בריק נ' תאגיד המים והביוב האזורי - אלעין בע"מ

החלטה

א.המבקש, שהוא תושב הישוב אבו סנאן, הגיש לבית משפט זה כתב תובענה ובקשה לאישורה כייצוגית.

סכום התביעה האישית של המבקש 150 ₪, והסכום המוערך של התובענה הייצוגית 4,200,000 ₪.

ב.המשיבה היא תאגיד מים וביוב ומספקת מים למספר יישובים ובהם גם אבו סנאן, ומשרתת, לפי הנטען, למעלה מ-70,000 צרכנים.

התובענה הוגשה על מנת שבית המשפט יורה על השבת כספים שהמשיבה, כך טוען המבקש, גבתה ביתר עקב חיובו ב"הוצאות אכיפה" ו"הודעות דרישה", מכח סעיף 33 לכללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב) בגין אי-תשלום חשבון מים.

ג.לטענת המבקש מחייבת אותו המשיבה בסכומים לא קטנים בגין הוצאות אכיפה והודעות דרישה שלא כדין. כך, למשל, מציין המבקש, שלפי הפירוט המצורף כנספח א' לבקשת האישור, חייבה אותו המשיבה בסכום של 232.60 ₪ בגין הודעות דרישה, סך של 130 ₪ בגין עיקול חשבונו בבנק, וסך של 28.40 ₪ בגין טיפול משפטי ונקיטת הליכי הוצאה לפועל.

לטענת המבקש, הוא מעולם לא קיבל דרישת תשלום או התראה באמצעות דואר רשום.

ד.לטענת המבקש, הוצאות האכיפה צריכים לעמוד בהוראות תקנות המסים (גבייה) (קביעת הוצאות מירביות), התשע"א-2011, כלשונן, והבסיס לתקנות אלה נובע, כך טוען המבקש, מן הסעיפים 12 ט' ו-13 לפקודת המסים (גבייה).

המבקש מדגיש, שבסעיף 12 ט' לפקודת המסים (גבייה) צויין מפורשות בס"ק א' ש"הסרבן יישא בהוצאות סבירות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה ובלבד שאמצעי האכיפה נדרש באופן סביר בנסיבות הענין לשם גביית המס", ובס"ק ב' צויין, שלצורך בחינת אמצעי האכיפה שננקטו יובא בחשבון, בין היתר, האם עלותם או פגיעתם בסרבן לא היתה במידה העולה על הנדרש לשם גביית המס.

ה.סעיף 13 של פקודת המסים (גבייה) הסמיך את שר האוצר להתקין תקנות, לגבי האגרות והמשימות בגין כל פעולה שעל פי פקודת המסים (גבייה), לרבות בדבר הוצאות סבירות שבהן ניתן לחייב סרבן בשל אמצעי אכיפה שננקטו לפי פקודה זו וקביעת סכומים מירביים להוצאות כאמור.

ו.בסעיף 1 של תקנות המסים (גבייה) (קביעת הוצאות מירביות), התשע"א-2011, [להלן: "תקנות הגבייה"] נקבע, שאם הופעלו אמצעי אכיפה מכח הפקודה עקב חוב מס, ניתן להוסיף על אמצעי האכיפה את ההוצאות הישירות שהיו כרוכות בהפעלת אמצעי האכיפה, כאמור בסעיף 12 ט' לפקודה, ובלבד שסכום הוצאות הפעולה, המפורט בטור א' לא יעלה על הסכום הנקוב לצידו בטור ב'.

תקנות הגבייה מפרטות שורה של פעולות, כגון משלוח דרישה, בין אם בכתב בין אם בדואר רשום, וכן עיקול בידי צד שלישי שאינו אלקטרוני, וכן גם צו עיקול אלקטרוני, איתור כתובת הסרבן, עיקול באמצעות רישום מיטלטלין, עיקול רכב במשרד הרישוי ועוד, ולצד כל אחת מפעולות אלה מופיע בטור ב' הסכום שמעבר אליו אין לעלות.

ז.טענת המבקש היא, שהמשיבה פעלה בניגוד לתקנות הגבייה ולסכומים שפורטו בהן והיא בוחרת להתעשר שלא כדין. כך, למשל, הסכום של 16 ₪ בגין משלוח דרישה ראשונה בכתב, הוא המירבי שניתן לגבות בגין משלוח מכתב דרישה, והמבקש מדגיש שיש לגבות את ההוצאות הישירות בלבד שהיו כרוכות בייצורו של מכתב הדרישה. משמע, ההוצאות ששילמה המשיבה בגין משלוח המכתב בפועל, ובלבד שלא יעלה על סך של 16 ₪.

כך גם לגבי צו עיקול שהאגרה המירבית שניתן לגבות בגין הטלתו עומדת על 16 ₪ כשמדובר במדיה שאינה אלקטרונית, ו-8 ₪ כשהעיקול נשלח למחזיק באמצעות תקשורת אלקטרונית.

טענת המבקש היא, שהמשיבה מחייבת את צרכניה בגין משלוח התראה בסכום העולה על הסכום המירבי הקבוע בתקנות הגבייה, ומחייבת בסכום מופרז ביותר עקב הטלת עיקולים על חייבים.

ח.עוד טוען המבקש, שכאשר מדובר ב"הוצאות ישירות" הכוונה היא ל"הוצאות המזוהות בבירור ובמישרין עם המוצר" (סעיף 16 של בקשת האישור), להבדיל מהוצאות עקיפות או סבירות שאינן מזוהות עם המוצר. לכן ציין המחוקק בתקנות כי יש לחייב ב"הוצאות סבירות" ואך ורק "הוצאות ישירות".

כך, למשל, כשמדובר במכתב דרישה יש לברר את עלות ייצור המכתב ועלות שליחתו של המכתב לחייב, ולא מעבר לכך. משלוח הודעת דרישה לפי אתר דואר ישראל אינו עולה על 2 ₪ בדואר רגיל ו-9.50 ₪ בדואר רשום. כאשר שולחים כמות גדולה מאד של מכתבים, המחירים אף יורדים. כל זאת לפי דף תעריפים של רשות הדואר המצורף לבקשת האישור.

המבקש מוסיף, שאין כל חובה להשתמש ברכיב של משלוח דואר רשום הואיל ואם המשיבה דואגת שהדואר יישלח בצורה נכונה וממלאת את תפקידה באופן סביר, הרי דואר שנשלח טבעו להתקבל. ואולם, המשיבה פעלה באופן רשלני, מה גם שהמבקש לא קיבל כל התראה בדואר רשום.

ט.המבקש חוזר ומציין, שעל המשיבה מוטלת החובה להוכיח את הוצאותיה הישירות בפועל וזאת על מנת שיהיה לה מעמד שבו תוכל לחייב את צרכניה בגין הוצאות אלה. לטעמו, בוחרת המשיבה לחייב את צרכניה בסכומים מופרזים מתוך תקווה שהצרכן לא יבחין בכך.

י.הסעד המבוקש בתובענה שמבוקש לאשרה כייצוגית הוא סעד הצהרתי להפסקת הליך הגבייה ושינוי שיטת החישוב, והשבת הסכומים שנגבו מן הצרכנים ו/או שחוייבו בהם הצרכנים שלא כדין.