בלולו נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר

פסק דין

רקע

שלושת העוררים מוכרים כזכאים לתגמולים חודשיים לפי חוק הרדיפות על סמך ההחלטה המנהלית החלה על יוצאי לוב. הם לא הופיעו לדיון בעררים שהגישו, לא העידו ולא נחקרו על הגרסאות שמסרו למשיבה.

נציין כי במהלך הדיון בעררים הוצע לבאי כוח העוררים לוותר על ההכרה מכוח ההחלטה המנהלית, להעיד את העוררים ולהעמיד להכרעת הוועדה את גרסתם העובדתית לגבי כל עילות הנרדפות הנטענות על ידם, אך ההצעה נדחתה.

תמצית העובדות הכלולות בהצהרות העוררים בתביעות שהגישו למשיבה:

ו"ע 61174-01-12 כאמסה חיון (להלן חיון):

העוררת, ילידת 1935, עברה את תקופת הרדיפות בלוב. ב- 2008 הגישה תביעה למשיבה ונדחתה. ב-2011 ביקשה הכרה לפי ההחלטה המנהלית – ראה פנייה בשמה מיום 15.9.11 – והוכרה כזכאית לתגמולים מיום 1.4.10 בגין תגובה נפשית לרדיפות. העוררת ביקשה בתביעתה הכרה גם בשל חבלה בעין שמאל – העין נעקרה והיא מרכיבה פרוטזה. בתביעה המקורית שנדחתה בזמנו טענה כי חייל גרמני חבט בה וכתוצאה מכך נפצעה בעינה. לאחר שהוכרה לפי ההחלטה המנהלית ונקבעו לה אחוזי נכות בגין הפגימה הנפשית, פנתה בבקשה להכירה גם בנכות בעין וסורבה בטענה כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין הפגימה לרדיפות.

לפי החלטות רופאי המשיבה בתיק של חיון ובעררים האחרים, המשיבה אינה מכירה בקשר הסיבתי המשפטי.

ע"ו 9293-12-12 ציון בלולו (להלן בלולו):

העורר, יליד 1939, הוכר כזכאי לתגמולים לפי ההחלטה המנהלית מיום 1.4.10 בגין תגובה נפשית לרדיפות. אף הוא כמו הגב' חיון ביקש הכרה גם בשל חבלה בעין שמאל (העורר עיוור גם בעין השנייה כתוצאה מתאונת דרכים שאינה קשורה לרדיפות), ונדחה בטענה שלא הוכח הקשר הסיבתי בין הפגימה לרדיפות.

מר בלולו ביקש מלכתחילה הכרה מכוח ההחלטה המנהלית. בבקשה שהגיש למשיבה לא ציין כי נפגע בעינו עקב הרדיפות. לדברי בא כוחו, מרשו לא פירט בטופס התביעה קורותיו בתקופת הרדיפות בסברו כי די בציון הבריחה מפחד הגרמנים שהיא הרלוונטית לצורך ההכרה לפי הילכת הפחד.

העובדות המתייחסות לחבלה בעין נמסרו למשיבה לראשונה ע"י בא כוחו:

"... באת התפוצצות (השגיאה במקור) הוא נלקח ע"י אימו למקלט ואז היא נהדפה ע"י חייל איטלקי שהעדיף כניסת לא יהודים למקלט והנכה נחבל מזיז בולט בקיר. בתום המלחמה הוא עבר עקירת עין." (מכתב עו"ד פדלון למשיבה מיום 9.3.12).

מתיק העורר שאצל המשיבה עולה כי העורר עצמו סיפר לראשונה על נסיבות הפגיעה לד"ר מה נעים, רופאת עיניים מטעם המשיבה, שבדקה אותו באוגוסט 2012. גרסתו לפי רישום הרופאה: בהיותו בן 7 מישהו דחף את אימו והוא קיבל מכה בראש ועינו השמאלית נפגעה. יוער כי גרסת העורר לאקונית למדי ובלתי מדויקת בחלקה שכן לא יתכן שהיה בן 7 בעת הרדיפות בלוב בהיותו יליד 1939. כמו כן לא ברור מדוע לא חזר על נסיבות הפגיעה בעין כפי שמסרן, כנטען, לבא כוחו.

ע"ו 29807-05-12 מאירה ג'ינח (להלן מאירה):

גם עוררת זו שנולדה בעיר מסראתה בלוב בשנת 1930, הוכרה כנרדפת הזכאית לתגמולים מכוח ההחלטה המנהלית ועררה מכוון כנגד החלטת המשיבה שלא להכיר בעקירת עינה הימנית כקשורה לרדיפות.

גב' מאירה הגישה תביעה למשיבה בשנת 2001 ונדחתה. במרץ 2010 ביקשה דיון מחודש, נדחתה בשנית והגישה ערר על הדחייה - ו"ע 32784-07-10. בדיון שהתקיים ב- 6.4.11 בפני וועדת העררים הסכימה להכרה לפי ההחלטה המנהלית ולמחיקת הערר. היא מוכרת כנכה בגין תגובה נפשית לרדיפות ואוסטיאופורוזיס.

גרסתה על נסיבות החבלה לפי ההצהרה בטופס התביעה: חיילים הגיעו לבית המשפחה לקחת את אביה לעבודות כפייה, העוררת ואמה התחננו בפניהם להניח לו ובאותו מעמד חייל גרמני הכה אותה באלה.

ההחלטה המנהלית

הדיון בערר מעלה שאלה עקרונית הנוגעת להכרה בנכויות שנגרמו עקב הרדיפות לניצולים המקבלים תגמולים לפי ההחלטה המנהלית של משרד האוצר, ועל כן נפתח בסקירה קצרה של הרקע למתן ההחלטה ונעמוד על תוכנה.