פסק דין
פתיח ותשתית עובדתית
עניינו של תיק זה במחלוקת יחידה והינה – האם זכאי היה התובע, תוך כדי תקופת עבודתו, לביצוע הפרשות לגמל.
במהלך דיון ההוכחות העידו התובע והנתבע. פרט לכך לא הובאו עדים נוספים.
להלן העובדות הרלוונטיות, כפי שעלו מעדויות הצדדים:
הנתבע, מר דוד קאופמן, הינו יצרן תכשיטים. מהעדויות עלה כי דובר בעסק קטן, אשר הועסקו בו שני עובדים בלבד וכן הנתבע ואשתו.
התובע, מר איגור ברכר, עבד אצל הנתבע החל מחודש נובמבר 1998 (בהיותו בן 53) ועד לחודש ינואר 2010.
החל מחודש ינואר 2008 בוצעו בגין התובע הפרשות לתגמולים, מכוח צו ההרחבה הכללי לביטוח פנסיוני מקיף במשק (להלן: צו ההרחבה הכללי). אין חולק כי טרם לכן לא בוצעו בגינו הפרשות כלשהן לגמל, וכי ההפרשות החל מחודש ינואר 2008 ואילך היו חלקיות ובהתאם לשיעורים הנקובים בצו ההרחבה הכללי.
התובע פוטר מחמת צמצומים, וקיבל את פיצויי הפיטורים המגיעים לו בהתחשב בתקופת עבודתו.
בחודש יוני 2010 הגיש התובע את תביעתו, במסגרתה טען כי חל עליו ההסכם הקיבוצי, ולחלופין צו ההרחבה, בענף תעשיית היהלומים. לחלופי חלופין טען לתחולתו של צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסיית זקנה משלימה (יסוד) מיום 22.6.64 (י"פ 1292, התשכ"ו 2027 וכפי שתוקן מעת לעת; להלן: צו ההרחבה בדבר פנסיית יסוד), מכוחו מחויב היה הנתבע לבצע בגינו הפרשות לגמל החל ממועד תחילת עבודתו.
תוך כדי דיון ההוכחות, ולאחר שהסתבר כי התכשיטים המיוצרים בעסקו של הנתבע אינם עשויים יהלומים – חזר בו התובע מטענתו לתחולת ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה בענף תעשיית היהלומים, והותיר את תביעתו בהתבסס על צו ההרחבה בדבר פנסיית יסוד בלבד.
התובע ביקש בתביעתו לבטחו רטרואקטיבית ביחס לכל תקופת עבודתו. לחלופין, ביקש פיצוי בשיעור 6% משכרו החל מחודש יולי 2003 ואילך (בהתחשב בתקופת ההתיישנות). לטענתו, שלא נסתרה, שכר זה עמד על סך כולל של 334,683 ₪ (קרן; תלושי השכר הוגשו על ידו לתיק בית הדין).
הצדדים חלוקים עובדתית בשאלה האם פנה התובע לנתבע תוך כדי תקופת עבודתו וביקש כי תבוצענה בגינו הפרשות לפנסיה, והאם הנתבע סירב לכך. בהתחשב בכך שככל שקיימת זכות מכוח צו ההרחבה – הינה זכות קוגנטית שאינה ניתנת לוויתור, לא מצאתי שיש משמעות משפטית למחלוקת האמורה ומשכך לא מצאתי לנכון להכריע בין שתי הגרסאות.
התובע טען כי עסקו של הנתבע נופל לגדר "תעשייה" או "מלאכה", ומכאן שזכאי היה כי תבוצענה בגינו הפרשות לגמל מכוח צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסיית יסוד, החל ממועד תחילת עבודתו.
הנתבע טען כי "העסק שלי אינו עונה על הגדרת תעשייה, היקף העסק היה קטן ביותר, אני עצמי אשתי ועוד עובד אחד או שניים, כל כך קטן היה העסק, עד שאפילו לא הייתה הצדקה כלכלית לרשום אותו בתור חברה" (סעיף 9 לתצהירו). עוד טען כי ממילא נסגרה האפשרות לבטח בפנסיית יסוד החל משנת 1996, מבלי שקיים היה "מוצר תחליפי זהה" (סעיף 11). לגישתו, לא ניתן היה לחייבו לצרף את התובע לפנסיה מקיפה שהינה תוכנית רחבה יותר, ואף לא לביטוח מנהלים או קופת גמל שממילא אינם זהים לקרן פנסיה.
בפתח דיון ההוכחות העלה הנתבע טענה נוספת, בהמשך לשאלה שהוצגה על ידי בית הדין בקשר לכך, ולפיה צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסיית יסוד בוטל עם חתימת הסכם הפנסיה המקיפה בתעשייה בשנת 1979 (בהתבסס על הערת מערכת המופיעה באוגדן של עו"ד משה פסטרנק, משפט העבודה – כרך רביעי, פרק 11.01, עמ' 8ג'). התובע אמנם טען כי מדובר בהרחבת חזית, אך משמדובר בטענה משפטית – מקובלת עלי טענת הנתבע כי יש לאפשר לו להעלותה.
הכרעה
צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסיית יסוד קבע חובת הפרשה לגמל בשיעור 5% ביחס ל"כל העובדים והמעבידים בישראל בתעשייה, במלאכה ובתחנות דלק...", החל מיום 1.8.66, למעט עובדים שתנאי עבודתם מוסדרים בהסכמים קיבוציים, ולמעט עובדים שתנאי עבודתם כוללים הסדר פנסיה/קופת תגמולים. בהמשך הוגדל שיעור הפרשות המעסיק ל – 6%, החל מיום 1.2.89 (י"פ 6372 התשמ"ט 3411).
בפסיקה נקבע כי המונח "תעשייה" כולל כל דבר הבא במסגרת ייצור, ואילו את המונח "מלאכה" יש לפרש כ"קרוב ל'חרושת' (תעשייה), עת ההבדל בין השניים הוא באמצעי הייצור, בדרכי הייצור, ולא בסוג הפעילות הכלכלית", קרי – ההבדל בין השניים הוא כמותי (דב"ע לו/5-6 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ – מרדכי סקילי, פד"ע ח' 321 (1977)).
בהתאם להלכה הפסוקה, נטל ההוכחה בדבר תחולת צו הרחבה מוטל על העובד הטוען לכך (דב"ע שן/7-1 אליקים הדי – אוריינט קולור תעשיות צילום (1984) בע"מ, פד"ע כג 45 (1991)), כאשר המבחן המכריע הינו עיקר עיסוקו של המעסיק (ע"ע 18/99 יפה אפרימי – לילה עבד לעיל, מיום 9.7.00). במקרה שלפנינו לא הייתה מחלוקת כי עיקר עיסוקו של הנתבע היה ייצור תכשיטים. במסגרת סיכומיו לא ניסה הנתבע לטעון כי פעילות זו אינה כלולה בגדר "מלאכה", ואף לא ניסה להוציא עצמו מתחולת צו ההרחבה בהתחשב בגודל העסק או בגילו של התובע בעת קבלתו לעבודה.