בקשת רשות ערעור על הרשעה המבוססת לכאורה על עדות שמיעה- נדחתה

           כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בקריות כתב אישום (ת.פ. 424/04), המייחס לו עבירה של התפרצות למקום מגורים או תפילה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ועבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין.

           לפי הנטען בכתב האישום, ביום 18.6.01 בשעה 13:30 או בסמוך לכך, התפרץ המבקש יחד עם אחר, שזהותו אינה ידועה למשיבה, לביתה של הגברת ח.א. בקרית-ביאליק (להלן: הבית), בכך שפתח את דלת ההזזה האחורית ונכנס לתוך הבית בכוונה לבצע בו גניבה. בנסיבות הללו, נשאו ונטלו המבקש והאחר מהבית, מארון בתוך חדר השינה, כספת שהכילה כ-40,000 דולר אמריקאי, 34,000 ש"ח, 4,000 מרק גרמני ותכשיטים שונים של הבעלים (להלן: הרכוש), ללא הסכמת הבעלים, במרמה ובלי תביעת זכות בתום-לב, כשהם מתכוונים לשלול את הרכוש שלילת קבע מבעליו.     

           בית-משפט השלום בקריות (כבוד השופט מ' ארגמן) הרשיע, ביום 4.7.06 את המבקש בעבירות המיוחסות לו. ביום 15.1.07 ניתן גזר הדין בו הושת על המבקש עונש של 8 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה אחת או יותר מהעבירות המפורטות בפרק י"א סימנים א', ג', ד', ה' ו- ה'1 לחוק העונשין ויורשע בהן, וכן מתן פיצוי למתלוננת בסכום של 20,000 ש"ח.

           על פסק הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה.

           בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיאה ש' וסרקרוג והשופטים ר' שפירא ומ' פינקלשטיין) דחה, ביום 14.6.07, את הערעור על שני חלקיו.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית המשפט המחוזי.

           עיקר טענת בא-כוח המבקש הוא, כי ההרשעה מתבססת על עדות מפי השמועה. לטעמו, בנסיבות הענין לא ניתן להחיל את החריג של "רס גסטה". לטענתו, אין מקום להחיל כלל זה, אשר מלכתחילה הוא חריג לכלל הפסילה בדבר עדות שמועה, ובהיותו חריג הוא מחייב פירוש מצמצם. לטענת בא-כוח המבקש, ככל שיש מקום לכלל זה, יש להחילו רק לגבי עדות שמיעה במעלה הראשונה ולא במעלה השלישית.

           מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, כל טענות המבקש נבחנו על-ידי הערכאות הקודמות, אשר פירטו היטב את הטעמים שביסוד הכרעתם, ואין כל עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לטענת בא-כוח המשיבה, שאלת אמינות קליטת מספר הרכב על-ידי עד הראייה ומידת הדיוק בהמשך העברתו על-ידי העדה עדי לוקסנבורג (להלן: עדי) ורפ"ק אהד טל (להלן: רפ"ק טל), הוא ענין עובדתי שהתברר בבית המשפט. לאחר שמיעת כל העדים, קבע בית המשפט, כי אין כל ספק שהמספר שרשם העד יוסף שכנר (להלן: שכנר) על כף ידו, הוא המספר שכתבה העדה עדי, והוא המספר שנרשם במזכרו של רפ"ק טל. בנסיבות אלה, אין כל מקום להתערבותו של בית-משפט זה, ודין בקשת רשות הערעור להידחות.

           דין בקשת רשות הערעור להידחות.

           עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה)). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה.

           יתרה מכך, המבקש מעלה טענות המכוונות בעיקרן כנגד קביעותיהן העובדתיות של הערכאות הקודמות. כידוע, בית-משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור (ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); מ' קרמניצר, "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407).

           טוען בא-כוח המבקש, כאמור, כי ההרשעה בוססה על סמך עדות שמועה. טענה זו דינה דחייה.

           בענייננו, ההרשעה התבססה על מספר ראיות נסיבתיות. ואלו הן: האחת, עד ראייה שכנר שזיהה את מספר הרכב ששימש את הפורצים ורשם את מספר הרכב על כף ידו. הגם שמספר הרכב נמחק מזכרונו של העד, הוא הוקרא על-ידו תוך כדי האירוע עצמו לעדה עדי, אשר שמעה מפי עד הראייה את מספר הרכב, רשמה אותו על פתק ומסרה אותו לרפ"ק טל. רפ"ק טל העתיק את תוכן הפתק לזכרון דברים והעיד בבית המשפט, כי עדי מסרה לו פתק עליו רשום מספר הרכב. הפתק לא הוצג בבית המשפט מאחר ונעלם. לא היתה מחלוקת, כי מספר הרכב שנרשם זוהה כרכב בו עשה המבקש שימוש. השניה, זיהויו של המבקש באלבום התמונות המשטרתי. בענין זה נקבע, כי העדה אולגה פולקנוב (להלן: פולקנוב) זיהתה את תמונת המבקש באלבום התמונות כ"דומה מאוד" לדמות האדם שנמלט מהאירוע. עדות זו צורפה לראיות בדבר הימלטות רכבו של המבקש מהאירוע. השלישית, שתיקתו של המבקש במשטרה ותשובותיו הקצרות בבית המשפט. בענין זה קבע בית המשפט, כי שתיקה זו, בנסיבות המקרה, מהווה חיזוק ממשי המוסיף נופך של מהימנות לראיות התביעה.

           כל העדים העידו בבית המשפט, ובית המשפט נימק בפסק-דינו את העובדות האמורות ואת מהימנות העדים וכנותם. עדי העידה כיצד רשמה את המספר שהוקרא לה על-ידי שכנר על גבי פתק, וזיהתה את שכנר כמי שקרא באוזניה את המספר שרשמה. היא העידה כיצד מסרה את הפתק לידי רפ"ק טל. רפ"ק טל העיד כיצד תפס את הפתק שרשמה עדי, סימן אותו, ורשם במזכר את נסיבות קבלת הפתק לידיו, תוך רישום תוכן הפתק ומספר הרכב. רפ"ק טל העיד, כי העתיק את מספר הרכב במדויק מהפתק למזכר. בחקירתו של שכנר לא עלתה כל טענה בדבר מהימנות או בדבר חשש למסירת מספר שגוי של הרכב לעדי; גם בחקירתה של עדי לא הועלתה כל טענה בדבר מהימנות הרישום בפתק, או חוסר התאמה בין מה שנמסר לה על-ידי שכנר לבין מה שרשמה.

           מקובלת עלי קביעתו של בית-משפט השלום כי עדותה של עדי לוקסנבורג הינה אמנם עדות מפי השמועה, אולם היא מהווה ראיה קבילה לאמיתותה, במסגרת חריג האמרה הספונטאנית לכלל הפוסל עדות שמיעה, הידוע כ- Res Gestae, המצוי בסעיף 9 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), הקובע: