החלטה
1.לפניי בקשה שהוגשה על פי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט, לפיה מבוקש לכוף על מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), בקנס, לציית לפסיקתא שניתנה על ידי בתיק זה ביום 27.1.09 (להלן: "הפסיקתא").
הפסיקתא ניתנה בהסכמת הצדדים ונוּסחה על ידם, בעקבות דיון שהתקיים ביום 21.12.08, במסגרת בר"ע על החלטת כבוד ראש ההוצל"פ בחיפה מיום 28.7.08, שניתנה בתיקי הוצל"פ שנפתחו בלשכת ההוצל"פ בחיפה ובה דחה כב' ראש ההוצל"פ את בקשת המבקש 1 (להלן: "הכונס"), לחייב את המינהל לרשום עסקאות בשמונה יחידות דיור (להלן: "הדירות"), שניבנו בפרויקט רמת טבריה.
מדובר בשכונת מגורים שהוקמה על מקרקעי המינהל שנמסרו לידי חברת פלקובי בע"מ, חברה לבניין והשקעות (להלן: "החברה המשכנת" או "החברה"), על פי חוזה פיתוח (להלן: "חוזה הפיתוח"), שנחתם בין החברה המשכנת לבין המינהל ביום 10.9.1995, בנוגע למקרקעין הידועים כחלקות 22 (חלק) ו- 23 (חלק) בגוש 15063 (להלן: "הפרויקט").
במסגרת הפסיקתא הוסכם, כי לכונס זכות לרשום בספרי המינהל תשע עסקאות מכר על פיהן נמכרו דירות בפרויקט, בתנאי שהכונס יעביר למינהל מסמכים מסוימים כמפורט בפסיקתא.
בסעיף 3 לפסיקתא נאמר: "וכל אלה - בכפוף לכך שלא יהיה ברישום זה כדי להטיל על מינהל מקרקעי ישראל, כל חבות או חובה המוטלת על החברה המשכנת על פי תנאי חוזה הפיתוח שנכרת עמה".
2.בבקשה זו אשר לפניי מבקש הכונס כי אכפה על המינהל להמציא לידיו "התחייבות לרישום משכנתא וזאת על פי דרישת בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, אשר נתן לקונה הלוואה לרכישת הנכס" וזאת בקשר לעסקת מכר שנערכה עם קונה בשם ניצה קצירו סיילס.
לטענת הכונס, התחייבות לרישום משכנתא הינה פועל יוצא והכרחי בקיום החובה שהוטלה על המינהל במסגרת הפסיקתא, שכן לא ניתן לרשום זכויות על שם הקונה מבלי שבו זמנית יירשמו זכויות הבנק שנתן הלוואה לשם רכישת הזכויות.
המינהל מתנגד לבקשה וטוען שהיא חורגת מגדר הפסיקתא. לטענתו, גם אם קיימת אפשרות לפרש את הפסיקתא באופן רחב, בהתאם לטענת הכונס (ולשיטתו לא קיימת אפשרות כזו), הרי מאחר שהדבר לא נזכר בפסיקתא במפורש, ההליך של ביזיון בית משפט אינו מתאים לכאן.
3.לאחר ששקלתי בדבר סבורה אני שאין מקום להיעתר לבקשה ואלה נימוקיי.
הפסיקתא הינה תוצאה של הסכמה אליה הגיעו הצדדים במסגרת הבר"ע ועל פי נוסחה אין היא מחייבת את המינהל ליתן בידי הכונס התחייבות לרישום משכנתא.
חוזה הפיתוח (המצורף לבר"ע), מטיל את כל חובות היזמות, הבניה והרישומים, לרבות רישומי הזכויות, למיניהן, על החברה המשכנת ואף נכתב בו, במפורש, כי חוזה הפיתוח אינו מקנה למי שאינו צד לחוזה הפיתוח זכות כלשהי כלפי המינהל. אמנם, על פי חוזה הפיתוח רשאי המינהל, בהודעה לחברה המשכנת, ליטול ביצוע הפעולות, או חלקן, על עצמו, אולם אין חולק שלא ניתנה, במקרה זה, הודעה שכזו. נהפוך הוא – המינהל הודיע מפורשות, כפי שנכתב גם בסעיף 3 לפסיקתא, כי, מעבר להתחייבותו לרשום ישירות את העסקאות בספריו, אין הוא נוטל על עצמו חובות המוטלות על החברה המשכנת.
מתן התחייבות לרישום משכנתא הוא מתפקידה של החברה המשכנת, אולם חרף זאת הכונס לא פנה אליה וסיבותיו עימו והן סיבות כלכליות גרידא (כפי שפורט, בזמנו, במסגרת הבר"ע). מכל מקום, מאחר שהפסיקתא לא מטילה חובה זו על המינהל, סירובו ליתן בידי הכונס התחייבות לרישום משכנתא איננה מהווה הפרת הפסיקתא ודין הבקשה לבזיון בימ"ש להידחות.
4.מעבר לצריך אומר, כי מקובלת עליי גם טענתו החלופית של ב"כ המינהל, לפיה, גם אם ניתן היה לקרוא לתוך הפסיקתא, חובה כנטען על ידי הכונס (ואינני סבורה כי ניתן לעשות כן), לא היה מקום לנקוט הליכי בזיון בשל הפרת חובה משתמעת שכזו.
בשל אופיים המיוחד של הליכי ביזיון בית משפט, הנעים "באזור הדמדומים" שבין הליך אזרחי רגיל לבין הליך פלילי, אין להיזקק להליך בזיון, אם קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית [ראו, למשל: רע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נגד שלום שרבט ואח' פ"ד נט(4), 49]. כמו כן, אין נזקקים להליך זה אלא לשם אכיפת צווים והחלטות שמובנם ברור ושאינם מאפשרים יותר מפירוש אחד [ראו: רע"פ 7148/98 עזרא ואח' נגד זלזניאק ואח' פ"ד נג(3), 348].
מכל הטעמים דלעיל, אני דוחה את הבקשה.
5.בשולי הדברים אומר, כי האינטרס הציבורי שברישום שיעבוד על נכס, אשר הזכויות בו רשומות במינהל, הינו ברור ודומה שניתן היה להגיע להבנה, לפיה, במקביל לדיווח לחברה המשכנת על ביצוע עסקאות ועל שעבודים (ובכללם - משכנתאות שניתנו ע"י בנקים), ידווח הכונס גם למינהל, לא רק על העסקאות שנעשו (אותן התחייב המינהל לרשום, כאמור בפסיקתא), אלא גם על שעבודים המוטלים על המקרקעין לגביהם נעשו העסקאות והמינהל ירשום, בנוסף לעסקאות, גם את השעבודים.
דומה, שרישום העסקאות ללא רישום השעבודים הוא רישום חָסֵר, העלול להטעות. לא שמעתי מב"כ המינהל תשובה מניחה את הדעת, מדוע לא ניתן להגיע להסכמה כזו וראוי שהמינהל ייתן דעתו על כך. למען הסר ספק מובהר, כי אין בדבריי אלה כדי להטיל חובה כלשהי על המינהל או על הכונס, מקום שלא מוטלת עליהם חובה, ואין בהם כדי לשחרר מי מהם מחובה, מקום שמוטלת עליהם חובה כלשהי, ודבריי אלה לא נאמרו אלא כדי שהגורמים המתאימים יתנו לכך דעתם.
6.בנסיבות הענין ולאור כל האמור לעיל, אינני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, ז' אב תשע"ג, 14 יולי 2013, בהעדר הצדדים.