ברנס גיגי נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול")

פסק דין

זוהי תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן "החוק").

התובע, יליד 1.4.1948 נפגע בתאונת דרכים ביום 5.2.2009 שעה שנהג באופנוע בטבריה.

הנתבעת היא מי שביטחה את הרכב בביטוח חובה.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת גובה הנזק בלבד ובעניין זה נשמעו בפני ההוכחות והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

הנכות הרפואית והתפקודית

בגין התאונה נשוא כתב התביעה הגיש התובע במוסד לביטוח לאומי תביעה לגימלת נכות – פגיעה בעבודה. ביום 21.2.2010 קבעה ועדה רפואית כי לתובע נגרמה נכות צמיתה בשיעור של 10% החל מיום 1.2.10, בגין הגבלה קלה בזרוע שמאל. ערר שהגיש התובע על קביעה זו נדחה.

בכל הנוגע לנכות הרפואית, מחייבת קביעת המוסד לביטוח גם לצורך התביעה דנן, וזאת על פי סעיף 6ב לחוק.

על פי מסמכי המל"ל עולה כי בגין התקופה שמיום 6.2.2009 ועד ליום 7.5.2009 אושרו ושולמו לתובע דמי פגיעה, משמע –אובדן כושר מלא.

באשר לנכות התפקודית – התובע טוען, בתצהיר העדות הראשית שהגיש, כי בעקבות התאונה הוא סובל באופן מתמיד מכאבים וממגבלות תנועה של כתף שמאל והוא מוגבל בתפקוד בבית ובעבודה. עבודתו כמוכרן אשר מוביל ומרכיב רהיטים היא עבודה הכרוכה במאמץ מתמיד של הכתפיים והגפיים העליונות, הוא נדרש להרים, לסחוב ולהוריד חלקי ריהוט ולאחר מכן להרכיבם תוך שימוש בכוח פיזי של כתפו. אופי נכותו גורם לכך שמבחינה תפקודית, הוא איננו מסוגל לתפקד כבעבר ולבצע כלל הובלה הרכבה ופירוק של רהיטים. התובע מנוע מכל פעילות פיזית מאומצת והוא מוגבל מאד בתפקוד ומתקשה בכל התחומים הקשורים לביצוע מטלות פיסיות. על כן, לטענת התובע, הנכות שנקבעה לו מבחינה רפואית איננה תואמת את המציאות. בסיכומיו טוען התובע כי שיעור נכותו התפקודית עולה כדי 30% לכל הפחות.

הנתבעת טוענת, מנגד, כי הנכות התפקודית של התובע, אם בכלל, הינה נמוכה מנכותו הרפואית ולא היתה כל מניעה שהתובע ישוב לעבודתו באופן מלא. לא בכדי החליטה הועדה הרפואית במל"ל שלא להפעיל את תקנה 15. עוד טוענת הנתבעת כי על פי עדות התובע, הוא המשיך לאחר התאונה וממשיך גם כיום להשתכר באותו השכר שהשתכר עובר לתאונה ועל כן, לנכות הקלה בשיעור של 10% בלבד, כפי שנקבעה לתובע, אין כל משמעות תפקודית, בוודאי שלא בתפקידו כמנהל עסק עצמאי. לחלופין טוענת הנתבעת כי מדובר בנכות תפקודית בשיעור של 5% לכל היותר.

טענת התובע בתצהירו, ולפיה הוא מוגבל ומתקשה בביצוע המטלות הפיסיות הכרוכות בעבודתו כעצמאי בענף הרהיטים, לא נסתרה בחקירתו הנגדית. כן לא נסתרה טענתו ולפיה במסגרת עבודתו זו הוא נהג, עובר לתאונה, לעשות עבודות פיזיות כגון הרמה, פירוק והרכבה של רהיטים. העובדה שכבעל עסק עצמאי התובע עוסק גם בעבודות ניהול שאינן פיזיות, כגון מכירה ללקוחות ותשלום משכורות, אין בה כדי לגרוע מטענתו ולפיה בכל הנוגע לחלק הפיזי של עבודתו, שאף אותו, על פי הנטען, נהג התובע לבצע, נפגע תפקודו כתוצאה מן התאונה.

יחד עם זאת, התובע לא הוכיח כי שיעור הפגיעה התפקודית עולה על שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לו. הנכות שנקבעה לתובע במוסד לביטוח לאומי, כאמור, הינה בגין הגבלה קלה בזרוע שמאל וכן נקבע כי הוא יכול לחזור לעבודתו. בהתחשב בעיסוקו של התובע, כבעל עסק עצמאי, ובכך שחלק משמעותי מעיסוקו של התובע, על פי עדותו בבית המשפט, כרוך בניהול העסק ואיננו דורש מאמץ פיסי, ובהתחשב בכך שמדובר בהגבלה קלה בלבד, סבורני כי שיעור הנכות התפקודית, בנסיבות המיוחדות של התובע, איננו שונה משיעור הנכות הרפואית, משמע – 10%.

בסיס השכר

בתצהיר העדות הראשית טוען התובע כי החל משנות ה-90 הוא עובד כעצמאי, כמוכרן וכמרכיב רהיטים, והכנסותיו עובר לתאונה היו נמוכות יחסית לאור המצב הכלכלי במשק. התובע טוען בתצהירו כי הוא מצרף כנספח ו' העתק דו"ח דיווחי מע"מ ומס הכנסה לשנים 2006-2009, וכי לאור העובדה שדוחו"ת אלה מעידים על הפסד בשנת 2008, הגם שמחזור המכירות עמד באותה שנה על 595,121 ₪, לא ניתן לאמוד במדוייק את הכנסותיו והואיל ואלמלא הוא נפגע בתאונה הוא היה ממשיך בעבודתו כרגיל ומשביח את הכנסותיו, יש לחשב את הפסדי ההשתכרות שלו על בסיס השכר הממוצע במשק.

הנתבעת טוענת, מנגד, כי התובע לא צרף כל מסמך המעיד על כושר השתכרותו עובר לתאונה או לאחריה. המסמך הראשון עליו הוא מסתמך כנספח ו' לתצהירו "דו"ח הכנסות והוצאות", הינו חלק מדו"ח מלא שלא הוגש, לא ברור לאיזו שנה הוא מתייחס וממילא לא ניתן ללמוד ממנו דבר על כושר השתכרותו של התובע פרט לכך שבאותה שנה העסק היה בהפסד. גם מהמסמך השני, שהינו תקציר שומה לשנים 2006-2009, לא ניתן ללמוד על כושר השתכרותו של התובע. מסמך זה מעיד כי בשנת 2008, שקדמה לתאונה, היה עסקו של התובע בהפסדים. טענות התובע בעניין מחזור העסק אינן רלוונטיות כי הן אינן לוקחות בחשבון את הוצאות העסק שלאחר ניכויין העסק נשאר ללא רווח. יתר על כן, עולה מאותו מסמך כי בשנת 2009, משמע- לאחר התאונה, חלה עליה ניכרת בהכנסות העסק ומכל מקום לא הוכח הפסד כלשהו. גם בחקירתו הנגדית של התובע לא הוצג מסמך כלשהו המעיד על השתכרותו של התובע בשנים שקדמו לתאונה, התובע לא זימן כעד מטעמו את רואה החשבון של העסק, שלטענתו מעורה בנתונים ובעובדות ולא ידע להשיב בעצמו כמה השתכר בשנים ובחודשים שקדמו לתאונה. לטענת הנתבעת, בהעדר ראיות אודות כושר השתכרותו של התובע, יש לדחות את טענתו לשכר על בסיס השכר הממוצע במשק ולקבוע כי שכרו היה לכל היותר בגובה השכר כפי שנקבע במוסד לביטוח לאומי: שכר רבע שנתי בסך של 6778 ₪, קרי – שכר חודשי בסך של 2,200 ₪ ברוטו בלבד.

התובע אכן לא הגיש ראיות מספקות באשר להשתכרותו עובר לתאונה. כל שהוגש על ידי התובע, כנספח ו' לתצהירו, הוא שני מסמכים:

האחד – מסמך שכותרתו "דו"ח הכנסות והוצאות", הוא בגדר מסמך בעלמא: מדובר בעמוד מס' 2 מתוך מסמך מלא שלא הוגש, לא מפורט בו לאיזה עסק הוא מתייחס, לאיזו שנה הוא מתייחס, ולא פורטו הכנסות העסק, אלא רק הוצאות מימון, תאומים וסיכום ההפסד הנקי. אין למסמך זה, אפוא, כל נפקות בקביעת גובה ההשתכרות של התובע עובר לתאונה.

המסמך השני – הוא "תמצית מידע שומתי וכללי לשנות המס 2006-2009". מדובר בתמצית מידע בלבד, ולא בדו"חות מס מלאים. על פי המידע המופיע במסמך זה, בשנת 2006 היו לתובע הכנסות של 44,000 ₪, בשנת 2007 - 3,176 ₪ בלבד ובשנת 2008 הפסד של 60,888 ₪.

טענת התובע באשר למחזור המכירות של העסק, אין לקבלן. הראיות הרלוונטיות הדרושות לענייננו הינן ראיות בדבר הכנסות העסק בניכוי ההוצאות ולאחר הפחתת המס. בעניין זה לא הובאו על ידי התובע ראיות כלשהן, למעט המידע התמציתי האמור שאיננו מספק באופן מלא את הנתונים הנדרשים לצורך קביעת גובה ההשתכרות של התובע עובר לתאונה.