם האינטרס של המשיב שלא שמר שנים כה רבות פרוטוקולים ומסמכים אחרים מאותה התקופה אשר יש בהם כדי לשפוך אור על הקמת הועדה, תפקודה ובירור הטענות לעומקן.
אשר לטענת העותרים כי היו פגישות ותכתובות בין הצדדים בעניין המחלוקת ביניהם החל מיולי 2008 ועד לימים ספורים לפני הגשת העתירה, ולפיכך הם הגישו את עתירתם רק בסוף שנת 2011, יש לומר כי התקינה פורסמה ביוני 2003, העותרים פנו לראשונה למשיב בעניין רק ביולי 2008 (ראו: סע' 9 לעתירה). העותרים אומנם טוענים כי נודע להם על התקינה שלא נאכפה בעבר, רק במחצית שנת 2008 ע"י יבואן הרכב סוואנה יוניברסל מוטורס, אלא שלפי תקנה 3 לתקנות, יש להגיש עתירה מנהלית תוך 45 יום מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה, או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם. לפיכך העדר ידיעת העותרים על הפרסום, גם אם הוא נכון, אין בו כדי לסייע לעותרים.
למעלה מן הצורך, וכדי שתנוח דעת העותרים, גם לגופו של עניין החלטת המשיב לא חרגה ממתחם הסבירות ומעקרון המידתיות מהסיבות הבאות:
החלטת ממשלה מס' 2202 משנת 2,000 קבעה, כי ביחס לרכבים שיוצרו בצפון אמריקה תאומץ התקינה האמריקאית או תקינת האיחוד האירופי. תקנה 282(ב) לתקנות התעבורה התשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות") קובעת, כי מנהל אגף הרכב רשאי לקבוע תקנים לרכב, או לחדשם מזמן לזמן. תקנה 282(ג) לתקנות מוסיפה וקובעת כי התקנים יהיו מבוססים על דרישות התקינה הפדרלית של ארה"ב או על הנחיות האיחוד האירופי וכן על התקינה הישראלית. מאחר שמנהל אגף הרכב מיישם למעשה את החלטת הממשלה הנ"ל ואת תקנה 282(ג) לתקנות, לא ניתן לומר שהחלטתו, המחילה את התקן האירופאי על אצ"ז, חורגת ממתחם הסבירות, מה גם שהדרישה לגובה פנימי שמבטיח את נוחות הנוסעים ומונע מהם התכופפות יתירה, היא הגיונית ומנומקת.
העותרים לא צירפו כל תקינה אמריקאית או אסמכתא אחרת. במחדל זה יש כדי לתמוך בטענת המשיב, כי אין כלל תקינה אמריקאית ביחס לשימוש ברכב הנדון כאוטובוס ציבורי זעיר.
לטענת העותרים הבעיה נוגעת לכלי רכב מעטים מתוצרת ארה"ב - 20 בלבד. לפיכך גם אם ארעה פגיעה כלשהי בקניינם של העותרים ודומיהם בשל התקינה האמורה, הרי שפגיעה זו מינימלית ביחס לכלל ציבור מדריכי התיירות בעלי אצ"ז, ובכך היא עומדת בדרישת המידתיות, מה גם שהתכלית לשמה נועדה התקינה, נוחות ובטיחות הנוסעים היא תכלית ראויה.
הובהר לעותרים עוד לפני הגשת עתירתם, כי כ– 95% מדגמי הרכבים שנבדקו ע"י המשיב, אושרו על ידו ללא דרישת התאמה כלשהיא, במסגרת תשובת נציב תלונות הציבור שבירר את תלונותיהם, נספח עת/8 לעתירה, מיום 17.2.2011.
העותרים לא חלקו על עובדה זו.
מסע' ח'-ט' לעתירה עולה כי העותרים, או לפחות חלקם, רכשו או מעוניינים לרכוש לעצמם אוטובוס זעיר חדש. העותרים רשאים לרכוש לעצמם דגם כלשהו מתוך הדגמים הרבים שאושרו ע"י המשיב ללא דרישת התאמה כלשהי.