ברוך ואח' נ' שוקרון ואח'

פסק דין

1.התובעת הגישה תביעה כספית נגד הנתבעים, שבגדרה עתרה לחיובם בתשלום של 28,682 ₪.

2.כפי שנטען בכתב התביעה, עת התובעת נהגה ברכבה מסוג מזדה (להלן: "המזדה") ברחוב הגלעד בנהריה , מצפון לדרום, לפתע, הנתבע שנהג במונית ברחוב אשכול (ממזרח למערב), הגיע לצומת שבסוף רח' אשכול, והמחבר רחוב זה עם רח' הגלעד. למרות שבצומת, בכיוון נסיעת הנתבע, מוצב תמרור למתן זכות קדימה, הנתבע לא האט, המשיך בנסיעתו, ופנה שמאלה כדי להשתלב ברחוב הגלעד. עקב כך, בשל העובדה שהנתבע נהג במהירות ולא ראה להאט בכניסתו לצומת, הוא פגע ברכבה של התובעת, שכאמור נסע ישר. בעקבות התאונה רכבה של התובעת נהדף ופגע ברכב סובארו שהגיע מהכיוון הנגדי.

3.זו הייתה הגרסה בה אוחזת התובעת לעניין ההתרחשות, ואשר על יסודה היא עתרה לחייב את הנתבע ומבטחתו (הנתבעת מס' 2), בתשלום הנזקים, שלטענתה, נגרמו בעקבות התאונה. נזקים אלה כוללים את מחירו של הרכב שהורד מהכביש, הוצאות בגין שימוש התובעת ובני ביתה בתחבורה ציבורית, הפסדי ימי עבודה וגם עוגמת נפש.

4. מהצד השני של המתרס, הנתבעים טענו כי, התובעת תרמה ברשלנותה לאירוע התאונה משום שנהגה במהירות מופרזת( דברי הנתבע בעמ' 2, ש' 6-8). כן הוסיפו כי, לעניין הנזק הרי השמאי שחוות דעתו צורפה לתביעה לא גילם בהערכתו את העובדה שהרכב גמע עד כה כ-300,000 ק"מ, גם אין כל יסוד לדרישתה של התובעת לראשי הנזק הנוספים.

5. לאחר ששמעתי היום את דברי המעורבים, אני בדעה שהאחריות לאירוע התאונה כל כולה רובצת על שכמו של הנתבע. הנתבע הודה בדבריו בפניי בגרסתה של התובעת, אם כי הוסיף והסביר שמאחר והתובעת נהגה במהירות בלתי סבירה, שאינה מתאימה לתנאי הכביש, הרי הדבר העצים את מידת הנזק שנגרם לשני הרכבים.

6.אין בידי לקבל טענתו זו של הנתבע ולו מהטעם שהיא מבוססת על השערה שהינה חסרת בסיס או תימוכין אובייקטיבים. היה על הנתבע בהתקרבו לצומת להאט ולהשתלב ברחוב הגלעד בבטחה ורק לאחר שיוודא כי השתלבותו לא מסכנת נהגים אחרים שמשתמשים בדרך. בפועל בעניינו, הנתבע התפרץ לצומת, החל פונה שמאלה מבלי שנתן זכות קדימה, דבר שגרם להתנגשות .

7.לאור האמור לעיל, איני סבור שנכון בנסיבות להשית על התובעת אשם תורם כלשהו.

8.מחלוקת נוספת שהתגלעה בין הצדדים, סבה סביב הנזק והיקפו. התובעת דרשה בתביעתה לחייב את הנתבעים בתשלום סך של כ- 18,000 ₪ בשל הנזקים שנגרמו לרכבה. כן הוסיפה וביקשה תשלום בסך של 6,250 ₪ בגין הוצאות הנסיעות בתחבורה הציבורית . התובעת לא הסתפקה בכך, אלא דרשה גם פיצוי בגין העדרות מעבודתה למשך 5 ימים וגם עוגמת נפש.

9.לאחר שעיינתי בחוות הדעת וגם שמעתי בעניין זה את טענות הצדדים, אני סבור שהתובעת זכאית לפיצוי בסך של 18,000 ₪, סכום הכולל בחובו את אובדן הרכב והוצאות השמאי. לא ראיתי להפחית מסכומים אלה כדרישת הנתבעים, זאת משום שדרישה זו מבוססת על טענות בעלמה, הגם שטענה להפחתה כזו או אחרת, היה נכון לתמוך בחוות דעת מקצועית.

10.באשר ליתר דרישותיה של התובעת, אני סבור שדרישות אלה מופרזות ואין בינן לבין הנזק שנגרם ולא כלום. התובעת לא הוכיחה כי נעדרה מעבודתה, ואם כן הרי לא הוכיחה את היקף הנזק באמצעות הגשת תלושי שכר או ראיות אחרות.

התובעת גם לא הגישה קבלות המעידות על שימוש בתחבורה ציבורית בתקופה הרלוונטית, אך מעבר לכך בצד ההוצאות הנטענות הנ"ל, היה לתובעת חסכון בכך שלא הוציאה כספים עבור דלק, ביטוח לרכב ותיקונים.

12.כך גם באשר לעוגמת הנפש, לא שוכנעתי כי נכון בנסיבות אלה לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סכום כלשהו בגין עוגמת נפש, משום שטענה זו הועלתה בכתב התביעה בשפה רפה, מבלי שהוצג בסיס עובדתי או משפטי התומכים בטענתה זו של התובעת.

13.לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 18,000 ₪ . כמו-כן אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 500 ₪.

14.הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח פס"ד זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ז סיון תשע"א, 29 יוני 2011, בהעדר הצדדים.