החלטה
לפניי בקשה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט גיא הימן) שניתן ביום 17.02.2014 במסגרת תא"ח 6568-11-13. בפסק דינו קיבל בית המשפט קמא את תביעת המשיבה, חברת בית הספר התיכון העירוני כל ישראל חברים "אליאנס" ת"א (חל"צ), לפינויו של המבקש מקפיטריה הפועלת בשטח בית הספר "אליאנס" שבתל אביב יפו (להלן: "הקפיטריה").
בפסק הדין דחה בית המשפט קמא את טענות המבקש לפיהן מעמדו בקפיטריה הוא של דייר מוגן, וקבע כי חוזה השכירות בין הצדדים בא לסיומו ביום 01.09.2013. משכך, נקבע כי על המבקש לפנות את הקפיטריה וכי צו הפינוי ייכנס לתוקפו תוך 45 ימים מיום מתן פסק הדין.
המבקש טוען כי יש להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין. הוא טוען כי פסק הדין גודע באחת את מקור פרנסתו כמפעיל הקפיטריה מזה כשלושה עשורים. עוד טוען המבקש, כי שירותים שונים שסיפק לבית הספר "אליאנס" משך שנים ללא תשלום וכן שיפוצים שערך במקום, מהווים "דמי מפתח" כמשמעותם בחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב – 1972 ומכוחם של אלה הפך לדייר מוגן בקפיטריה. לחלופין, השקעות אלה הקנו לו מעמד של בר רשות בלתי הדירה וטענה זו, לדידו של המבקש, כלל לא נדונה על ידי בית משפט קמא .
לדברי המבקש, על אף שבית המשפט קמא הבין כי קשר את נפשו במקום עבודתו, קבע כי עליו לפנות את הקפיטריה תוך 45 ימים בלבד, תקופה שאינה סבירה בהתחשב בתקופה הארוכה בה הפעיל את הקפיטריה.
לבסוף, לגישתו של המבקש, יש לו סיכויי הצלחה טובים בערעור ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן לאחר הפינוי קשה יהיה להחזיר את המצב לקדמותו וייגרם לו נזק כלכלי רב. מנגד, למשיבה לא ייגרם נזק של ממש אם הפינוי יידחה.
המשיבה מתנגדת לבקשה בשל השיהוי שנפל בהגשתה וכן בשל סיכויי הערעור הנמוכים, כמו גם לנוכח טענתה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות מן הטעמים שיפורטו להלן.
ראשית לכל, הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה רק ביום 23.04.2014, כחודשיים לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, ולאחר שכבר חלף המועד לפינוי שנקבע במסגרת פסק הדין. שיהוי זה כשלעצמו עשוי להעיד על השלמתו של המבקש עם המצב הקיים. ראה לעניין זה ע"א 8935/09 ופא טורס בע"מ נ' עו"ד כהן (מאגר נבו, 10.11.2009):
"יתרה מכך. המבקשת הגישה בקשתה לעיכוב ביצוע ביום 8.11.09, כאשר פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ניתן ביום 14.9.09.
כידוע, שיהוי בהגשת בקשה לעיכוב ביצוע עשוי להביא לדחייתה. פרק הזמן אשר סביר, כי במסגרתו תוגש בקשה לעיכוב ביצוע מותנה כמובן בנסיבות העניין, אולם ברור, כי מהותה של בקשה מעין זו מחייבת הגשתה בתוך פרק זמן קצר יחסית מעת שניתן פסק-הדין או מעת שנדחתה בקשת עיכוב הביצוע על-ידי הערכאה הדיונית, לפי העניין. הטעם לכך הינו כפול: שיהוי בהגשת הבקשה עלול להביא להיווצרותו של מצב בלתי הפיך ואף לדחיית הערעור עצמו בשל "מעשה עשוי"...שנית, שיהוי בהגשת הבקשה עשוי ללמד על השלמה עם המצב הקיים".
לגופו של עניין, הכלל באשר לבקשות לעיכוב ביצוע הוא כי בעל דין שזכה בהליך זכאי לממש את פירות זכייתו, והגשת ערעור כשלעצמה לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים.
על המבקש עיכוב ביצוע להוכיח שני תנאים מצטברים: ראשית, כי סיכויי הערעור שלו טובים, ושנית, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שביצוע פסק הדין, טרם הכרעה בערעור, יקשה באופן ממשי על השבת המצב לקדמותו אם בסופו של דבר יזכה המבקש בערעורו וייגרם למבקש העיכוב נזק שאיננו בר פיצוי. עוד נקבע כי בין שני תנאים אלה קיימים יחסי גומלין המכונים "מקבילית הכוחות", כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש ניתן להקל בדרישה השנייה להוכחת סיכויי הערעור ולהיפך (ע"א 1626/11 ברש נ' שר (מאגר נבו, 2.5.2011); ע"א 856/12 צרפתי שמעון בע"מ נ' פרחי ביקל בע"מ (מאגר נבו, 12.2.2012)).
יחד עם זאת, נקבע לא אחת כי למאזן הנוחות ניתן משקל הבכורה מבין שני התנאים האמורים (ע"א 1256/13 האפוטרופוס על נכסי נפקדים נ' אזורים בנין (1965) בע"מ (מאגר נבו, 21.7.2013); ע"א 3368/13 אי.פי.טי מוצרי מתכת בע"מ נ' עו"ד אמיר פלמר (מאגר נבו, 25.6.2013).
בענייננו, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו של המבקש, במובן זה שאם יבוצע פסק הדין והוא יפונה מהנכס, ייגרם לו נזק שאיננו ניתן לתיקון כספי. ראשית, גם המבקש היה מודע לכך כי הסכם השכירות בא לסיומו ביום 01.09.2013 והיה עליו להיות ערוך לפינוי עוד במועד זה, לא כל שכן כאשר ניתן פסד הדין לפינוי כחצי שנה לאחר מכן. בית המשפט קמא קבע פרק זמן נוסף של 45 ימים לפינויו של המבקש, תוך שהתחשב במשך הזמן שבו נתקיימה תקופת השכירות מחד גיסא, ובהתראה שעמדה לרשותו של המבקש מעת שפגה ההתקשרות והוגשה התובענה מאידך גיסא. לא היתה למבקש זכות לקבל ארכה ממושכת יותר, שהרי עם תום תקופת השכירות החוזית, הוא מחזיק בנכס בניגוד להוראות הסכם השכירות.
שנית, עסקינן בנכס עסקי ולא בדירת מגורים, ולכן הנטייה היא שלא להורות במקרים כאלה על עיכוב ביצוע. ראה לעניין זה א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009), ע' 678:
"לא הרי פינוי אדם מדירת מגוריו כהרי פינויו מנכס עסקי. למרות שקיימת אפשרות שהנכס יושכר לאדם אחר מדובר, בסופו של יום, בנזקים כספיים שחזקה על המשיבה כי תוכל לפצותו בגינם כראוי".
וכן רע"א 5775/10 פלאפל אוריון בע"מ נ' פנינה מלכה (מאגר נבו, 4.8.2012)):
"בעניינו, משמש הנכס נושא המחלוקת כמסעדה לממכר מזון מהיר. על אף שאין להקל ראש בהשלכותיו של הפינוי, הרי שכפי שנפסק, אין דין פינוי של נכס עסקי כדין פינוי של נכס מגורים, זאת בשל ההשלכות החמורות בהרבה שמעורר, בדרך כלל, האחרון".
בשל ההבדל בין נכס מגורים לנכס עסקי, עיכוב הפינוי של נכס עסקי הוא סעד שיינתן במשורה ובמקרים חריגים בלבד: