ברטוב נלי ואח' נ' דורון ריטה ואח'

החלטה

השאלה שבמחלוקת הינה מה דינם של יתרת כספי פשיטת רגל לאחר ביצוע הסדר נושים?

במהלך חודש אוגוסט 2012 אישר בית משפט זה את הסדר הנושים של החייבת במסגרתו נפרעו כלל הנושים אשר אושרה תביעת חובם, בשיעור של 100% דיבידנד. הסדר זה נעשה, הודות לירושה אותה ירשה החייבת מדודתה המנוחה. משחולקו הכספים ובקופה מצויה יתרה, עותרת החייבת לקבלת ההפרש.

בנוסף, מלינה החייבת, על ביצוע תשלום למוסד לביטוח לאומי, וזאת לאחר שהשני שילם לאחד מנושי החייבת את חובו, ולמעשה נכנס מחדש בנעלי הנושה, על מנת להיפרע מלוא חובו.

הנאמן, בתגובה לבקשה מציין, כי הוא משאיר את סוגיית ההפרשים לשיקול דעתו של בית המשפט, ודוחה מכל וכל את טענת החייבת בדבר אישור התשלום למוסד לביטוח לאומי. לחייבת חוב אשר התחלק לשניים כלפי המוסד לביטוח לאומי. הראשון, הינו חוב אותו יצרה החייבת במישרין, ואילו השני, הינו חוב כלפי נושה-עובדת, אשר לאחר שהמוסד לביטוח לאומי שילם את שכר עבודתה של הנושה-העובדת, נכנס הוא בנעלי הנושה ודרש את אשר שילם.

אשר לעמדת כונס הנכסים הרשמי, נראה, כי תביעת החוב של המוסד לביטוח לאומי נבדקה ואושרה על ידי הנאמן ובכך הפכה לחלוטה. משלא הגישה החייבת ערעור, אין לה להלין אלא על עצמה. אשר להפרשים המצויים בקופה סובר כונס הנכסים הרשמי כי הוראות החוק ברורות ועל כן הנושים זכאים להיפרע מלוא חובם לרבות הפרשי הצמדה.

לא מצאתי מקום להתייחס לטענת החייבת בדבר תשלום החוב למוסד לביטוח לאומי, שעה שהתביעה אושרה זה מכבר והפכה חלוטה. לחייבת היתה זכות ערעור על אישור תביעת החוב ולא ניתן לתקוף אותה אגב אורחא, ובמיוחד שעה שמצבו של התיק מצוי בפני סיום ההליכים.

אשר לעניין תשלום הפרשי ההצמדה והריבית לנושים, נראה כי הדין עם הנושים. אנמק דברי.

במקרה דנן, המסגרת הנורמטיבית מצויה בס' 137 לפקודת פשיטת רגל, להלן:

"137.אחרי שישולם כל המגיע לנושים, עם ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית עד יום התשלום, וכל הוצאות ההליכים עקב בקשת פשיטת הרגל – תשולם היתרה לפושט הרגל."

אם כן, מורה המחוקק כי מקום בו אושר הסדר נושים, ובמסגרתו נפרעים כלל הנושים מלוא חובם, או אז, ישולמו ההפרשים לנושים. ככל שיישארו כספים בקופה, יוכל פושט הרגל לקבלם לרשותו. נראה כי הרציונל הגלום בסעיף הנ"ל, מכוון לפער בין הערך הנומינלי של החוב לבין ערכו הריאלי. מושכלת יסוד היא כי בשוק החופשי, כל מערכת הלוואה רצונית בין צדדים עסקיים שוקלת את שני הערכים לנוסחה אחת, הכוללת בתוכה משתנים שונים, כגון; כדאיות ההלוואה, חלוף הזמן בין מועד ההלוואה לבין מועד הפירעון, זהות הצדדים, ואף לסיכון הגלום באותה מערכת הסכמית.

אמנם, עת מדובר על נשייה בלתי רצונית כבמקרה זה, אין לשכוח כי מקור הנשייה החל דווקא במערכת הסכמית בין הצדדים. מקום בו החייבת לא עמדה בחיוביה כלפי הנושים, הפכו הם לנושים בעל כורחם בהליך משני של פשיטת רגל, בגינו נצברו חובות בדמות הפרשים, אשר אין חולק, כי על החייבת לשלמם, בזיקה לאותה מערכת הסכמית בין הצדדים.

יוצא, כי החובות בגין הפרשים לא נוצרו יש מאין, אלא נבעו מאותה התקשרות הסכמית בין הצדדים. על פי הרציונאל הגלום בפקודת פשיטת רגל שומה על החייבת לשלמם ולהחזיר את הנושים ככל שניתן, למצבם, ערב המערכת ההסכמית שנרקמה בין הצדדים. ודוק, אין מדובר כי הנושים "מרוויחים" על חשבון החייבת, אלא אך פשוט הוא, שלא ייצאו נפסדים, הא ותו לא.

ערה אני, לטענת החייבת, כי קיזוז ההפרשים מיתרת הכספים הקופה, עשוי לפגוע בה מבחינה כלכלית, אך דומה כי לאור העובדה שהכספים האמורים הינם כספי ירושה, וסכום נכבד יישאר כיתרה לחייבת, לא שוכנעתי כי יש לקפח את זכותם המלאה של הנושים לקבל את כספם כנדרש.

לית מאן דפליג, כי מצבים בהם נושים לא נפרעים מלוא חובם הינו יותר מבעייתי, זאת אף שלא כל חייב או חברה המגיעים לידי מצב של חדלות פרעון, נקלעו לכך בכוונת זדון או מתוך מעשי מרמה להונות את הנושים. העובדה כי ברוב רובם של המקרים הנושים יוצאים ו"ידם על ראשם" מבחינת קרן החוב, ובטח ובטח לגבי הפרשי הריבית וההצמדה, אין בהם כדי לאיין את זכותם של הנושים להיפרע מלוא חובם, עת נפרעת קרן החוב במלואה, כבענייננו.

אי לכך, אני מחליטה כי יתרת הכספים תועבר לנושים במלואם לכיסוי הפרשי הריבית וההצמדה. ככל שיישארו כספים נוספים בקופה, הם יועברו ללא דיחוי לזכות החייבת בלא כל צורך בהחלטה נוספת.

המזכירות תודיע החלטתי.

ניתנה היום, ז' אב תשע"ג, 14 יולי 2013, בהעדר הצדדים.