החלטה
בקשת נתבע 2 לסילוק התביעה שהגיש נגדו בנק לאומי על הסף.
עסקינן בתובענה כספית על סך של 9,710,746.54 ₪ שהגיש בנק לאומי (להלן "הבנק") נגד עודד דסאו (נתבע 1, להלן "דסאו") ונגד המבקש, משה אללוף אחזקות בע"מ (נתבע 2, להלן "אללוף").
על פי הנטען בכתב התביעה, דסאו, שהיה מנהל ויושב ראש הדירקטוריון בחברת גולן מלאכת מחשבת בע"מ, חברה ציבורית (להלן "חברת גולן"), פתח אצל התובע חשבון בנק על שם חברת גולן והציג עצמו כמי שמוסמך לנהל מטעם חברת גולן את החשבון. בימים 16-19/6/06 העביר דסאו מחשבון חברת גולן ובשמה, לחשבונו הפרטי ולחשבון אלאלוף (המבקש), סך כולל של 52,000,000 ₪, מתוכם סך של 9,300,000 ₪ לחשבונו של אללוף. בגין מעשים אלו ואחרים הורשע דסאו בת.פ 6493/07 בעבירות על פי חוק ניירות ערך וכן בעבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, גניבה בידי מנהל, אי גילוי מידע ופרסום מטעה בידי נושא משרה בכיר בתאגיד והדחה חקירה (הכרעת דין מיום 29/6/11 בת.פ (ת"א) 6493-07). חברת גולן דרשה מהבנק את השבת הכספים שנמשכו מחשבונה שלא כדין וביום 28/6/07 נחתם הסכם פשרה לפיו ישלם הבנק לחברת גולן סך של 8,925,000 ₪, כנגד ויתור חברת גולן על כל טענה או תביעה נגד הבנק (להלן "הסכם הפשרה"). חברת גולן הצהירה במסגרת הסכם הפשרה כי לא הייתה חייבת לאללוף את הסכום שהועבר אליו מחשבונה וכן הוסכם כי אין בהסכם כדי לגרוע מזכות הבנק בתביעה נגד צד ג' ונגד דסאו.
נסיבות אלו מהוות רקע לתובענה דנא נגד דסאו ואללוף לשיפוי, פיצוי והשבת נזקיו של הבנק.
לטענת הבנק, אין חולק כי אללוף לא היה זכאי לקבל מחברת גולן את הסכום שהועבר אליו ע"י דסאו, אללוף ידע כי הוא מקבל כספים שלא כדין, היה שותף לקנוניה או למצער עצם עיניו ועל כן קבלתם מהווה גזל, תרמית, רשלנות ועשית עושר ולא במשפט המזכה את הבנק לפיצוי והשבה, הן באופן ישיר, הן מכח אחריותו כשותף ושיפוי בין מעוולים, הן מכח דיני העקיבה והן מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
דסאו טוען בכתב הגנתו, כי הבנק בחר משיקולים זרים לשלם לחברת גולן סכום דמיוני במסגרת פשרה, ללא כל צורך ועל דעת עצמו וכי סך של 35,000,000 ₪ מתוך הסכום הכולל של 52,000,000 ₪ שנמשכו ע"י דסאו, היו שייכים לו מלכתחילה. עוד נטען, כי לאחרונה הוחזר לחברת גולן, על ידו וע"י רוכש מניותיו בחברת גולן, סך כולל של 17,000,000 ₪, משכך לא הייתה כל סיבה להסכם הפשרה בין הבנק לחברת גולן. כן נטען, כי הבנק לא פנה אליו מעולם, לא שיתף אותו בכוונתו לשלם את סכום הפשרה וכן לא הודיע לו כי הוא חשוף בפני תביעה, מה גם כי הסכום שנמשך הוחזר במלואו לחברת גולן, כך שדסאו לא הפיק כל תועלת מהסכם הפשרה אליו הגיע הבנק. לטענת דסאו, הבנק הוא שהפר את חובת הזהירות שלו כלפי חברת גולן וגם כלפיו עת שימש אורגן בחברה ולא היה בקיא בנהלים הבנקאיים.
אללוף טוען להעדר יריבות והעדר עילה, עיקרי הגנתו הועלו גם בבקשתו לסילוק על הסף ויפורטו להלן. בנוסף טוען, כי דסאו חב לו את הסכום הנ"ל שהועבר אליו על פי הסכמים בניהם, שהאחרון מהם מיום 12/6/06 קובע את מועד הפירעון של הסך 9,261,547 ₪ לא יאוחר מיום 18/6/06. העברת הסכום מחברת גולן לאללוף ביום 16/6/06 בוצעה בידיעת הבנק, תוך כדי שיחה בין פקידת הבנק, דסאו ועוזרו של אללוף ורק לאחר ההעברה, למד אללוף כי הסכום הועבר מחשבון חברת גולן ולא מחשבונו הפרטי של דסאו. בשל כך, בדק ומצא כי ביום 15/6/06 פרסמה גולן "דו"ח מידי" בדבר הלוואת בעלים שהעמיד דסאו לטובת חברת גולן בסכום של 34,803,000 ₪, לאור זאת סבר אללוף כי הסכום שקיבל נמשך ע"ח הכספים המגיעים לדסאו מחברת גולן; הבנק מעולם לא פנה לאללוף בטענה לפגם בהעברת הכספים וזאת עד לקבלת התביעה דנא. לאור האמור טוען אללוף, כי יש לראות בסך של 9,300,000 ₪ חלק מתוך הסך של 35,000,000 ₪ שהיה שייך הלכה למעשה לדסאו.
בבקשתו דנא, לסילוק התביעה על הסף, מודה אללוף בקבלת הסכום מחברת גולן ומסכים שלא היה זכאי לקבל כספים אלו מחברת גולן, אלא שלטענתו אין עובדות אלו מצמיחות עילת תביעה נגדו; מעבר לכך, הבנק מודה בסע' 25 לתביעתו כי מידת מעורבותו של אללוף בהעברת הכספים אליו אינה ידועה לו; הפועל היוצא הוא כי הטענות הנטענות בכתב התביעה הינן מסקנות ולא עובדות עליהן ניתן לבסס עילת תביעה. זאת ועוד, מעובדות התביעה ונספחיה עולה כי אין חולק על העובדה שחברת גולן חבה לדסאו סך של 35.000.000 מתוך 52,000,000 שנמשכו ממנה ע"י דסאו, גם אין חולק כי הסכום שהועבר מגולן לאללוף הוא חוב אישי של דסאו ולא של חברת גולן, אלא שעובדות אלו אינן מהוות עילת תביעה נגד אללוף. לעניין העוולות הנזיקיות הנטענות בכתב התביעה, על פיהן יש לראות את אללוף שותף ומסייע בביצוען [גזל (סע' 52 לפקודת הנזיקין), תרמית (סע' 56 לפקודת הנזיקין), הפרת חובה חקוקה (סע' לפקודת הנזיקין)] נטען, כי זכות התביעה הנזיקית נתונה לגולן והיא אינה ניתנת להמחאה לבנק כאמור בסע' 22 לפקודת הנזיקין, מה גם שגולן לא המחתה את זכויות התביעה שלה לבנק אלא הותירה אותן לעצמה. לעניין קיומה עילת עשיית עושר ולא במשפט, טוען אללוף, כי הדרישה היא להתעשרות הזוכה על חשבון המזכה ובעניננו, הבנק אינו המזכה אלא חברת גולן, מה גם שטובת ההנאה של אללוף באה לו מכח הזכות שבדין שהרי הכסף הגיע לה מדסאו וזה היה זכאי להחזר של 35,000,000 ₪ מתוך 52,000,000 שנמשכו על ידו, כך שברור שאת הסך של 9,300,000 ₪ קיבל מתוך אותם 35,000,000 ₪. אשר לעילה מכח רשלנות
הבנק טוען בתשובתו, כי פרשת התביעה כוללת טיעון עובדתי המקים עילת תביעה נגד אללוף ואין לשלול את זכותו להוכיח זאת. נטען כי אללוף, הייתה שותפה ביודעין למעשה העוקץ והגזילה של דסאו, אללוף ידע שקיבל את הכספים שלא כדין מחברת גולן. הבנק מכחיש את הודאתו בדבר זכותו של דסאו למשוך סך של 35,000,000 ₪ מחשבון חברת גולן ובכל מקרה לא ניתן לייחס את משיכת הכספים מחברת גולן ועברתם לאללוף כחלק מהחוב אותו חבה חברת גולן לדסאו וכהחזר חוב של דסאו לאללוף, באשר הסכום נמשך לטובת אללוף לאחר שדסאו כבר הספיק למשוך מגולן סך של 33,450,000 ₪, מה גם כי בהכרעת הדין, בהליך הפלילי הורשע דסאו, במספר עבירות גניבה לרבות בגין אותם כספים שהעביר לאללוף. משכך טען הבנק, כי אללוף היתה שותפה למעשה העוקץ של דסאו, נעשתה בניהם קנוניה, נגרם נזק לבנק, על כן הוא זכאי לתבוע את אללוף מכח סע' 12 לפקודת הנזיקין כשותף לתרמית וטענה זו יש לבררה במסגרת ההוכחות. הוא הדין לעניין עוולת הרשלנות, באשר לטענה בדבר חובת הזהירות המושגית והקונקרטית החלים על אללוף, שהיה צריך לצפות את הנזק שייגרם לבנק באם הכספים לא יוחזרו לו. הוא הדין גם לגבי עילת תביעה על פי סע' 84 לפקודת הנזיקין, בבחינת שיפוי בין מעוולים, כאשר חלקו של כל אחד בשיפוי הוא עניין הצריך הוכחה. הבנק מבהיר כי זכותו כתובע אינה נובעת מהמחאת זכות, אלא מכח עוולות ישירות שבצע אללוף נגדו. אשר לעילת עשיית עושר ולא במשפט נטען, כי הבנק אפשר את משיכת הכספים מחשבון גולן מתוך טעות שבגינה נאלץ לפצות את גולן, די בעובדה זו כדי לחייב את אללוף להשיב כספים שקיבל תוך טעות, אף אם היה פסיבי בתהליך. לעניין זה, הבנק הוא בעל הקניין בכספים שהועברו ולא חברת גולן ומשום כך, הוא המזכה לפי סע' 1 לחוק עשיית עושר ואף אם הבנק היה רשלן, הלכה היא כי רשלנות אינה מכשילה את זכות ההשבה, כמו כן קיימת לו גם זכות העקיבה.
שני הצדדים הפליגו והאריכו שלא לצורך בטיעוניהם בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה.
הכלל הוא כידוע, כי אין למחוק תביעה על הסף מחוסר עילה, עת קיימת אפשרות ולו קלושה שהתובע יצליח בתביעתו, ולעניין זה על בית המשפט להניח כי יעלה בידי התובע להוכיח את כל אשר טען בכתב התביעה.
את עיקר יהבו בבקשה זו תולה המבקש בהעדר פרוט עובדות המקימות עילת תביעה נגדו. לטענת המבקש, ה"עובדות" המפורטות בכתב התביעה, ככל שהן מיוחסות לו, אינן אלא "מסקנות" ולא עובדות. יתרה מכך, היה ויוכחו כל העובדות המפורטות בתביעה, ככל שישנן כאלו, אין הן מצמיחות עילת תביעה לגבי אף אחת מהעילות שפורטו בה.
אין לקבל טענה זו.
סעיף 6 לכתב התביעה מייחס למבקש את העובדות בהאי לישנא: "חברת אללוף הייתה שותפה, למצער מסייעת, ביודעין ולמצער ברשלנות, למעשי העוקץ והגזילה הנ"ל. בכל מקרה חברת אללוף קיבלה חלק מהכספים הנ"ל מבלי שתהיה זכאית לכך ועליה להשיבם. זאת בפרט, משלכל הפחות עצמה את עיניה והפרה את חובותיה, בין היתר כלפי הבנק ביחס לקבלת כספים אלו." עוד טוען הבנק כעובדה, כי העברת הסכום לאללוף בוצעה לאחר שדסאו משך לעצמו את מרבית הסכום שגולן חבה לו (סע' 21ב), מכאן שהכספים שקיבל אללוף לא הגיעו מתוך סכום החוב של חברת גולן לדסאו. בהמשך נטען כעובדה, שחברת גולן מעולם לא חבה לאללוף מאומה (סע' 25), נטען לקנוניה שנעשתה בין דסאו לאללוף לצורך העברת הכספים, עצימת עיניים ורשלנות בקבלת כספים שלא כדין (סע' 26). טענות אלו הינן עובדות במובהק. אמנם אללוף בחר לכנות עובדות אלו "מסקנות" ולדידו מסקנות, במובחן מעובדות, אינן מקימות עילת תביעה, אלא שיש להבחין בין מסקנה עובדתית לבין מסקנה משפטית, שהרי כל ממצא עובדתי הוא מסקנה המבוססת על ראיות ומוסקת מהן. בזה בדיוק עסקינן – תאור עובדתי, או אם תרצה לומר מסקנה עובדתית, שעל התובע לבססו בראיות.
כך למשל, לשיטת אללוף, הטענות בדבר שיתוף פעולה עם דסאו, קנוניה, נטילת כספים שלא כדין, כמו גם הכרעת הדין בהליך הפלילי שהתנהל נגד דסאו, הקובעת כי אותם כספים בסך של 9,300,000 ₪ שהועברו מחברת גולן לאללוף, הינם כספים גנובים – הינן מסקנות ולא עובדות. טענה זו שגויה – טיבען וטיבן של עובדות/ממצאים עובדתיים, הנקבעים בפסק דין, שלעולם יהיו מבוססים על מסקנות שהוסקו מהראיות. מטיבעו של ההליך המשפטי – שעל התובע לפרט עובדות או מסקנות עובדתיות בכתב התביעה ועליו גם מוטל הנטל להוכיחן בראיות אשר יבססו את המסקנה העובדתית הנטענת. עסקינן לפיכך בעובדות לכל דבר ועניין וקיומה של עילת תביעה נבחנת בהנחה שעובדות אלו הוכחו. בהקשר זה יצויין, כי הכרעת הדין בהליך הפלילי נגד דסאו ניתנה לאחר הגשת כתב התביעה ועל כן צורפה לכתב התשובה, לפיכך, הואיל ומדובר בטענה שבעובדה שמתיישבת עם טענותיו הקודמות של הבנק, יש לראות בה כחלק ממסכת העובדות המהוות והמקימות את עילת התביעה, מה גם שאין חולק כי הכרעת דין ככל שתהיה חלוטה תהווה ראיה לכאורה במשפט אזרחי (סע' 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א -1971). לעניין זה כבר צויין כי בגין העברת כספים בסך של 9,300,000 ₪ מחברת גולן לאללוף, הורשע דסאו, בין היתר, בעבירה של מרמה והפרת אמונים הפוגעת בתאגיד ובעבירה של גניבה בידי מנהל על פי סעיפים 425 ו-392 לחוק העונשין. הרשעה זו קובעת לכאורה, כי סכום זה לא היה חלק מהסך של 35,000,000 ₪ שנמשכו כהחזר הלוואת בעלים.
משנמצא כי ניתן לבסס עילת תביעה נזיקית על יסוד העובדות המפורטות בכתב התביעה, אין צורך להידרש לבחינת כל אחת מעילות התביעה הנוספות שצויינו ע"י הבנק בכתב תביעתו, די בכך כי עובדות אלו מקימות עילת תביעה אחת, נזיקית ואכן כך.
הבקשה לפיכך נדחית.
המבקש ישא בהוצאות המשיב (התובע) בסך של 7,500 ₪.
נקבע קדם משפט נוסף ביום 21/5/12 בשעה 9:00.