ברטל נ' פריקלאס ים המלח מוצרים מותכים

פסק דין

תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת עבודה ביום 17.5.10 עת עבד בשירות הנתבעת.

התובע טוען כי רגלו נתקלה בצינור מים שהיה פרוש על המעבר. כדי למנוע נפילה אחז התובע במעקה ונפגע בכתף. לטענת התובע, הימצאו של הצינור במקום בו היה, היא בגדר התרשלות של הנתבעת והפרת חובה חקוקה ועל כן על הנתבעת לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו עקב האירוע. התובע מציין כי בעקבות התאונה, הועבר הצינור מתחת למעבר כדי למנוע את הסיכון. הנתבעת טוענת כי גם אם התאונה התרחשה באופן שתואר על ידי התובע, אין היא מטילה עליה חבות. כן חלוקים הצדדים בינהם בעניין גובה הנזק. להלן אתייחס לסוגיות אלה.

אופן התרחשות האירוע

לטענת התובע, יש לקבל את גרסתו לנסיבות התרחשות התאונה וזאת משום שהנתבעת לא הביאה לעדות עדים שיכולים היו לסתור גרסתו ועל כן יש להניח כי אילו הובאו היו תומכים בגרסתו. התובע מתייחס בכך הן למנהל הבטיחות והביטחון של הנתבעת, מר יובל קושניר, אשר בדק את האירוע, הן למנהל המשמרת, סונגו, שבדק את נסיבות התאונה 10 דקות לאחר התרחשותה והן לחובש המפעל אשר ערך רישום של הפגיעה ונסיבותיה כשנתן טיפול רפואי לתובע.

לטענת הנתבעת, אי הבאת עדים אלה, נובע מכך שנטל ההוכחה הוא על התובע ולא עליה ומכל מקום בסיכומיה טוענת הנתבעת בהקשר זה כי לא כפרה בנסיבות התרחשות התאונה. נראה אם כן, כי נוכח עמדה זו של הנתבעת, אין מקום לדון בעניין זה ויש לקבל גרסת התובע לאופן התרחשות התאונה.

שאלת החבות – טענות הצדדים

טענות התובע

לטענת התובע, ברור היה כי הצינור הוא מכשול והיתקלות בו היא רק שאלה של זמן. לטענת התובע בכך הפרה הנתבעת את הוראת סעיף 49 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] תש"ל 1970 (להלן: "הפקודה"). לעניין עוולת הרשלנות מפנה התובע לת.א. (י-ם) 21943/95 כהן נ. אררט חברה לביטוח בע"מ. התובע לא חולק על כך שעבר הדרכות בטיחות, אולם לא בקשר למכשול זה ולטענתו הנתבעת לא הגישה תיעוד לגבי תוכן ההדרכות שעבר.

טענות הנתבעת

התובע שימש בתפקיד מפעיל שטיפה מראשית עבודתו אצל הנתבעת בשנת 1997 והסכים בחקירתו, כי הכיר היטב את מקום התאונה וידע על קיומו של הצינור עליו מעד, אלא שביום האירוע פשוט לא שם לב. במקום היו מותקנים שני מעקות משני צידי המעבר עם מסעד יד. התובע הסכים כי עבר הדרכות בטיחות אחת לחצי שנה לערך.

לטענת הנתבעת, פעלה כמעביד סביר וכל שנדרש התובע לעשות היה לאחוז במעקה לפני שמעד ולא לאחר מכן. הנתבעת מסכימה כי לא הייתה חובה לעשות כן אולם הדבר לא נאסר. הנתבעת מפנה בהקשר זה לע"א 169/89 רחל בלייכפלד נ. אוניברסיטת בר אילן (להלן: "פס"ד בלייכנפלד").

הנתבעת אינה חולקת על קיומה של חובת זהירות מושגית, אולם טוענת כי לא קיימת חובת זהירות קונקרטית. לטענת הנתבעת, על פי הפסיקה, ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש פד לז(1)113, חובת זהירות קונקרטית מוטלת בגין סיכונים בלתי סבירים ולא בגין סיכונים סבירים בחיי היום יום. לטענת הנתבעת, במפעל תעשייתי, צינורות הם דבר רגיל וטבעי ואינם בגדר סיכון בלתי סביר. עוד טוענת הנתבעת, כי היה על התובע להתריע בפניה אם מדובר היה בסיכון לא סביר והוא לא עשה כן. לטענת הנתבעת, העובדה כי לאחר האירוע, הצינור הונח מתחת למעבר איננה מעידה על קיומה של חובת זהירות קונקרטית. לטענת הנתבעת, נושא בטיחות העובדים הוא אצלה ראשון במעלה ולראיה ברגע שהתובע מעד, הוחלט על העברת הצינור מתחת למעבר.

לטענת הנתבעת, סעיף 49 לפקודה אינו מענייננו. הסעיף עוסק במתקן במפעל תעשייתי. הצינור שהיה במקום לא מנע גישה נוחה למתקנים כפי שנעשה שנים ארוכות. התובע משיב בסיכומי התשובה כי סעיף 49 מתייחס לכל מקום שאדם צריך לעבור בו ועל כן אין בסיס לטענת הנתבעת כי הסעיף אינו רלוונטי כאן.

הנתבעת טוענת לשיקולים של מדיניות נורמטיבית, שכן לטענתה הטלת אחריות במקרה כזה היא גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה ועלולה להביא לסגירת מפעלים תעשייתיים.

שאלת החבות – דיון והכרעה

אתחיל בעוולה של הפרת חובה חקוקה. התובע מפנה לסעיף 49 לפקודה הקובע כדקלמן:

"49.אמצעי גישה בטוחים לכל מקום שאדם צריך לעבוד בו אי-פעם יותקנו ויקויימו ככל שהדבר מעשי במידה סבירה; בלי לגרוע מכלליות הוראה זו –

(1)בחדר עבודה יותקנו ויקויימו מעברים נאותים;

(2)המעברים בחדרי העבודה ויתר המעברים והמדרגות בבנין יהיו ללא הפרעה של חמרים, חפצים, ציוד או כלים;