אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בנק מזרחי טפחות בעמ ואח' נ' פ. ואח'

בנק מזרחי טפחות בעמ ואח' נ' פ. ואח'

תאריך פרסום : 30/08/2017 | גרסת הדפסה
תא"מ
בית משפט השלום כפר סבא
53337-03-14
09/07/2017
בפני הרשם הבכיר:
צוריאל לרנר

- נגד -
תובע:
בנק מזרחי טפחות בעמ
עו"ד יהודה שנייויס
נתבעים:
1. נ.ח.פ.-עו"ד
2. ש.פ.

עו"ד שרה פלס
פסק דין
 

 

 

רקע

1.בפני תביעה כספית, ע"ס 49,715 ₪, שמתחילה הוגשה לביצוע בהוצאה לפועל (תיק הוצאה לפועל 03-27819-13-4), והועברה לבית המשפט לאחר שהוגשה התנגדות. בהסכמה, נמחקה כותרת התביעה והיא הועברה לסדר דין מהיר. הוגשה תביעה שכנגד, שנמחקה בהסכמה, ולאחר מכן הוגשו תצהירי עדות ראשית, ונשמעו חקירות נגדיות וסיכומים, ובשלה העת להכריע במחלוקת.

 

2.מן הראוי להבהיר, כי הגם שבסופו של דבר לב המחלוקת הוא סביב מסמך מסוים והשלכותיו, הרי שנוכח התפתחויות הדרגתיות שחלו בגרסאותיהם של שני הצדדים בתיק זה, ונוכח ההשלכות שיכולות להיות לאותן התפתחויות על מהימנות הגרסאות סביב המסמך המסוים, מן הראוי להתעכב אחר אופן הצגת הגרסאות של כל אחד מהם, שלב אחר שלב.

 

כתב התביעה וההתנגדות

3.כתב התביעה, מלכתחילה, היה פשוט בתכלית: הנתבעים ניהלו חשבון בסניף מרכז עסקים של התובע בירושלים, אותו פתחו ביום 11.7.2012; בחשבון זה הצטברה יתרת חובה בסך 49,006 ₪ (עפ"י תדפיס שצורף), אשר בצירוף ריבית עד יום הגשת התביעה מסתכמת בסכום התביעה, ואותו על הנתבעים לפרוע. לכתב התביעה צורף פלט פתיחת חשבון, וכן מצב יתרות כללי, ממנו למדים כי החוב מורכב מיתרת חובה בעו"ש בסך כ-36,000 ₪, ומיתרת הלוואה בסך כ-12,000 ₪, וכן הפרשי ריבית.

 

 

 

 

4.ההתנגדות גוללה סיפור מורכב בהרבה (אך עדיין פחות מורכב משעוד יתפתח להיות):

 

4.1לנתבעים היתה הלוואת משכנתה שנטלו מאת סניף בני ברק של התובע, ובחודש יולי 2012 פנו לסניף זה מתוך מטרה ליטול הלוואת משכנתה נוספת ולמחזר את ההלוואה הקיימת. בתהליך נוצרו עיכובים, והנתבעים היו זקוקים למימון. לפיכך הציע פקיד התובע כי יטלו הלוואת גישור בסך 70,000 ₪ מסניף ירושלים של התובע – הלוואה שתיפרע מתוך כספי הלוואת המשכנתה, כשזו תאושר – והנתבעים נענו להצעה.

 

4.2על מסמכי פתיחת החשבון (המתנהל בסניף בירושלים) חתמו בסניף בני ברק, וקיבלו את סכום ההלוואה, אותו היה עליהם לפרוע ב-18 תשלומים (אם כי התכוונו לפורעו מוקדם בהרבה, כאמור, כשתאושר הלוואת המשכנתה).

 

4.3בחודש ספטמבר 2012 אושרה להם הלוואת המשכנתה, בסך 100,000 ₪, וזו הועמדה להם בדרך של הנפקת כרטיס אשראי, ששימוש בו יחייב את המסגרת המאושרת. מתוך סכום המסגרת, העביר התובע סך 50,000 ₪ לחשבון בסניף ירושלים לשם כיסוי חלק הארי של הלוואת הגישור.

 

4.4הנתבעים עצמם העבירו סך נוסף של 21,450 ₪ ב-5 העברות שונות (כל פעם בעקבות פנייה של פקיד מסניף ירושלים, שדיווח להם כי הצטברה יתרת חובה עקב תשלומי ההלוואה), וראו את ההלוואה כמסולקת.

 

4.5דפי חשבון לא התקבלו באופן סדיר, ולפתע, ביוני 2013, פנה פקיד סניף ירושלים, משה מוזס, לנתבע ואמר לו כי יש להפקיד סכום משמעותי, לאור יתרת החוב הגבוהה שבחשבון. נסיונות הנתבע לקבל פירוט, הסבר ואסמכתאות עלו בתוהו, ורק בחודש אוגוסט 2013 הגיע להסכמה עם פקיד הבנק, לפיה יפקיד סך 1,400 ₪ ע"ח החוב שבחשבון, ויקבל דף חשבון.

 

4.6 רק לאחר מכן, ומעיון בדף החשבון, נודע לנתבעים, כי ביום 24.9.2012 – בעת בה הועמדה הלוואת המשכנתה, אוך עוד קודם שהועבר הסך של 50,000 ₪ לחשבון זה שבסניף ירושלים – גם חויב החשבון בסך של 50,000 ₪ שהועבר לגורם לא מוכר – חברה בשם "ויזרע יצחק". העברה זו, אותה לא אישרו הנתבעים, היא מקור החוב שנוצר בחשבון, ואשר עתה נתבע תשלומו מאת הנתבעים.

 

5.לנתבעים גם היו טענות נקודתיות לעניין אי-מתן הסכמה לעמלות שונות בהן חויב החשבון, וכן היו להם השגות פרוצדורליות לעניין אופן הגשת כתב התביעה, וכאמור לעיל, בהסכמה נמחקה כותרת התביעה, וזו הועברה לסדר דין מהיר.

 

גילוי המסמכים והשלכותיו

6.לאחר שהנתבעים נאלצו לדרוש זאת, הגיש התובע העתק המסמכים שברשותו, מהם ניתן ללמוד כדלקמן (בין היתר):

 

6.1ביום 8.8.2013 (ככל הנראה קודם שהועבר לנתבעים דף החשבון בו ניתן לראות את ההעברה שבמחלוקת, בסך 50,000 ₪, מחשבונם), נאותו הנתבעים לחתום על הסכמתם להעמדת הלוואה נוספת, בסך 49,000 ₪, לסילוק החוב שנוצר בחשבון, אם כי להסכמתם זו צרפו מכתב ממנו עולה כי בד בבד עם הסכמתם, הם גם מבקשים מסמכים מלאים על אודות החשבון "לבירור יתרת החוב".

 

6.2"ויזרע יצחק" היא חברה לה 4 בעלי מניות: שי כהן, אליהו אלפר, מאיר טביב ויעקב קמינסקי, ומנהלה, אחד שמואל פרקש, הוא חייב מוגבל באמצעים.

 

6.3החיוב בסך 50,000 ₪ ל"ויזרע יצחק" נעשה על בסיס מסמך שאינו נושא כותרת או תאריך, או אף את שמו או פרטיו של מי מהנתבעים, חלקו מודפס וחלקו בכתב יד, והנחזה להיות חתום ע"י הנתבע. מפאת מראהו הייחודי, הוא מועתק בזה לגוף פסק-הדין כפי שהוא:

 

תמונה 2

6.4לשם הבהירות, יובא להלן גם תוכנו (כל המסומן בקו תחתון הוא בכתב יד): "XXX. בס"ד, נא להעביר סך 50,000 לחשבוןXXX סניף XXX בנק מזרחי ע"ש ויזרע יצחק. כמו כן נא להעביר את כרטיס האשראי והקוד לסניף הנשיאים. [חתימה]". מסמך זה ייקרא להלן – "המסמך שבמחלוקת". יוער, כי המספר XXX, המתנוסס בכתב יד בחלקו העליון של המסמך, הוא מספר החשבון של הנתבעים בסניף ירושלים של התובע – דהיינו: החשבון בו הועמדה הלוואת הגישור, אליו הועבר סך 50,000 ₪ מתוך כספי המשכנתה, וממנו הועבר הסך של 50,000 ₪ לחברת "ויזרע יצחק" על סמך המסמך שבמחלוקת.

 

7.ביום 8.9.2015 התקיימה ישיבה מקדמית, בה מסר הנתבע לפרוטוקול את גרסתו למסמכים אלה שהמציא לו התובע. בתמצית, אלה היו דבריו:

 

7.1המסמך שבמחלוקת עצמו, הוסתר על ידי התובע למרות כל דרישות הנתבע לעיין בו, והוצג רק לאחר שהנתבעים טרחו להגיש בקשה לחיוב התובע בגילוי מסמכים. המסמך עצמו מעורר תהיות רבות למראית עין. כתב היד אינו של מי מהנתבעים (אם כי החתימה אכן של הנתבע).

 

7.2ביום 24.9.2012, היום בו בוצעה ההעברה מחשבונם לחברת "ויזרע יצחק", לא היה כיסוי לסכום זה, ולא היתה כל סיבה שמי מסניף ירושלים של התובע – שלא הכירו אישית את הנתבעים – ייאות להעמיד אשראי, ולו זמני, בסכום זה; אותו יום, 24.9.2012, הוא היום בו התקשר אל הנתבע פקיד הבנק (מסניף בני ברק) להודיע לו כי הלוואת המשכנתה אושרה, והציע לו להעביר סך 50,000 ₪ לסניף בירושלים – העברה שבוצעה בפועל רק ביום 27.9.2012, 3 ימים לאחר שהתובע פעל על פי המסמך שבמחלוקת וחייב את חשבון הנתבעים.

 

7.3לשם העברה זו – מסניף בני ברק לסניף ירושלים – הכין הנתבע את הגרסה המקורית של המסמך שבמחלוקת, כשהיא מודפסת וכוללת את כל הפרטים הנדרשים (ואשר תיקרא להלן – "המסמך המודפס"), חתם עליה, ושלח אותו בפקס אל הפקיד שבבני ברק.

 

לשם הבהירות וההשוואה, יוצג גם מסמך זה (נספח ג' לתצהיר העדות הראשית של הנתבע), בגוף פסק-הדין:

תמונה 3

 

7.4לדברי הנתבע, להשערתו התרחש אחת משתים: (א) או שמאן דהוא, אולי בסניף בני ברק ואולי בסניף ירושלים, יירט את המסמך, זייף אותו ע"י מחיקת הנתונים המודפסים שבסוף השורה הראשונה, והשם עם הטלפון והתאריך מתחתית הדף, הוסיף את המופיע בכתב יד, והעביר לסניף ירושלים לשם ביצוע. ואז ביצוע פקידי סניף ירושלים את ההעברה בלא ליצור קשר עם הנתבע, חרף חזותו החשודה של המסמך שבמחלוקת. (ב) או שההעברה לחברת "ויזרע יצחק" בוצעה בלא אישור או הוראה כלשהי, ע"י מי מטעם הבנק, והמסמך המודפס, שהיה ברשות הבנק כאסמכתא להוראה לביצוע ההעברה לחשבון העו"ש, זויף לאחר מעשה כדי להצדיק את הפעולה.

 

תצהירי העדות הראשית

8.בעקבות דברים אלה, הוגשו תצהירי עדות ראשית משלימים. התובע הגיש תצהיר של הגב' סיגלית מלכאן, מנהלת הלקוחות בסניף ירושלים האמור של התובע, בו נכתב כך:

 

8.1היא זו שטיפלה בחשבון הנתבעים בסניף זה; כי ביום 11.7.2012 נפתח החשבון, בנוכחות הנתבעים בסניף ירושלים; הלוואת המשכנתה, שאושרה באמצעות סניף בני ברק, יושמה בפועל בסניף ירושלים, והוא זה שהנפיק את כרטיסי האשראי, שכן בסניף בני ברק לא התנהלה פעילות מסחרית, אלא פעילות משכנתאות בלבד.

 

8.2ביום 24.9.2012 התקבל המסמך שבמחלוקת בפקס, אך למצהירה יש "יסוד סביר להניח" כי וידאה טלפונית את נכונות ההוראה, למרות שעל פי נהלי התובע אין צורך לוודא טלפונית העברות בסכום של 50,000 ₪.

8.3באותו יום התקבלה מהנתבעים גם הוראה להעביר סכום זהה מחשבון כרטיס האשראי (דהיינו: חשבון המשכנתה) לחשבון העו"ש. הגם שכרטיס האשראי עצמו טרם הונפק (אלא רק ביום 29.9.2012), ידעה כי סכום הלוואת המשכנתה אושר, ועל כן ביצעה את ההעברות.

 

8.4מספר הפקס 03-9099586 (המוטבע בראש המסמך שבמחלוקת) אינו מספר הפקס של סניף בני ברק של התובע; לפי תרשומותיה ע"ג מסמכי ההעברה הבנקאיים עצמם, כי האישור התקבל "טלפונית", היא מסיקה כי וידאה טלפונית עם הנתבעים את בקשותיהם לביצוע ההעברות.

 

8.5בכל מקרה, הסכום של 50,000 ₪ שהועבר מחשבון המשכנתה לחשבון העו"ש נשוא התביעה לא שימש לפרעון הלוואת הגישור, ולא היתה בקשה כזו – הלוואת הגישור המשיכה להיפרע (ככל שהפקידו הנתבעים כסף לחשבון) כסדרה, על פי לוח הסילוקין; באוגוסט 2013 חתמו הנתבעים על הסכמה להעמדת הלוואה לסילוק יתרת החוב בחשבון, אך בסופו של יום לא הועמדה ההלוואה.

 

8.6בנוסף כלל התצהיר אישור כי פעולות הבנק הן כאלה, המצדיקות קבלת רשומות מוסדיות שלו כראיה (לפי סעיף 36 לפקודת הראיות).

 

9.כאמור, גם הנתבע הגיש תצהיר משלים, בהתייחס לתצהירה של הגב' מלכאן, וכך כתב שם:

9.1הוא עצמו אכן היה בסניף ירושלים של התובע, אולם לא בחודש יולי 2012, אלא כמעט שנה קודם לכן, כשפתח חשבון עו"ש בו התכוון להשתמש באופן שוטף; תכנית זו לא יצאה אל הפועל, והחשבון נסגר.

 

9.2על מסמכי פתיחת חשבון התביעה (XXX) חתם בסניף בני ברק, במסגרת המהלכים שנועדו להביא להקמת הלוואת הגישור, ולהנפקת כרטיסי האשראי במסגרת הלוואת המשכנתה שנטל מאותו סניף.

 

9.3מגעים אלה, והרעיון להקמת הלוואת הגישור, היו מול שנים: חבר, המשמש יועץ משכנתאות, בשם אפרים פישל רוּבּ (להלן – "רוּבּ"), ופקיד בנק בשם יחזקאל אליהו, ובפני זה האחרון נחתמו מסמכי פתיחת החשבון בירושלים.

 

 

9.4כל אותה עת סבר הנתבע, כי כרטיס האשראי מונפק לו ע"י סניף בני ברק, ורק הלוואת הגישור מוקמת, מסיבות בנקאיות פנימיות, בסניף ירושלים. ביום 24.9.2012 התקשר אליו "מישהו מסניף בני ברק (אינני זוכר מי)" להודיע שכרטיס האשראי מוכן, וכי ניתן ליטול אותו.

 

9.5כשביקש הנתבע להעביר סך 50,000 ₪ ע"ח הלוואת הגישור, ולהעביר את כרטיס האשראי של המשכנתה לסניף אחר, הקרוב יותר לביתו, נענה כי עליו לשלוח פקס מתאים. לפיכך ערך את הפקס, הוא המסמך המודפס שלימים שונה והפך למסמך שבמחלוקת, והמופיע בצורתו המלאה בסעיף 7.3 לעיל.

 

9.6כל אותה עת, לא היה הנתבע בקשר עם מי מעובדי סניף ירושלים, ולא העלה בדעתו כי מאן דהוא יבצע העברה מתוך חשבונו לחשבון אחר.

 

9.7יתר האמור בתצהיר הוא חזרה על טענות שכבר הובאו לעיל, למעט הרחבה בנסיבות אי-העמדת ההלוואה בסך 49,000 ₪ מחודש אוגוסט 2013 (הנזכרת בסעיף 6.1 לעיל): כשהתברר, זמן מה קודם לכן, כי נוצר חוב בחשבון, והנתבע דרש לקבל מסמכים, סרב לכך התובע, והתנה כל העברת מסמכים בפרעון החוב.

 

9.8כשהנתבע מצדו התעקש שלא לשלם כל עוד לא הוברר לו מקור החוב, הוצע לו כי הבנק יעמיד לו הלוואה, כצעד ביניים וכאמצעי לסגירת החוב שנוצר בחשבון בסניף ירושלים, ועל מנת לאפשר לו לקבל את המסמכים שדרש לקבל, ולערוך כל בירור שיחפוץ. הנתבע הסכים להצעה זו, ואף חתם על מסמכי ההלוואה, אולם זאת עשה תוך שינוי שיעור הריבית המוצע – שהיה לשיטתו מופקע (פריים+9%) – ושינוי זה לא היה מקובל על התובע, שסרב להעמיד את ההלוואה.

 

9.9תחת זאת, הוסכם על הפקדת סך של 1,400 ₪ לחשבון, ע"ח החוב, לשם קבלת המסמכים, וכך היה (כפי שכבר פורט לעיל). בין יתר המידע שנמסר לו היה, כי ההעברה היתה ל"ויזרע יצחק", ועל פי הוראותיו, ובין היתר אף נאמר לו (כנראה על סמך המופיע בדף החשבון, כי העברה זו היתה פעולת "דלפק"), כי הוא עצמו התייצב בסניף והורה לבצע העברה זו ל"ויזרע יצחק". אולם מנגד, סורבו כל בקשותיו לקבל אסמכתא כתובה להעברה זו ולהוראות אלה. מכל מקום, לאחר שראה את המסמך שבמחלוקת, כפי שחשף התובע, הוא מבין כי מאן דהוא נטל את המסמך המודפס שהוא שלח לסניף בני ברק, מחק ממנו חלקים והוסיף חלקים בכתב יד, וכך הפך בקשה להעברת כסף אל חשבון הנתבעים לבקשה להעברת כסף מתוך החשבון.

 

העדויות

10.בישיבת ההוכחות, העידו שלושה: הגב' מלכאן מטעם התובע, ושני הנתבעים (כל ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון מיום 28.11.2016).

 

11.עדות הגב' מלכאן:

 

11.1הגב' מלכאן העידה, ואישרה כי חרף לשון הרבים שבתצהיר, הנתבעת לא היתה בפגישה בסניף ירושלים, אלא הנתבע בלבד. היא אישרה כי יתכן שהנתבע פתח חשבון בנק בסניף ירושלים כבר ב-2011, ללא קשר לפרשיית המשכנתה, אולם אמרה כי העניין לא היה אז בטיפולה, וכי סביר שלא היא שזיהתה את חתימת הנתבע, שכן ילדה בדצמבר 2011 (עמ' 8 שורה 15 עד עמ' 9 שורה 8).

 

11.2מכל מקום, היא אישרה כי האמור בתצהירה, כי החתימות של פתיחת החשבון נשוא התביעה היו בפניה, אינו נכון, וכי החשבון נפתח אמנם טכנית בסניף ירושלים, אך החתימות היו בסניף בני ברק, כפי שטען הנתבע לכל אורך הדרך (עמ' 9 שורות 10-12).

 

11.3היא טענה, כי בכל סניף של התובע יש גם פעילות משכנתאות וגם פעילות מסחרית, וכי הנתבע כנראה הופנה לפתוח את החשבון בסניף ירושלים בגלל שהנתבעים הם מבין הרוכשים בפרויקט "עיינות ש.מ.א." בבני ברק (פרויקט בניה שסניף ירושלים היה הבנק המלווה שלו) (עמ' 9 שורות 23-30). היא לא ידעה להגיד מי מאנשי התובע היה זה שהעמיד לנתבעים את הלוואת הגישור (עמ' 10 שורות 7-8).

 

11.4היא סיפרה עוד, שחוץ מכרטיס האשראי שהונפק במסגרת הלוואת המשכנתה, הונפק לנתבע כרטיס אשראי נוסף, מהחשבון המסחרי בסניף ירושלים, ושם רואים שימוש בחודשים מרץ-מאי 2013. היא דחתה תיזה שהציע הנתבע, לפיה הוא כלל אינו מכיר את הכרטיס המסחרי, לא ביקש אותו ולא עשה בו שימוש, והסבירה כי כרטיס אינו ניתן לשימוש עד שהוא עובר תהליך של השמשה; אולם אישרה כי אין בידה תיעוד של תהליך ההשמשה של הכרטיס המסוים (עמ' 10 שורה 22 עד עמ' 11 שורה 7).

 

11.5היא אישרה כי כל החתימות לעניין המשכנתה וכרטיס האשראי הנלווה לה היו בסניף בני ברק, אולם לא מצאה סתירה בין האמור בתצהירה, כי באותו סניף אין פעילות מסחרית, עם דבריה בעדותה, כי אין סניף שאין בו פעילות מסחרית. היא אישרה כי הפעולה היחידה שנתקבלה לגביה הוראה מהנתבעים (לעניין משיכה מכרטיס האשראי), היתה ההוראה להעביר 50,000 ₪ לחשבון העו"ש שלהם בסניף ירושלים, והבהירה עוד, כי מבחינתה, אין הבדל בין הוראה בפקס והוראה טלפונית. (עמ' 11 שורה 20 עד עמ' 12 שורה 7).

 

11.6היא הפנתה למסמכים ששימשו אסמכתאות להעברות (נספח ה' בתצהירה), והסבירה כי מה שנראה כחתימת לקוח בתחתית הוא בעצם שרבוט של האותיות "טל", דהיינו: אישור טלפוני. היא גם אישרה, כי יכול שרישום כזה יתייחס להוראה שהתקבלה בפקס, אולם כי אין בידי התובע אסמכתא כי התקבלה הוראה בפקס להעביר 50,000 ₪ מכרטיס האשראי לחשבון העו"ש, ועל כן מדובר היה בהוראה טלפונית (עמ' 12 שורה 14-21).

 

11.7לדבריה, לא בדקה אם יש תיעוד של שיחות כאלה מאותה תקופה, והיא אף אינה בטוחה כי מערכת הטלפוניה הקיימת בבנק, המאפשרת תיעוד כזה, היתה פעילה באותה עת. היא התבקשה ליישב את התייחסותה המשתנה, לאורך התצהיר, למידת וודאותה כי את ההוראה שבמסמך שבמחלוקת היא וידאה טלפונית עם הנתבע, והסבירה כי עד 50,000 ₪ אין חובה לוודא, וכי יש סיכוי גבוה שכן וידאה טלפונית, אך אינה יכולה להיות בטוחה בכך (עמ' 12 שורה 23 עד עמ' 13 שורה 9). באשר להוראות טלפוניות הסבירה, כי כאשר אינה מזהה את קולו של הלקוח, היא שואלת מספר שאלות מזהות (עמ' 14 שורות 12-16).

 

11.8היא נשאלה אם יש במסמך משהו חשוד, והשיבה כי מבחינתה – לא. עוד הסבירה, כי לאור ההוראה שהתקבלה אותו יום, להעברת סך 50,000 ₪ מחשבון המשכנתה לחשבון העו"ש, גם לא היתה אמורה להיראות לה חשודה בקשה אחרת בסכום זהה לגבי אותו חשבון (עמ' 13 שורות 26-28). עוד הסבירה, כי אמנם הוצאת הסך של 50,000 ₪ מהחשבון קדמה ב-3 ימים לכניסת הסכום הזהה אליו, אך הסבירה כי מדובר היה בשני עבריו של יום הכיפורים, וכי לא נדרשה מסגרת אשראי לשם כך, שכן פעולת הזכות היתה ודאית (עמ' 15 שורות 3-4).

 

11.9היא לא ידעה להשיב אם מספר החשבון המשורבט בראש המסמך היה עליו כשהתקבל הפקס, או הוסף לו בסניף, אך אישרה כי כתב היד דומה לכתב היד שלה. מנגד העידה שאינה מכירה את כתב היד בו נרשם חלקה השני של השורה הראשונה. החלוקה בין אותיות מודפסות לכתב יד לא נראתה לה חשובה (עמ' 13, שורות 12-32).

 

11.10היא גם לא ידעה להסביר מדוע בדף החשבון מופיע כי ההעברה נעשתה כפעולת "דלפק", ושיערה כי הכוונה היא שזו העברה לבנק אחר. היא לא ידעה לשער מדוע אמר פקיד הבנק משה מוזס לנתבע, כשביקש לברר פשר העברה זו, כי הוא היה בסניף וחתם על מסמך מתאים (עמ' 14 שורות 24-32).

 

11.11בכל הנוגע לניסיונות הבירור של הנתבע עם סניף ירושלים הסבירה, כי נעדרה הרבה מהסניף עקב לידות, ולכן לא היתה מעורבת אישית בבירורים (עמ' 15 שורות 12-15).

 

11.12היא אישרה כי החלקים בתצהירה הנוגעים לבירורים אלה ידועים לה מפי השמועה, מאותו פקיד, משה מוזס, אך לא ידעה להסביר מדוע לא הוגש תצהיר שלו (עמ' 16 שורות 16-26).

 

12.הנתבעת העידה קצרות, וסיפרה שהנתבעים גרים באלעד, ורכשו דירה ברחובות, שבעבורה היו צריכים הלוואת משכנתה. בעלה, הנתבע, טיפל בכל העניינים הכספיים, ולה לא היתה כל התעסקות עם התובע (עמ' 7, שורות 11-17). היא סיפרה כי היא נתקלה ברוּבּ, שכן הוא גר בשכנות עמם, אך לא פעלה מולו בעניין המשכנתה. היא סיפרה גם כי אדם בשם שוקי חסידה (להלן – "חסידה") הוא בעלה של בת-דודתה, וכי הוא מתווך (עמ' 7, שורה 20 עד עמ' 8 ש' 3).

 

13עדות הנתבע:

 

13.1הנתבע חזר וטען, כי שלח את המסמך המודפס (בלא התיקונים בכתב היד, כמתכונת המופיעה בסעיף 7.3 לעיל) בפקס לסניף בני ברק של התובע, והכחיש כי הוא יצר את המסמך שבמחלוקת במראהו כפי שהוגש לתיק (עמ' 17, שורות 14-25).

 

13.2כשהתבקש לשער מיהו שידע שבאותו יום מועבר סך 50,000 ₪ לחשבונו בירושלים, ויכול היה לפעול להעברת הכספים הלאה, הציע שזה מישהו מסניף בני ברק או סניף ירושלים של התובע, או מתווך המשכנתאות (עמ' 17 שורה 29 עד עמ' 18 שורה 2).

 

13.3כשהתבקש לזהות את מספר הפקס הנמען, כמוטבע בראש הדף – 9099586 – סיפר שיום לפני מועד החקירות גילה כי מדובר במספר הפקס של חסידה, וכי אליו שלח את הפקס, עבור רוּבּ, מתווך המשכנתאות, ולא לסניף בני ברק של התובע. הוא הרחיב והסביר, כי רק בדיעבד ידע שהמספר הוא של חסידה (עמ' 18 שורה 21 עד עמ' 19 שורה 11).

 

13.4בזמן אמת, רוּבּ פעל בין הנתבעים (וחסידה) לבין הבנקים, השווה שיעורי ריבית ותנאי הלוואות, וקישר בינם לבין הבנק התובע. למעשה, רוּבּ הוא שניהל את כל המגעים מול סניף בני ברק של התובע, עד לרגע בו ניגש הנתבע לסניף לחתום על מסמכי הלוואת המשכנתה עצמם (עמ' 19 שורות 1-10).

 

13.5הוא הסביר, כי כשהכין את התצהיר, מתוך הזיכרון, סבר כי אכן שלח את הפקס לסניף בני ברק, אולם ערב הדיון, כששחזר את העובדות והתכונן לדיון, ניסה לבדוק של מי מספר הפקס, ואז נזכר שרוּבּ אמר לו לשלוח אליו את הפקס, ונתן לו את המספר האמור, שלמפרע התברר ששייך לחסידה (עמ' 19 שורות 1-10).

 

13.6הוא גם הודה, כי יתכן שלא דייק כשאמר שהתקשרו אליו מסניף הבנק כדי להודיע שההעברה בוצעה, שכן יתכן והיה זה רוּבּ, אך הוסיף, כי רוּבּ היה דמות דומיננטית בסניף בני ברק של התובע, יוצא ובא כבשלו, ומכניס אנשים ללא תור. למעשה, הסביר כי מבחינתו, רוּבּ היה כאחד מנציגי הבנק (עמ' 19, שורות 1-10).

 

13.7הוא הודה עוד, כי לאחר שנזכר בעובדות אלה, לא ניסה לברר עם רוּבּ אם ידוע לו מה ארע עם מסמך ההעברה, ושמא הוא הזייפן. מאידך הכחיש כי בינו לבין חסידה היו קשרים עסקיים או פרויקט משותף, וכי מעולם לא קנה מחסידה נכס וגם לא מחברה הקשורה בו. הלוואת המשכנתה כלל לא היתה לשם רכישת דירה, אלא לצורך שיפוץ. הוא לא היה חייב כסף לחסידה, וגם לא לרוּבּ, ואם אחד מהם הוא שזייף את המסמך – הרי שהדבר נעשה ללא קשר עם הנתבע ולא בידיעתו (עמ' 19 שורות 14-28).

 

13.8באשר למטרת העברת הסך של 50,000 ₪ הסביר, כי הלוואת הגישור היתה בסך 70,000 ₪, ונועדה להיפרע בתשלומים חודשיים של כ-4,000 ₪ כל אחד. בעצם ההעברה התכוון להקדים את פרעונם של 12 (מתוך 18) החזרים חודשיים, אך הסביר כי לתפיסתו אלה התשלומים האחרונים, לאמור: עדיין היה עליו לוודא פרעונו של כל תשלום חודשי עד לסילוק ההלוואה כולה. לפיכך לא מצא קושי עם דבריו, כי פקיד הבנק (בירושלים) היה מתקשר אליו מעת לעת ומבקש כי יעביר כסף לחשבון, כדי לכסות יתרות חובה (עמ' 20, שורות 1-16).

 

13.9הוא הופנה לדפי החשבון, שם רואים כי העביר סך של 8,200 ₪, ביום 12.3.2013 – סכום שלא נזכר בסיכום התשלומים שהנתבע דיווח שהעביר לבנק, ושלפי תיאוריית הפרעון המוקדם של ההלוואה כבר אמור היה להביאו לפרעון-ביתר, ועומת עם המסקנה המתבקשת, לפיה ידע כי הסך של 50,000 ₪ לא היה מיועד לפרעון ההלוואה, כלל, וזהו רק הסבר למפרע לאותו סכום. אלא שהנתבע הסביר, כי דף זה כלל לא היה בידיו, שכן פקיד הבנק, משה מוזס, נאות להעביר אליו רק דף חשבון אחד, וגם זאת רק לאחר ששילם את הסך של 1,400 ₪ על חשבון החוב. באשר לחישוב עצמו אמר, כי את החישוב שבתצהירו ערך מזכרונו, ועל פי המסמכים שהיו ברשותו, ובהחלט יתכן שבמסגרת הפקדותיו לפי דרישות פקיד הבנק הפקיד יותר מדי כסף, ומגיע לו החזר (עמ' 20, שורה 26 עד עמ' 21, שורה 15).

 

13.10הוא התעקש כי מעולם לא היה ברשותו כרטיס אשראי מסחרי מהתובע, והוסיף, כי למפרע התברר לו שהחיובים בכרטיס היו תשלומים למוסדות הפועלים לפי הרשאה לחיוב חשבון, כגון חברת החשמל, וכי הוא משער שפרטי הכרטיס הועברו למוסדות אלה ע"י חברת האשראי, ככרטיס חלופי לכרטיס קודם (עמ' 21, שורות 26-30).

 

13.11הוא נשאל מדוע הסכים ליטול הלוואת פריסת חוב בסך 49,000 ₪ (שבסופו של יום לא הועמדה) רק על מנת לקבל דפי חשבון, והסביר כי באותו שלב עדיין היה לו אמון בתובע, ורק סבר כי מדובר בטעות שתתגלה ברגע שיקבל את דפי החשבון, ולא העלה על דעתו כי מאן דהוא הזיד להעביר מחשבונו סך של 50,000 ₪ (עמ' 22, שורות 5-12).

 

ניתוח והכרעה

העדויות ומהימנותן

14.כפי שניתן לראות, התובע התקדם מגרסה לאקונית של יתרת חוב, דרך מסמכים שגולו רק לאחר בקשה שהוגשה והחלטה שניתנה, והמעוררים תהיות למראה עיניים, לגרסה לא קוהרנטית של מערכת היחסים בין סניף ירושלים לסניף בני ברק שלו, בכל הנוגע למי הוא שטיפל באיזה חלק של המגעים מול הנתבעים, ובכל הנוגע למסקנתו, כי פעל כהלכה עת ציית למסמך שבמחלוקת, החתום ע"י הנתבע, ואשר מכוחו העביר התובע סך של 50,000 ₪ - שלא היו עדיין בחשבון – לחשבונו של צד ג'.

 

15.וביתר פירוט, גרסתה של הגב' מלכאן, מטעם התובעת, עוררה מספר תהיות, שהקשו על מתן אמון מלא בכל גרסתה:

 

15.1הבולטת בתהיות אלה היא תשובתה הנחרצת, כי המסמך שבמחלוקת, כפי שהוא, נראה תקין ואינו מעורר חשד. אמירה זו היא תמוהה ביותר, ונשמעת כניסיון להצדיק למפרע התנהלות אשר יש חשש כי תיחשב לקויה. כל מי שעיניו בראשו אמור להבחין בקשיים שמסמך זה מעורר מייד (במיוחד אם מספר החשבון שבכתב יד לא הופיע בו מתחילה, אלא הוסף ע"י הגב' מלכאן, כפי שסברה): השילוב בין טקסט מודפס לכתב יד, כשכתב היד אינו מסודר, בקושי קריא, ומכיל תיקונים; העדר מספר חשבון ושם בעל החשבון; העדר תאריך.

 

15.2עוד בלטו מספר תיקוני גרסה שעלו אגב עדותה, או סתירות שהתגלו בה, כגון חוסר העקביות לעניין היות סניף בני ברק סניף הרשאי לבצע פעילות מסחרית; והצהרתה כי שני הנתבעים חתמו בפניה, כשהתברר שרק הנתבע חתם בסניף על מסמך כלשהו, אך לא על מסמכי פתיחת החשבון, והתברר שהמסמכים הרלוונטיים כלל לא נחתמו בסניף ירושלים, ולבטח שלא בפניה.

 

16.מאידך, לא התרשמתי ממכלול עדותה, כי מדובר בעדה כזבנית, ודומה שבאופן כללי ניתן לתת אמון בעיקרי העדות.

 

 

17.עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעדרו של עד נוסף מטעם התובע, הוא הפקיד משה מוזס, שהנתבע הרבה להזכיר כמי שעמד מולו במגעים סביב קבלת מסמכי החשבון, והסדרת הלוואות או ביצוע תשלומים כתנאי לכך. כפי שנראה – להעדרו השלכות לטובת הנתבע על קביעת מהימנות הנתבע בסוגיה זו, בהעדר הפרכה להסבריו לאופן התנהלותו בעניין.

 

18.ומנגד, הנתבע התקדם מגרסה פשוטה, לפיה מאן דהוא העלים סך של 50,000 ₪ מחשבונו, בעוד הוא עומד בקשר רציף עם סניף בני ברק של התובע, לגרסה מורכבת ומעוררת תהיות כשלעצמה, בה מעורב איש-ביניים, מתווך משכנתאות, שהוא בן-דברו של הנתבע, ושדרכו עברו כל המסמכים, והכוללת תשלומים ללא היגיון פנימי שהועברו לסניף ירושלים של התובע, והסכמה תמוהה-משהו להעמדת הלוואה שנועדה רק לשם קבלת מסמכי בנק.

 

19.תהיות אלה בעדותו של הנתבע, כאמור, יוצרות בקיעים המשליכים בהכרח על מהימנותה:

 

19.1אם עד שלב העדות הראשית היו התפתחויות הגרסה שלו הגיוניות וקוהרנטיות, ונבעו באופן טבעי מההתפתחויות בגרסת התובע ובגילוי המסמכים שלו, הרי שהקשיים שהתעוררו במהלך עדותו בבית המשפט הם ניכרים, ומעוררים קושי רב במתן אמון בשאר עדותו.

 

19.2הכוונה היא כמובן, בעיקר, לכל הסיפור הנוגע לזהות מספר הפקס הנמען של המסמך שבמחלוקת (או אולי המסמך המודפס), למעורבותו של רוּבּ, ולכל הנובע מכך. קיומו של רוּבּ אמנם לא הוסתר, ושמו מופיע כבר בתצהיר העדות הראשית של הנתבע, אולם נוכח האמור בתצהירה של הגב' מלכאן, לעניין פעולות שנעשו מול סניף ירושלים (ושהתברר אח"כ שלא נעשו כך, כאמור), ניתן היה לצפות כבר אז כי יצורף תצהיר של רוּבּ לתמיכה בגרסתו של הנתבע.

 

19.3והדברים מחמירים: כשנשאל הנתבע על מספר הפקס אליו נשלחה הודעת ההעברה, ענה, כי בעת כתיבת התצהיר סבר שזהו המספר של סניף בני ברק (וטענה זו אינה מופרכת), אבל "גיליתי את השפן אתמול... את הפקס שלחתי לפישל רוּבּ". ניתן היה לצפות, כי בפתח ישיבת ההוכחות יודיע הנתבע לבית המשפט ולצד שכנגד, כי ביום האתמול נזכר בעובדה חדשה, אותה הוא מבקש לתקן בתצהירו (לכל הפחות), או (וכך עדיף) שבעקבותיה הוא מבקש לזמן את רוּבּ למסור עדות, שתוכל לשפוך אור על השאלה המרכזית בסיפור.

 

19.4אך הנתבע שתק בעניין זה עד לרגע השאלה הישירה על אודות המספר. והדברים אף גרועים מהרושם שכבר נוצר, שכן עיון בפרוטוקול מלמד, כי למשך בערך עמוד של שאלות ותשובות שקדם לאותו רגע, דבק הנתבע בגרסתו המקורית.

 

19.5כך, כשנשאל מי יכול היה לדעת על ההעברה (ולזמום ליטול לעצמו את הכסף) ענה שאינו זוכר שסיפר "למישהו מסוים", והעלה תיאוריות שונות בעניין; ואז, כשנשאל שוב אם שלח את הפקס לסניף בני ברק, ואם מישהו מסניף זה התקשר אליו לדווח שהפעולה בוצעה, ענה: "כך אני זוכר" (לא "כך זכרתי אז", אלא "כך אני זוכר"). משמע, גם ברגע זה, המשיך הנתבע לדבוק בגרסתו המקורית, למרות שכבר ידע (לפחות מאז יום האתמול) שאינה מדויקת, בלשון המעטה.

 

20יוער בשלב זה, כי התובע ביקש למקד את הדיון לא בשאלת המסמך שבמחלוקת, אלא בשאלה אם הנתבע באמת התכוון, באמצעות הסך של 50,000 ₪ שהעביר לחשבון העו"ש שלו, לפרוע את מרבית הלוואת הגישור. בהתאם, התובע מייחס חשיבות גם לבקיע נוסף בעדותו של הנתבע (אם כי לטעמי מדובר בבקיע קטן בהרבה, וקל יותר להסבר), בנוגע לאותו סכום של 8,200 ₪, שהעביר בחודש מרץ 2013 לחשבון בירושלים, אך לא זכר שהעבירו (ראה סעיף 13.9 לעיל):

 

20.1בתצהירו, נקב הנתבע בסכומים הבאים שהעביר על חשבון החזר ההלוואה: 5,100 ₪ (באוגוסט 2012), 50,000 ₪ (בספטמבר), 8,300 ₪ (בנובמבר), 4,150 ₪ (בינואר 2013), 3,300 ₪ (באפריל) ו-600 ₪ (במאי) – ובסך הכל: 71,450 ₪. לדבריו, בתצהירו, סבר כי בכך יש כדי לפרוע את ההלוואה כולה.

 

20.2חישוב כל הסכומים שהעביר בפועל, יחד עם הסך של 8,200 ₪ שלא נזכר בפירוט הסכומים דלעיל, ע"ח אותה הלוואה בסך 70,000 ₪ שנטל ביולי 2012, מגיע לכ-80,000 ₪, זאת בהנחה שהסכום של 50,000 ₪ אכן הועבר על דעת שישמש לפרעון מוקדם של מרבית ההלוואה. אלא שהנתבע העיד בתצהירו, על פי הפירוט לעיל, כי סבר שבסך של 71,450 ₪, שזכר שהעביר, היה משום פרעון מלוא ההלוואה.

 

20.3אכן: הנחה זו (שבסך של 71,450 ₪ תיפרע ההלוואה כולה) אינה מופרכת, בהינתן שלפי תפיסתו (הנטענת) של הנתבע, כבר חודשיים לאחר העמדת ההלוואה נפרע כ-55,000 ₪ מסכומה, וכל שנותר לפרוע הוא כ-4 תשלומים חודשיים נוספים, בלבד (מהם שילם לכאורה 2 תשלומים בנובמבר, ועוד 1 בינואר). במצב זה, בחודש מרץ, בו אנו יודעים שהעביר סך נוסף של 8,200 ₪ (שווה ערך ל-2 תשלומים חודשיים, בקירוב), היה אמור לדעת שלא נותרה יתרה של 2 תשלומים בהלוואה, וכי יתרה זו גבוהה מדי. לבטח היה אמור לדעת שלאחר תשלום זה אין כל הצדקה להעברת עוד תשלום שלם (סכומי אפריל ומאי, יחדיו).

 

20.4התובע מבקש להסיק מהתנהלות זו, כי בזמן אמת, לא היתה לנתבע כל ציפיה כי הסך של 50,000 ₪ אכן שימש לפרעון ההלוואה, שכן לא תכנן זאת, אלא תכנן להעביר את הסכום לצד ג', "ויזרע יצחק", כפי שנעשה בפועל. אם כך הוא, מובן מדוע המשיך הנתבע להעביר סכומים נוספים.

 

20.5מכל מקום, והגם שהנתבע עשה רושם באופן כללי של אדם המודע לחשבונותיו ולפרטים הנוגעים להלוואות שונות, אין זה מופרך בעיני שכאשר קיבל (כעדותו) פניה מהבנק על הצטברות יתרת חובה בחשבון, פעל להעביר כסף לכיסויה, מבלי לדייק בלוח התשלומים הצפוי. הנתבע אף הסביר זאת, עוד בתצהירו, בכך שהיה באותה עת טרוד בענייני השיפוץ, ולא נתן ליבו לדקויות של מצב החשבון בירושלים.

 

20.6במצב זה, עולה וניצבת במוקד שאלת משמעות ההלוואה המתוכננת (שלא הועמדה) בסך 49,000 ₪. מול גרסת הנתבע, כי ההלוואה נועדה לאפשר לו לקבל מסמכים מהתובע, לפי דרישת פקיד מסוים (שבשמו נקב הנתבע מתחילת הדרך), אמורה עתה לעמוד גרסת התובע, כי מדובר היה בהלוואה סטנדרטית, לשם פריסת יתרת החוב הקיימת בחשבון (וכך אכן עולה מתצהירה של הגב' מלכאן, כעדות מפי השמועה) – אולם גרסה זו היה הכרח לתמוך בעדותו של אותו פקיד שלפי דברי הנתבע ניהל עמו מגעים טלפוניים ממושכים סביב שאלת המסמכים וההלוואה, מר משה מוזס.

 

20.7בשלב הגשת התביעה מדובר עדיין במועד קרוב יחסית, והפרשייה אמורה להיות חריגה מספיק, כדי שאותו פקיד יזכור את המגעים עם הנתבע, ויוכל להכחיש מפורשות כי המצאת המסמכים הותנתה בתשלום כלשהו, או כי זו היתה מטרת ההלוואה. ברם, תצהיר כזה לא הוגש, ומשה מוזס לא העיד.

 

20.8יודגש עוד, כי הנתבע צרף לאותם מסמכי הלוואה מכתב (שהוגש במסגרת גילוי המסמכים של התובע), בו הוא כותב במפורש, שהוא מבקש, יחד עם העמדת ההלוואה, לקבל את מלוא דפי הבנק הנוגעים לחשבון, לשם "בירור יתרת החוב".

 

השאלות להכרעה

21.למרות ניסיון התובע להעמיד במוקד את טענת הנתבע כי התכוון לפרוע בפרעון מוקדם את הלוואת הגישור, הרי שזו רק נקודת-משנה, העשויה לסייע בהכרעה בשאלה המרכזית. שאלה מרכזית זו, עליה יש לענות במסגרת פסק-דין זה, היא מה טיבו ומה דינו של המסמך שבמחלוקת, מכוחו הועבר סך של 50,000 ₪ לחברת "ויזרע יצחק". השאלה כוללת שלוש תת-שאלות, שמענה עליהן יוביל אותנו אל מסקנת פסק-הדין:

 

(א) האם הנתבע שלח את המסמך שבמחלוקת (במתכונת בה הוצגה לתיק בית המשפט ומופיעה בסעיף 6.3 בפסק דין זה)? [אם כן – אין בפנינו בעיה, ודין התביעה להתקבל בוודאי];

 

(ב) בהנחה שלא, האם בדין נהג התובע כשפעל על פי ההוראה שבמסמך שבמחלוקת? [אם כן – אין בפנינו בעיה, ודין התביעה להתקבל בוודאי];

 

(ג) בהנחה שלא, לחובת מי מהצדדים יש לזקוף את המחדל שהביא לתקלה?

 

22.אופן הצגת השאלות רומז, אכן, לכך שכפי שנראה, אני סבור שהתשובה לשתי השאלות הראשונות היא שלילית, והמפתח נעוץ בשאלה השלישית.

 

השאלה הראשונה

23.נפתח בשאלה הראשונה: אין חולק (עתה, לאחר שהנתבע שינה גרסתו בעדותו), כי הנתבע שלח מסמך בפקס מביתו אל מכשיר הפקס של חסידה, ככל הנראה עבור רוּבּ, וכי בגלגול כזה או אחר שלו הגיע המסמך לסניף ירושלים של התובע. אין גם חולק, כי באותו שלב היה הנתבע זקוק לביצוע התוכן המופיע בגרסה המודפסת של המסמך (העברת 50,000 ₪ לחשבונו בירושלים, והעברת הכרטיס לסניף הבנק הקרוב אליו).

 

24.לפי גרסת הנתבע, המסמך המודפס הוא המסמך שיצא תחת ידו, ואין בלתו (ואין שינוי בעניין זה בגרסתו, גם אם בתחילה טען שהמסמך נשלח ישירות לסניף בני ברק של התובע, ולאחר מכן חזר בו). מאידך, לפי גרסת התובע, המסמך הגיע בצורתו כפי שהוגשה לתיק בית המשפט (כנראה למעט רישום מספר החשבון בכתב יד על גבי חלקו העליון). לדברי הגב' מלכאן, יש להניח כי הוראת פקס זו גובתה גם בשיחת טלפון, אך היא אינה יכולה להעיד על כך בוודאות. למעשה – והגם שלא נשאלה ישירות – יכול וגיבוי טלפוני זה היה בשיחה אל הסניף, יזומה ע"י שולח המסמך, ולא מהסניף (וכפי שנראה, כך מסתבר בעיני שארע, למעשה ללא ספק).

 

25.דומה שניתן לקבוע, שאין בגרסתה של הגב' מלכאן כדי להפריך את גרסת הנתבע. הממשק היחיד בין גרסאותיהם הוא הנחת העבודה שלה, לפיה וידאה טלפונית את ההוראה הכתובה שקיבלה. אך גם בעניין זה, אין בעדותה שום פרט מסוים ומזהה אודות אותה שיחת טלפון, בין לעצם התקיימותה, ובין לזהות המדבר עמה מעברו השני של הקו.

 

26.אם היתה לה תרשומת מפורשת על כך שלאחר קבלת המסמך שבמחלוקת בפקס יצרה בעצמה קשר עם אדם שהזדהה בתור הנתבע, לפי מספר הטלפון שלו המצוי בסניף, וזה אישר את נכונות ההוראה – כי אז יכול והיה די בכך כדי לקבוע שגרסת הנתבע אינה ראויה לאמון.

 

27.ברם, הגב' מלכאן מסתמכת רק על כך שלרוב מתבצעת שיחת טלפון כזו, ועל הרישום "טל" שערכה על מסמכי ההעברה, לציון הוראה טלפונית – אלא, שהיא אישרה כי רישום כזה גם עשוי להצביע על הוראת פקס, בלבד, בלא שיחה טלפונית אמיתית.

 

28.בנוסף, כאמור לעיל, גם יש סיבה להניח ששיחת טלפון כזו היתה יזומה ע"י שולח הפקס, שאז לא יכולה להיות למקבל השיחה (הגב' מלכאן, יש להניח) שום דרך לדעת מיהו המדבר עמה בטלפון (ובלבד שידע להשיב על כמה שאלות זיהוי, שטיבן לא פורט). נדגיש בהקשר זה, כי המסמך שבמחלוקת, כפי שהוצג לבית המשפט, אכן אינו נושא את מספר הטלפון של הנתבע או את שמו (בניגוד למסמך המודפס), ובמקור (כפי שהגיע לבנק, לשיטת הבנק) גם לא נשא את מספר החשבון ממנו אמורה היתה להתבצע ההעברה. כך, שהגב' מלכאן לא יכולה היתה לדעת למי להתקשר כדי לברר על אודות פשרו של הפקס שנחת על שולחנה, ועל כן מתקבל מאד על הדעת (ולמעשה, זו האפשרות היחידה) שה"אימות" הטלפוני, ככל שנעשה, נעשה ביוזמת המתקשר ה"מאמת" (שהזדהה, מן הסתם, כנתבע), ולא ביוזמת הגב' מלכאן.

 

29.גרסת הנתבע, אפוא, עומדת במבחן הגרסה הנגדית, ויש לבחון את מהימנותה מתוכה. כבר ניתחנו לעיל את הבקיעים שהתגלו במהימנות הגרסה, בכל הנוגע לאופן מסירת המידע החדש אודות יעד משלוח הפקס, ואת הקושי המשני, בכל הנוגע לתשלומים-ביתר (לכאורה) שהעביר לסניף ירושלים, עבור פרעון ההלוואה.

 

30.על בקיעים אלה ניתן להוסיף גם את זה, הנוגע לאותה הלוואה שבסופו של יום לא הועמדה, בסך 49,000 ₪: כזכור, הנתבע טוען שהסכים לחתום על מסמכי ההלוואה, מאחר שהסדרת החוב הוצבה לו כתנאי לקבלת מסמכי הבנק. עצם הטענה מתקבלת על הדעת, במידה מסוימת, ומתחזקת מהמכתב לתובע שצרף הנתבע למסמכי ההלוואה החתומים. אלא, שכזכור, הנתבע שינה את תנאי הריבית של ההלוואה, משום לטענתו נדרשה ממנו ריבית מופקעת. ברם, עצם השינוי הוא תמוה, שכן אליבא דגרסת הנתבע, אמור היה הוא לצפות למצוא, מייד עם קבלת המסמכים, טעות גסה בחישובי הבנק, ברמה של עשרות אלפי שקלים, ומן הסתם במלוא סכום החוב הנטען. לפיכך, היה אמור לצפות לכך שההלוואה עליה הוא חותם תיפרע תוך ימים, באופן שלשיעור הריבית כלל לא תהיה נפקות, מעבר לשקלים בודדים. נובע מכך, לכאורה, שבעצם ההתמקחות מעיד על עצמו הנתבע, כי הוא מצפה להידרש לפרוע את ההלוואה כסדרה, ומכאן כי לא באמת סבר שחובו סולק. מכל מקום, הנתבע לא נשאל דבר בעניין ההתמקחות, ויכול ולא היה כאן יותר מאשר ניסיון לוודא מזעור הנזק, למקרה שקבלת המסמכים תארך זמן, או שלא יהיה קל לשכנע את הבנק בטעותו.

 

 

31.אמנם לא קשה גם למצוא הסברים לאופן בו פעל הנתבע בכל הנוגע לעדותו על אודות מעורבותם של רוּבּ ושל חסידה – בלא שיהא בכך בהכרח כדי להוביל לפגיעה קשה במהימנותו – כגון: כי לא צפה שהמידע מצוי בידי הצד שכנגד, ועל כן סבר לגונן על מקורביו ולא ליזום את חשיפת המידע העלול לפגוע בהם, עד שמצא עצמו נאלץ לחשוף את המידע תחת החקירה הנגדית. אלא – שהסבר כזה לא הוצע על ידי הנתבע, ונותרנו, אפוא, רק עם גרסתו המשתנה, ועם השאלות הפתוחות הנוגעות להעברות שביצע לחשבון העו"ש ולהתמקחותו על אודות ההלוואה שהוצעה לו לשם מסירת המסמכים – ועם הפגיעה במהימנות גרסתו, הנלווית לכל אלה.

 

32.אלא, שחרף כל האמור לעיל, שוכנעתי כי לנתבע לא היתה מעורבות (מעשית, או בידיעה שלאחר מעשה) במשלוח הודעת ההעברה, וזאת דווקא לאור חריגותה, וכן לאור העדרותו מהדיון של משה מוזס.

 

33.ודוק: התמיהות שהועלו באשר לגרסת הנתבע מאירות לכאורה באור לא מחמיא את יושרו, אולם אין בהן כשלעצמן כדי להצביע על כך שידו היתה במעל – שכן אין בפנינו כל עדות פוזיטיבית הניצבת מול עדותו. על מנת לסבור שכך היתה המציאות, עלינו להשתכנע כי ישנה סבירות שהנתבע היה מוציא מתחת ידיו את המסמך המסוים, ובכך לא שוכנעתי.

 

34.יש לבחון את הלך הרוח של עורך המסמך: מדובר באדם שהיתה לו סיבה לחפוץ, שסך של 50,000 ₪ יגיע לחשבונה של חברת "ויזרע יצחק". אדם כזה, יש להניח, היה עושה שימוש, ככל שיכול היה, במסמך מסודר, שאינו מעורר חשד, ואשר צפוי היה שיעבור בהצלחה את עינם הביקורתית של פקידי הבנק התובע. לפיכך, אילו יכול היה, היה עורך מסמך מסודר, שגרתי למראה, ושולח אותו. אך המסמך שנשלח בפועל, כפי שהגיע לתובע, הוא מסמך חשוד-למראה, רב פגמים (כמפורט לעיל בסעיף 15.1), אשר הדעת נותנת כי צפוי שלכל הפחות ייבחן ב-7 עיניים ע"י פקיד הבנק המטפל, וצפוי למדי כי כלל לא יפעלו על פיו.

 

35.מהם מאפייניו של האדם שישלח מסמך לקוי שכזה? המאפיין הראשון במעלה הוא, שזהו המסמך הזמין לאותו אדם, ואין באפשרותו לערוך מסמך מסודר יותר. לאמור: זהו אדם שהתגלגל לידיו מסמך חתום, אותו עליו לנסות ולשנות, בלא לפגום בחתימה. מאפיין נוסף, יש להניח, הוא הצורך לעבוד בחיפזון, תוך נטילת הסיכון שמאמציו לא יצליחו. ומאפיין שלישי, כך נראה, הוא הצורך למחוק את פרטי יצירת הקשר האמורים להיות על מסמך כזה (ושלטענת הנתבע אכן היו על המסמך המודפס), כדי שיוכל הוא עצמו להתקשר לבנק ולתמוך את המסמך בבקשה טלפונית. אדם כזה, בבירור, אינו הנתבע, שכן שלושת המאפיינים אינם רלוונטיים לגביו.

 

36.עד כאן הוא ניתוח המצב בהנחה, שבעת המשלוח, אילו היה זה הנתבע, אכן התכוון הנתבע לבצע את ההעברה מתוך חשבונו, ולא לכסות את ההלוואה שנטל. אמנם, ניתן לטעון, כי כבר אז התכוון הנתבע להתכחש בעתיד לבקשתו להעביר את הכסף, וכך יצליח לעקוץ את התובע – גם להעביר כסף לאותה חברה, וגם להותיר כסף בחשבונו לשם פרעון הלוואת הגישור. בהתאם, ניתן לטעון, כי אם השולח הוא הנתבע, הרי שעליו לשלוח מסמך כזה, שיוכל להתכחש לו בבוא העת. ברם, אף עתה, אין הטענה מובילה למסקנה סבירה, כי הנתבע היה שולח מסמך לקוי כגון זה שנשלח – שכן ליקוייו מעמידים בסכנה של ממש את עצם ההעברה המבוקשת (סכנה שאמנם לא התממשה, בסופו של יום, שכן הגב' מלכאן פעלה על פי ההוראות שבו, חרף ליקוייו). אף עתה, מסתבר יותר, ואולי הרבה יותר, שהנתבע היה שולח מסמך תקין למראה, אולם משנה במשהו את חתימתו, כך שיוכל לאחר מכן להתכחש לה, או מנסה להסוות את מקור המסמך, וכיו"ב.

 

37.לשון אחר: אין זה מסתבר בעיני, כי הנתבע היה שולח את המסמך שבמחלוקת, במתכונתו כפי שהוצגה לבית המשפט, וכל כך אין זה מסתבר בעיני, שחרף המכות שספגה מהימנותו הכללית של הנתבע – נותרה גרסתו הבסיסית משכנעת ומסתברת יותר מהחלופה. ויודגש, כל האמור חל גם באשר לאפשרות שהנתבע היה שולח את המסמך באמצעות אחר.

 

38.על כך יש להוסיף, כי התנהלותו של הנתבע לאחר מכן, בכל המלווה את תמיהותיו הנטענות על אודות מצב החשבון שגולה לאוזניו, אך לא לעיניו, ע"י פקיד התובע משה מוזס, ואת מאמציו לקבל דפי חשבון ואסמכתאות, שישפכו אור על אשר ארע בחשבונו – מאמצים שנמשכו עמוק אל תוך ההליך שבפני – מתיישבות היטב עם תמיהה אותנטית הנובעת מאי-ידיעה על אודות מסמך הוראת המעבר. קל, יחסית, היה לנסות ולהפריך מצג זה של תמיהה, על ידי עדות נוגדת של משה מוזס, שהיה אולי מסביר אחרת את ההתנהלות בין הצדדים, ואת הרקע לניסיון העמדת ההלוואה בסך 49,000 ₪, שלא הועמדה בסופו של יום. אלא, שכאמור לעיל, מר מוזס לא נקרא להעיד על ידי התובע, והעדרו פועל לחובת התובע בעניין זה.

 

39.במאמר מוסגר יש להוסיף גם הערה שלישית, אליה נחזור גם בהמשך, והיא, כי תמוהה מאד התנהלות התובע סביב מסמך זה וגילויו. בעת הדיון בהתנגדות שהגיש הנתבע, בתחילת הדרך, שאז כבר עלתה טענתו, כי זיהה העברה לא מוכרת בחשבונו, היה צפוי שהנתבע יעומת עם המסמך שבמחלוקת, הנחזה להיות חתום על ידו, כדרך להפרכת טענתו. אולם, התובע נמנע מלהציג באותו שלב, ולמשך זמן ניכר לאחר מכן, את המסמך, שאמור היה להיות נגיש לו.

 

40.אפשרות העולה מבין השיטין, היא שדווקא מאן דהוא מטעם התובע היה זה האחראי ליצירת המסמך הקלוקל, אם לפני ההעברה, כפעולה שיש בה גם מעילה, ולא רק שליחת יד בכספו של אחר, ואם לאחר מכן, כפעולה שנועדה להצדיק מחדל.

 

41.ברי, כי לא ניתן באמת להגיע למסקנה פוזיטיבית כזו, בהעדר ולו בדל של ראיה ישירה לכך, ואיני מתיימר לקבוע כי כך קרה, אולם גם זו אפשרות המתיישבת עם לפחות חלק מהידוע עתה.

 

42.מסקנת הביניים, אפוא, היא כי התשובה לשאלה הראשונה היא שהנתבע הוא לא מי ששלח (לרבות באמצעות אחר), את המסמך שבמחלוקת, ועל כן יש לעבור לבחינת השאלה השניה, והיא, כזכור, האם בדין נהג התובע כשפעל על פי ההוראה שבמסמך?

 

השאלה השניה

43.דומה שהתשובה לשאלה זו קלה יותר מאשר קודמתה. אין לנו עניין בקביעת מהימנות או ניתוח ראיות. עניין לנו רק בבחינת המסמך בעין של פקיד בנק סביר, והגעה למסקנה.

 

44.כבר נכתב לעיל באופן מפורש למדי, שדעתי בעניין זה היא נחרצת. המסמך הוא כה תמוה, וכה לקוי, עד כי בעיני אין פקיד בנק סביר שהיה פועל על פיו, כשכל שיש לפניו הוא המסמך.

 

45. המסמך שבמחלוקת, המוצג לעיל בסעיף 6.3, לקוי כמעט מכל בחינה שהיא. כאמור בסעיף 15.1 לעיל, הוא אינו נושא תאריך. הוא אינו נושא את שמו או מספר הזהות של בעל החשבון. הוא אפילו אינו נוקב במספר החשבון לחיוב (!). זאת מעבר לעולה מיידית על פניו, בהיותו ערוך בשילוב בין טקסט מודפס לכתב יד, ובהיות כתב היד מרושל, צפוף, כמעט לא קריא, ומכיל תיקונים. עינו של הח"מ, לכל הפחות, מעולם לא שזפה מסמך כה מחשיד, אשר מאן דהוא התיימר להתייחס אליו כתקין לחלוטין, כפי שטענה הגב' מלכאן.

 

46.מצופה היה, כי הגב' מלכאן תוכל להעיד, בביטחון מלא, שברור ומובן מאליו כי גיבתה את ההוראה הכתובה, שהגיעה בפקס, בשיחת טלפון, שכן בוודאות לא יתכן שהיתה פועלת על פיו בלא שיחה מאמתת. אלא, שלא כך העידה. היא טענה, כי המסמך אינו מעורר חשד, ועוד טענה, וחזרה וטענה, כי אינה בטוחה אם ערכה שיחת טלפון, אלא רק מניחה שכך, מתוך היכרות עם צורת עבודת הרגילה.

 

47.למעשה, הייתי מצפה מפקיד בנק הנתקל במסמך כזה, לא רק לנהל שיחת טלפון מאמתת, אלא אפילו לדרוש משולח המסמך לערוך אותו שוב, באופן מסודר, ולשולחו בשנית, ולו למען הסדר הטוב, ואם מטעם כלשהו לא היה שולח המסמך יכול להיענות לבקשה, היה מצופה מהפקיד לערוך תרשומת מסודרת של שיחת הטלפון, ולא להסתפק בשרבוט "טל" על שולי הדף, במקום המיועד לחתימה.

 

48.המסקנה, אפוא, היא כי התשובה לשאלה השניה היא שלילית, לאמור: על התובע היה שלא לפעול על פי המסמך שבמחלוקת. על כן יש לפנות עתה לשאלה השלישית והאחרונה, והיא, כזכור, לחובת מי מהצדדים יש לזקוף את המחדל שהביא לתקלה?

 

השאלה השלישית

49.מחד גיסא, אני סבור, שהתנהלות התובע, אם אכן פעלו פקידיו כפי שהעידה הגב' מלכאן, היתה מנוגדת לכל סטנדרט סביר המצופה ממוסד בנקאי. למעשה, הסטייה מהתנהלות בנקאית תקינה היא כה מפתיעה, שהיא מציפה שוב את האפשרות שנזכרה לעיל (ושוב, בלא חלילה לקבוע בכך מסמרות), כי יותר מאשר התרשלות היתה ביישום הודעת ההעברה, אלא גם שליחת יד של מאן דהוא מטעם התובע בכספי הנתבע.

 

50.מאידך גיסא, שקלתי, האם אין מקום להטיל גם מקצת מהאחריות על כתפי הנתבע, גם בשל האופן בו שלח את המסמך, בעקיפין ודרך צד ג', וגם, ובעיקר, בשל האופן בו בחר לפעול לאחר מעשה, עת לא עשה כמיטב יכולתו לסייע לחשיפת מלוא האמת, ולא נקט בצעדים מתבקשים, כגון זימון שני המעורבים מטעמו – רוּבּ וחסידה – למתן עדות.

 

51.אלא, שדומה שאין לכך יסוד בדין. הנקודה הראשונה, אופן המשלוח, נראית חשודה רק במבט לאחור, ועל פני הדברים לא נפל בה, בשעתו, מתום. משלוח מסמכים לבנק בתיווכם של "יועצי משכנתאות", הבאים והולכים בסניף כבתוך שלהם, אינו מצטייר כפעולה חריגה, ויש להניח כי הוא נעשה בהצלחה, ובלא תקלות, מדי יום ביומו ברחבי הארץ.

 

52.והנקודה השניה, אף היא, אינה משליכה במישרין על ענייננו, אלא רק על תחושת אי נוחות המלווה את הכרעת הדין, נוכח התנהלות הנתבע במהלך חלקו האחרון של ההליך. אין בכך, למעשה, ולא כלום עם אופן התנהלות התובע, ועם עילת התביעה, שהיא בסופו של יום יתרת חוב בחשבון, יתרה שנוצרה בעטיים של מחדלי התובע. אותה תחושת אי-נוחות, כשלעצמה, יכולה ואמורה למצוא את ביטויה בשלב פסיקת ההוצאות, אולם אין לה השלכה על תוצאת בירור המחלוקת, כשלעצמה.

 

53.התשובה לשאלה השלישית, אפוא, היא כי את המחדל יש לזקוף לחובת התובע, ובהתאם – כי דין התביעה להידחות.

 

תוצאה אופרטיבית

54.לאור האמור, אני דוחה את התביעה, ומורה על סגירת תיק ההוצאה לפועל במסגרתו הוגשה התביעה לביצוע.

 

55.בנסיבות, ולאור מחדלי הנתבע, כמתואר באריכות לעיל, אינני עושה צו להוצאות לטובתו, וקובע כי כל צד ישא בהוצאותיו.

 

56.אוסיף, במאמר מוסגר, כי אמנם איני מורה כך למעשה, בהעדר עתירה לסעד כזה, אולם מצופה מהתובע לזקוף בחשבון הנתבעים אצלו פעולת זכות שתבטל את החיוב שנעשה בפעולת ההעברה לחברת "ויזרע יצחק", נכונה לאותו מועד, ולבחון אם נותרה אצלו יתרת זכות לטובת הנתבעים, אותה יהיה עליו להשיב להם.

 

ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ז, 09 יולי 2017, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ