המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בנצרת (ת"פ 2611/05) בגין מספר רב של עבירות של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).
לפי הנטען בכתב האישום, במהלך חופשת הקיץ של שנת 2004 הכיר המבקש את המתלונן, שהיה קטין כבן 13.5, באמצעות ילדיו אשר למדו יחד עם המתלונן. המבקש הזמין את המתלונן להצטרף אליו ואל ילדיו לנפוש בבתי מלון שונים ברחבי הארץ, וכן נתן לו כסף, בגדים וכיוצא באלו טובות הנאה. במהלך חודש אוגוסט 2004, בעת שהמתלונן התלווה למבקש וילדיו לבית מלון בירושלים, ביצע בו האחרון מעשים מגונים משך מספר ימים בכך שליטף את גבו, ידיו ורגליו וכן ליטף את איבר מינו. כן נטען, כי במהלך שנת הלימודים 2005-2004 נהג המבקש להזמין את המתלונן ללון בביתו הפרטי. במהלך תקופה זו נהג המבקש לפתות את המבקש באמצעות הבטחה למתן טובות הנאה. המתלונן נעתר להפצרות המבקש ונהג לישון בביתו של המשיב במגדל העמק, כאשר המתלונן והמבקש ישנים במיטה אחת. במהלך הלילות בהם ישנו יחדיו ביצע המבקש במתלונן מעשים מגונים. עוד נטען בכתב האישום כי באחד הלילות בין סוף 2004 לתחילת 2005 נצמד המשיב, בעודו עירום, לגופו של המתלונן וליטף את איבר מינו של האחרון עד אשר זה הגיע לסיפוק מיני.
ביום 27.6.2006 הרשיע בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופטת י' שטרית) את המבקש בקובעו כי עלה בידי המשיבה להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי המבקש אכן ביצע במתלונן מעשים מגונים במספר מקרים רב. ביום 24.12.2006 גזר בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 18 חודשי מאסר בפועל, בניכוי התקופה בה שהה במעצר בית; 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור תוך תקופה של שלוש שנים אחת מן העבירות המנויות בסימן פרק ו' לחוק העונשין. כן קבע בית המשפט כי המבקש ישלם פיצוי למתלונן בסך של 5,000 ש"ח.
המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש.
בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ז' הווארי, ג' (דה-ליאו) לוי, וא' הלמן) דחה את הערעור בקובעו כי איננו מוצא לנכון להתערב בהכרעת הדין מקום שהערכאה הדיונית שמעה את העדים השונים והתרשמה מהם במישרין, וחרף התהיות והסתירות שעלו בגרסאות העדים קבע כי עדי המשיבה מהימנים עליו. מנגד דחה בית המשפט את גרסת המבקש ועדיו בהגדירו אותם כבלתי אמינים. בית המשפט המחוזי בחן לעומק את הסתירות והתהיות להן טען הסניגור, אך לא שוכנע כי במקרה דנא נפלו טעויות עקרוניות המצריכות את התערבותו. לעניין חומרת העונש קבע בית המשפט המחוזי כי בחינת גזר הדין של בית המשפט קמא מעלה, כי בית המשפט הטיל עונש מאוזן ומידתי, ההולם את נסיבות המקרה.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי נפלו סתירות חמורות בראיות התביעה וכי בית המשפט המחוזי סקר את פסק דינו של בית משפט השלום וקיבל אותו כלשונו מבלי לבחנו מול הטענות שהעלה המבקש. לטענת המבקש בעוד שנפלו סתירות חמורות בגרסת המתלונן הרי שבגרסתו שלו לא נמצאה סתירה ולא נמצא דבר שקר בעדותו.
לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנתקיים ביום 23.7.2007, שוכנעתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להדחות גם לגופו של עניין. משעה שהכרעת דינו של בית משפט השלום התבססה על קביעות מהימנות, מתחם ההתערבות של בית המשפט המחוזי הצטמצם עד מאוד (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234(1983)). על אף זאת, בית המשפט המחוזי לא הסתפק בבחינה כללית והתייחס בפרוטרוט לארבע טענות שנטענו על ידי הסניגור בנוגע לסתירות לכאורה בעדויות התביעה. לאחר בחינה זו קבע בית המשפט המחוזי כי לא מצא סתירות מהותיות בעדויות השונות המצדיקות התערבותו בהכרעת הדין. קביעתו זו מקובלת עלי ואיני רואה מקום להתערבות בית משפט זה.
אף בנוגע לגזר הדין, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בענייננו ולאור נסיבות המקרה שבפנינו, העונש שהוטל על המבקש אינו מצדיק התערבות בית משפט זה.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
החלטתי מיום 15.7.2007 בעניין עיכוב ביצוע גזר הדין, מבוטלת.
על המבקש להתייצב ביום 9.12.2007 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית-המשפט המחוזי בנצרת לשם תחילת ריצוי עונשו.
ניתנה היום, כ"ז בחשון תשס"ח (8.11.2007).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שצ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il