בקשה להורות על המשך מעצרו של המשיב ששחרורו עשוי לסכן קשות את בטחון האזור וישראל

בתארים 09.01.07 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה, בכך שירה 14 כדורים בידיו וברגליו של תושב האזור.

מאז הוגש כתב האישום כאמור, התנהלו מספר ישיבות הוכחות, ואולם בחלוף שנתיים טרם בא תיק זה אל סיומו.

משכך, מבקשת התביעה להורות על המשך מעצרו של המשיב אשר שחרורו עלול, לדעתה, לסכן קשות את בטחון האזור והציבור. התובע אינו מתכחש להתמשכות ההליכים בתיק זה. ברם, לטעמו, על רקע חומרת העבירה, הצפי לסיום ההליכים והאיומים שהשמיע המשיב כלפי המתלונן ובני משפחתו, יש להורות על המשך מעצרו לתקופה של שישה חודשים.

מנגד, מבקש הסנגור לדחות את הבקשה מכל וכל. ראשית, הסנגור מלין על חוסר ההתקדמות בשמיעת העדים עד כה. בעניין זה מדגיש הסנגור כי למעשה מזה כשנה לא נשמע ולו עד אחד. שנית, מציין הסנגור כי ההליך רחוק מסיום, שכן טרם הסתיימה פרשת התביעה ואף פרשת ההגנה צפויה להיות מורכבת ותדרוש ישיבות מספר. שלישית, מעלה הסנגור טענות בדבר כרסום שחל בראיות התביעה. לבסוף, מפנה הסנגור לעובדה כי המתלונן מצוי אף הוא מאחורי סורג ובריח, כך שלא יהיה בשחרור המשיב כדי לסכנו. הוא הדין, לדעת הסנגור, גם באשר לאיומים הנטענים כלפי העדים. העובדה כי בחלוף שנתיים מהמעצר לא נעשה כל דבר מצד המשיב כדי לפגוע בעדים בצורה כלשהיא אינה יכולה ללמד אלא כי שחרור המשיב לא יסכנם או יגרום לשיבוש ההליך המשפטי.

לנוכח האמור, הסנגור סבור כי, משהשתנתה נקודת האיזון בהתאם לס' 78(יא)(2)(א) לצו בדבר הוראות בטחון, תש"ל- 1970, בחלוף שנתיים מהגשת כתב האישום, יש להורות על שחרור המשיב בתנאים אותם יראה ביהמ"ש לנכון.

אודה כי התלבטתי לא מעט באשר לתוצאה הראויה בבקשה זו. על כפות המאזניים עומדים שיקולים כבדי משקל אשר בכוחם להטות את הכף זה לכאן וזה לכאן.

נקודת המוצא לדיון לפנינו מצויה בהוראת סעיף 78(יא)(2) הנ"ל הקובע:

             "(א) נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו  כתב אישום, תקופה המצטרפת לכדי שנתיים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, יובא עניינו בפני שופט של בית המשפט הצבאי לערעורים.

               השופט ידון בעניינו של הנאשם ויורה על שחרורו, בתנאים או ללא כל תנאי, אלא אם סבר השופט, כי בנסיבות העניין, לרבות חומרת העבירה המיוחסת לנאשם, מסוכנותו, החשש להימלטותו מן הדין והגורמים להתמשכות ההליכים, אינן מצדיקות את שחרורו.

(ב) החליט השופט שנסיבות העניין אינן מצדיקות את שחרורו של הנאשם, יהיה רשאי השופט, להורות על המשך החזקתו של הנאשם במעצר לתקופה שלא תעלה על שישה חודשים, ולחזור ולהורות כך מעת לעת."

המחוקק תחם בסעיף האמור את מסגרת שיקול דעתו של ביהמ"ש בבואו לבחון את הצורך בהארכת מעצר.

מחד גיסא, מדגיש הסעיף את השינוי המתחייב בנקודת המוצא לבקשה. בתום שנתיים, שוב אין עומדות הקביעות שהביאו למעצר הנאשם עד לתום ההליכים כקביעות חלוטות המצדיקות את המשך המעצר. ההפך הוא הנכון, הכלל הינו כי בחלוף התקופה האמורה גוברת זכותו של הנאשם לחירות על פני האינטרס הציבורי שהביא למעצר על שלל גווניו.

מאידך גיסא, המחוקק היה ער להשלכות מרחיקות הלכת העלולות לנבוע משחרור כאמור, ועל כן,  קבע רשימה ארוכה של שיקולים העשויים להצדיק חריגה מן הכלל ולהביא להמשך החזקתו של נאשם במעצר.

יצוין מיד כי בין כלל השיקולים האמורים, לא נכללה בחינה מחודשת של התשתית הראייתית. מכאן נפסק לא אחת כי טענה בדבר כרסום מחומר הראיות כוחה יפה במסגרת בקשה לעיון חוזר, אך לאו בבקשת מעצר מעבר לשנתיים (ראה ב"ש איו"ש 256/05 התוב"ץ נ' בלאסי וכן בש"פ 1361/05 מדינת ישראל נ' מרקו  המוזכר שם). אשר על כן, אין בדעתי לבחון את טענותיו של הסנגור בסוגיה זו, מה גם שאלה עמדו ביסוד בקשה לעיון חוזר עליה הכריע בימ"ש זה אך לאחרונה (ע"מ 5196/08 עביד נ' התוב"ץ מתאריך 11.12.08).

נותרנו, על כן, עם יתר הטענות שהועלו על יד הצדדים באשר לשיקולים שפורטו בסעיף 78 הנ"ל, היינו חומרת העבירה, מסוכנות המשיב, החשש להמלטות והגורמים להתמשכות ההליכים.

אין ספק כי במקרה דנן חל עיכוב משמעותי בניהול ההליך, כך שלמעשה במשך כשנה עד לנובמבר 2008 לא נשמעו עדים ולא חלה התקדמות של ממש בהליך, הגם שהתקיימו מספר לא מבוטל של דיונים. המצב המתואר, גם אם תרמו לו ניהולם של הליכי ביניים על ידי הסנגוריה וקושי מסוים בקביעת דיונים, הביא ללא ספק לפגיעה במשיב.

אשר על כן, לו עמדה בפנינו עובדה זו בלבד, אין ספק כי היה ראוי לדחות את בקשת התביעה. אלא שלצד השיקול המשמעותי הטמון בהתמשכות ההליכים, תהיה סיבתה אשר תהיה (והשווה בש"פ 22/07 מדינת ישראל נ' ז'אנו ואח'), נדרש ביהמ"ש לתת ביטוי אף ליתר השיקולים הרלוונטיים. לטעמי, במקרה דנן, אלה מטים את הכף לצד קבלת בקשת התביעה, אם כי באופן חלקי.

דומה כי אין צורך להכביר מילים בעניין חומרת העבירה. מעשה ירי לעבר אדם, גם אם אין בו כוונה לגרום למוות כטענת הסנגור במקרה דנן, מהווה ללא ספק עבירה חמורה ביותר. ממהות המעשה האלים האמור, אשר נסיבותיו המיוחדות פורטו בעבר, אף נובעת מסוכנות ברורה. בשני אלה לא חל שינוי מאז הוגש כתב האישום ועד היום.

גם בשים לב לתקופת המעצר הכוללת, דומה כי אין מנוס מן הקביעה שהאינטרס הציבורי הטמון בהצרת צעדיו של מי אשר לכאורה עשה שימוש בנשק על מנת לפגוע באדם, גובר, בשלב זה, על זכותו לחירות.