בליץ תמי נ' אויזרט ואח'

החלטה

הבקשה וטענות הצדדים

בפני בקשה לדחיית התביעה ולחילופין – להעברתה לבית משפט השלום באשדוד, מחמת חוסר סמכות מקומית.

המשיבה הגישה כנגד המבקשות ונתבעת נוספת תביעה כספית על סך של 154,822 ₪ להחזר כספים שהנתבעות חייבות לה. על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעות הקימו עסק משותף, סלון כלות ושמלות ערב, וביקשו מהתובעת ליטול עבורן הלוואה מהבנק בסך של 150,000 ₪, אותה התחייבו הנתבעות להשיב לתובעת בתשלומים חודשיים, בהתאם ללוח הסילוקין של ההלוואה. התובעת ניאותה לבקשתן, נטלה את ההלוואה מהבנק והעבירה את סכומה לחשבון הנתבעות. דא עקא, לאחר ביצוע שני תשלומים חודשיים, הנתבעות הפסיקו לשלם ונותרו חייבות לתובעת את סכום התביעה.

במסגרת הבקשה עסקינן, המבקשות טוענות כי כתובות המגורים שלהן ושל הנתבעת הנוספת הן באזור העיר אשדוד. גם סלון הכלות שהקימו הנתבעות היה בעיר אשדוד ולמעשה אין כל זיקה בין הנתבעות, העסק שלהן או כל גורם רלוונטי אחר לבית המשפט במחוז הצפון. המשיבה לא פעלה בהתאם למתחייב מתקנה 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") משלא פירטה בכתב תביעתה את העובדות המראות שלבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתביעה.

בתגובתה לבקשה, המשיבה טוענת כי כפי שעולה מכתב התביעה, מקום יצירת ההתחייבות ואשר נועד והיה מכוון לקיום ההתחייבות, החזר ההלוואה, הוא חשבון הבנק של המשיבה שמתנהל בבנק לאומי סניף רמת ישי. לחילופין, המשיבה טוענת כי גם אם נלך לשיטת המבקשות שלפיה עסקינן בחיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, אזי לבית משפט זה סמכות לדון בתביעה מכח ההלכה שנקבעה בע"א 6920/94 לוי נ' פולג (פורסם בנבו), אשר מפנה בכגון דא לדין המהותי, ובענייננו לסעיף 44(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, אשר מוביל למקום מגוריה של המשיבה, שהינו בקיבוץ סוללים.

בתשובתן לתגובת המשיבה, המבקשות טוענות כי עצם קיומה של התחייבות כלשהי מצידן כלפי המשיבה מוכחשת מכל וכל. ומכאן כל הטענות שעניינן קיומו של חוזה או התחייבות אינן אמת. במצב דברים זה, מערכת האיזונים ביחס לנוחות הצדדים מחייבת את העדפת הנתבע אליו נטפל תובע ללא כל עילה. בהעדר כל הסכם הלוואה, אין לקבל את הטענה כי המקום שהיה מיועד להחזר "ההלוואה" היה חשבון הבנק של המשיבה. גם הטענה כי היה על הנתבעות להשיב את ההלוואה במקום מגוריה של המשיבה, דינה להידחות בהעדר כל "הלוואה", מה גם שטענות אלו לא הועלו בכתב התביעה בהתאם לדרישת תקנה 9(6) לתקנות. מעבר לאמור, העדים שאמורים להעיד במשפט ובכלל זה רואה החשבון של השותפות וספקים אחרים שלה, כולם נמצאים בתחום השיפוט של העיר אשדוד.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה בתגובה ובתשובה לתגובה, נחה דעתי כי דין הבקשה, ככל שעניינה העברת הדיון, להתקבל.

חלופות תקנה 3(א) לתקנות, קובעות בזו הלשון:

"תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:

(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;

(2) מקום יצירת ההתחייבות;

(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;

(4) מקום המסירה של הנכס;

(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים".

החלופות המעוגנות בתקנה 3 הנ"ל הינן אלטרנטיביות ולפיכך די בקיומה של אחת מבין החלופות הנ"ל כדי להעניק לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתביעה.

במקרה דנן, המשיבה מסתמכת על תקנה 3(א)(2) לתקנות שעניינה מקום יצירת ההתחייבות או תקנה 3(א)(3) שעניינה, המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות, כאשר ההתחייבות לה מכוונת המשיבה היא התחייבות הנתבעות להחזר ההלוואה שניטלה על ידה לבקשתן. דא עקא, המבקשות מכחישות קיומה של התחייבות כאמור ולהתחייבות כזו אין כל תימוכין בכתב התביעה. מעבר למסמכים מחשבון הבנק של המשיבה, אין כל מסמך המעיד על קיומה של התחייבות מצד הנתבעות להחזר ההלוואה. עצם העברת הכספים מחשבון המשיבה לחשבון הנתבעות, אין בה להעיד בהכרח על התחייבות נגדית מצד הנתבעות להחזר ההלוואה. מכל מקום, מקומן של טענות אלו להתברר במסגרת התיק העיקרי, ברם, בשלב זה, בהעדר כל אסמכתא בכתב, כגון הסכם או התחייבות בחתימת ידן של הנתבעות, אשר מכחישות מכל וכל, קיומה של התחייבות כאמור, ומשעצם קיומה של התחייבות כאמור עדיין מוטל בספק, אין לבסס את הסמכות המקומית על החלופות שעניינן התחייבות מצד נתבע. ברי כי, כאשר עצם קיומה של התחייבות כלשהי מצד הנתבעות עדיין טעונה בירור ואין בכתב התביעה כל אסמכתא לקיומה של התחייבות כאמור, הרי שאין בכוחה של החלופה שעניינה מקום יצירת ההתחייבות ו/או המקום שנועד לקיום ההתחייבות, כדי לבסס את הסמכות המקומית.

משנשללה סמכותו של בית משפט זה לדון בתביעה בהסתמך על החלופות הנ"ל ומשלא נטענה בכתב התביעה טענה אחרת שיהא בכוחה כדי לבסס את סמכותו המקומית של בית משפט זה לדון בתביעה, יש לקבוע כי בית משפט זה נעדר סמכות מקומית לדון בתביעה.

על אף האמור, הסעד של דחיית תביעה הינו סעד דרסטי, ובמקרה דנן יש להורות על העברת הדיון בתביעה לבית המשפט המוסמך, מכוח מקום מגוריהן של הנתבעות, הוא בית משפט השלום באשדוד.