בקשה לביטול פסק-דין סופי בעניין אזרחי - באמצעות פתיחת הליך חדש בלבד

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' אלון) אשר דחה בקשה לביטול פסק דין מחמת מרמה.

ההליכים המשפטיים הקודמים

1.        ביום 5.9.2005 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' אלון) את העתירה המנהלית שהגישו המבקשים, בעלי היתרי רוכלות באזור הטיילת הצפונית באילת, נגד הודעות פינוי שנשלחו אליהם מטעם המשיבים (עת"מ 279/05, להלן: פסק הדין המחוזי).

           ביום 28.9.2005 הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין המחוזי לבית המשפט העליון (עע"ם 9237/05). ביום 3.1.2006 הורה רשם בית משפט זה על דחיית הערעור עקב היעדר הפקדת ערבון.

           ביום 24.10.2005, עת עדיין היה תלוי ועומד הערעור, פנו המבקשים גם בבקשה לבית המשפט המחוזי לביטול פסק הדין המחוזי מחמת מרמה ((בש"א 916/05 במסגרת עת"מ 279/05). המירמה שנטענה היא, בין היתר, כי המשיבים לא הביאו לידיעת בית המשפט המחוזי, במהלך הדיון בעתירה המנהלית, כי קיימים הליכים מקבילים בפרשה זו במסגרתם טענו המשיבים טענות סותרות לאלו שנטענו בעתירה המנהלית.

2.        ביום 26.1.2006 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשים על הסף מן הטעם ש"אותה עילה חריגה ונדירה של ביטול פסק דין ע"י הערכאה הדיונית, לא תקום מלכתחילה אלא שעה שמדובר בפסק דין חלוט שאין לערער עליו" (בית המשפט הסתמך בקביעתו זו על בר"ע 58/89 משה"ב משכנות פאר בע"מ נ' מקור הנפקות וזכויות בע"מ, פ"ד מג (1) 414, 416). בית המשפט קבע כי בענייננו הוגשה הבקשה שעה שהערעור על פסק הדין המחוזי היה תלוי ועומד בבית המשפט העליון, ועל כן לא היה מדובר בפסק דין חלוט שאין לערער עליו. בית המשפט המחוזי התייחס בהחלטתו גם להודעה מעדכנת שהגישו המבקשים, אשר עדכנו את בית המשפט בדבר החלטתו של רשם בית משפט זה. בית המשפט קבע כי אין בהחלטת הרשם כדי לשנות ממסקנתו, שכן ראשית - עומדת בפני המבקשים האפשרות לפנות לבית המשפט העליון בבקשה להארכת מועד להפקדת ערבון, ושנית -התנהגותם של המבקשים בהליך הערעור מצביעה על ויתור על הזכות לערער וזניחתה (כך שאין להם להלין אלא על עצמם).

           בית המשפט המחוזי הוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי אף לגופו של ענין, אפילו היה מדובר בפסק דין חלוט שאינו ניתן עוד לערעור, הרי ש -

"אין טענותיה של בקשה זו לגופן באות בגדר אותו החריג המצומצם והנדיר שבו יבוטל פסק דין חלוט בעילת מרמה... בחינת הטענות שבבקשה לגופן, מעלה כי חלקן אינו אלא נסיון לעריכת 'מקצה שיפורים' נוסף בהצגת טענות העותרים בדרך שונה ובהדגשים אחרים מאלה בהם אחז ב"כ העותרים הקודם שייצגם בהליכי העתירה לגופה, וחלקן האחר אינו אלא טענות ערעוריות במהותן לגבי תוקף וצדקת המסקנות שבפסק הדין".

בקשת רשות הערעור וטענות הצדדים

3.        המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטה זו. בבקשתם חזרו על טענת המרמה לכאורה, וטענו כי בעת שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (ביום 26.1.2006) כבר לא היה תלוי ועומד הערעור בבית המשפט העליון, שכן רשם בית המשפט העליון נתן את ההחלטה המורה על דחיית הערעור קודם לכן (ביום 3.1.2006). לטענתם, ברי כי בנסיבות אלה כבר נדחה הערעור, ופסק הדין המחוזי היה פסק דין חלוט. לטענת המבקשים "מרגע שבעת מתן ההחלטה לא היה קיים ערעור תלוי ועומד, ואף חלפה התקופה להגשתו מחדש, היה על כבוד בית המשפט קמא ליתן את החלטתו עפ"י מצב דברים זה, ולא לדחות את הבקשה על הסף" (סעיף 35 לבקשה). הסעד המבוקש על ידי המבקשים הוא כי אורה על ביטול פסק הדין המחוזי מחמת מרמה, ולחילופין, כי אחזיר את הבקשה לדיון לגופה בבית המשפט המחוזי.

4.        המשיבים התנגדו לבקשה. בקשתם להארכת מועד להגשת התגובה מתקבלת בזה. בתגובתם סמכו ידיהם על קביעתו של בית המשפט המחוזי בהחלטתו, כי אפילו יש ממש בטענת המבקשים והיה מדובר בפסק דין חלוט שאינו ניתן לערעור - הרי שלגופו של ענין אין לבטל את פסק הדין בעילת מרמה. לטענת המשיבים, המבקשים פועלים בדרך של העלאת טענות סרק בדבר מרמה "שאינן אלא תחליף לטענות בדבר טיב הייצוג המשפטי הקודם, שזכו לקבל המבקשים, טרם שפנו לבא כוחם הנוכחי" (סעיף 15 לתגובה).

דיון

5.        דין הבקשה להידחות. צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי יש לדחות על הסף את הבקשה שהגישו המבקשים לביטול פסק הדין המחוזי מחמת מרמה, אם כי לא מטעמו. לדעתי בנסיבות הענין היה על בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה על הסף מן הטעם שהדרך הדיונית הנכונה בה היה על המבקשים ללכת היא הגשת תובענה חדשה, ולא בדרך של הגשת בקשה במסגרת ההליך המקורי. משהלכו המבקשים בדרך הדיונית השגויה, לא היה מקום לקבל את בקשתם בבית המשפט המחוזי, ואין מקום לקבל את בקשתם בבית משפט זה. אבאר דבריי.

6.        מוכנה אני להניח, כי צודקים המבקשים בטענתם כי בעת מתן ההחלטה היה כבר פסק הדין המחוזי חלוט. ואולם גם בהנחה זו, היה דין הבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי להידחות על הסף, כפי שהחליט בית המשפט המחוזי, אם כי מטעם אחר.

7.        בית המשפט המחוזי, כערכאה שנתנה את פסק הדין, הוא אמנם "הכתובת הנכונה" להכריע בטענת ביטול פסק דין מחמת מרמה (בש"א 7364/05 כהן נ' דגן (טרם פורסם)) ואין חולק על סמכותו של בית המשפט שנתן את פסק הדין, הוא בית המשפט המחוזי, לבטל את פסק הדין שיצא מתחת ידיו:

"מוסמך בית משפט של ערכאה ראשונה לדון בבקשה לקיים 'משפט חוזר' בענין אזרחי, שעניינו הוכר בפסיקה הישראלית... לערכאה הראשונה סמכות לטפל בענין זה, והדברים הם כך ביתר שאת כאשר אין מצויים בידי ערכאת הערעור הכלים לטפל בבקשה ל'משפט חוזר' על ידי שמיעת ראיות וקביעת ממצאים" (דנ"א 4546/96 חוף גיא נ' חברת מקורות בע"מ (לא פורסם)).

           ואולם המבקשים פנו לבית המשפט המחוזי בדרך של הגשת בקשה בהליך שבעתירה המנהלית המקורית (בש"א 916/05 במסגרת עת"מ 279/05), בעוד הדרך הדיונית הנכונה בה היה עליהם ללכת בנסיבות הענין היא בדרך של הגשת תובענה חדשה לביטול פסק דין מחמת מרמה, וכפי שנפסק:

"נשאלת השאלה לאיזו ערכאה יש להגיש בקשה לביטול פסק-דין סופי בעניין אזרחי. הכלל הוא כי 'הבקשה למשפט חוזר [אזרחי - א' מ'] מוגשת לאותו בית -משפט שנתן את פסק הדין' (לוין בספרו הנ"ל, בעמ' 214)... הדרך הדיונית הנכונה להגיש את הבקשה ל'משפט חוזר' אזרחי היא בפתיחתו של הליך חדש, ולא בהגשת בקשה במסגרת ההליך המקורי שהסתיים זה מכבר. כן ראוי להוסיף כי מאחר שהדיון בבקשת הביטול כרוך, מעצם טבעו, בהגשת ראיות חדשות ובבירור עובדתי, הרי שככלל יש להגישה כתובענה בסדר דין רגיל" (ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז (3) 366, 372-373)).

וכן -