ביה"ד ת"א - הצמדה למדד בחיוב כתובה; חזקת שיתוף בדירת האישה

הצדדים נישאו בתאריך ......, ומנישואין אלו נולדו שלשה ילדים – כולם בגירים. בתאריך 7.8.23 פתחה התובעת בביהמ"ש לע"מ הליך ישוב סכסוך. בתאריך 1.4.24 הסתיימה תקופת עיכוב הליכים, ובתאריך 15.4.24 תבעה גירושין, כשהיא כורכת לתביעתה את ענייני הרכוש והכתובה. מחודש ספטמבר 2023 האישה עזבה את דירת המגורים, ושכרה לעצמה דירה. בנובמבר 2024 חזרה האישה לדירת המגורים שעל שמה, וזאת בהתאם להחלטת בית הדין מיום 25.6.2024.

כאמור, בתאריך 15.4.24 תבעה האישה גירושין, כשהיא כורכת לתביעתה את עניני הרכוש והכתובה. בכתב התביעה היא מציינת שהאיש מתנהל באופן כוחני ואלים מילולית, משפיל בקללות, וסובל מהתקפי זעם קשים.

המקרה שהביא את האישה להחלטה להתגרש, כאשר ערב הגשת הליך יש"ס, האישה קנתה מצרכים לשבת, ומשראה האיש שלא רכשה עבורו פירות קיץ, כפה עליה לילך שוב לחנות ולקנות עבורו פירות קיץ. למחרת, נטל האיש את תכולת המקרר, על כלל המצרכים שרכשה והאוכל שבישלה, וזרק אותם לפח האשפה. ערב ישיבת מהו"ת ביח"ס, האיש נטל את צינור הגז מהכיריים, שם בפיו, ופונה לבי"ח, דבר הנחזה למעשה אובדני. לדבריו מדובר היה בהצגה.

בכתב התשובה, שעסק רובו בענייני רכוש (הדירה ברחוב ק' בר"ג), טען האיש שהוא מתנהל בעדינות, ולדבריו האישה היא זו המתעמרת בו. לדבריו – היה 'עבד נרצע' של האישה.

בתאריך 24.6.24 התקיים קדם דיון, בו העלו הצדדים את עיקרי טענותיהם. האיש בקש שלום בית, והאישה עמדה על תביעתה לגירושין. בהחלטה מיום 25.6.24 נכתב:

"האישה תובעת גירושין, ומתקבל הרושם שאינה מוכנה לשמוע כלל על חזרה לשלום בית. מאידך – מתקבל הרושם שהאיש מעוניין בשלום בית ואינו חפץ בגירושין. ב"כ האיש בקשה שבית הדין יפנה את הצדדים ליעוץ, אולם משסירבה האישה, איננו רואים טעם בהפניה ליעוץ.

מבלי להיכנס לטענות המועלות ומבלי לקבוע את אמיתותן, עזיבת הבית בו היא מתגוררת קרוב לארבעים שנה והיציאה לגלות, מלמדת שכשל כוח הסבל. מניחים שדפוסי ההתנהגות מוכרים לשני הצדדים, ובגיל כה מתקדם, קשה להשתנות, וקשה להכיל. מניחים שהתובעת אינה מאמינה שהאיש ישנה וישתנה (לשיטתה), ובהתאם להתנהגותו ולהתנהלותו במהלך הזמן (שוב, מבלי לקבוע את אמיתות הנטען), אינה מוכנה להמשיך ולחיות אתו תחת קורת גג ומחיצה אחת.

יעוץ בגיל של הצדדים, ככל הנראה לא יבטיח שינוי. אם היה האיש מוכיח לאישה במהלך חדשי הפרידה שהנה חל שינוי, לא רק שהוא נכון לשינוי אלא שינוי בפועל, יתכן ולא היינו מגיעים עד הלום. למשל – אם היה האיש באדיבותו ובאהבתו אומר לאישה שלא יתכן שהיא זו שתעזוב את הבית, ומתוך הבנה לכאבה ולמצבה, הוא נכון לעזוב את הדירה, עד אשר היא תסכים לחזרתו, או קוצב תקופה של שנה, יתכן והייתה זו רוח של שינוי ותקווה המוכיחה במעשים על התחשבות, ומה שהיה לא יהיה. אם הייתה הבנה שלא חוזרים לאותה סדרת החיים ומפטירין כדאשתקד (שוב, מבלי לקבוע את אמיתות הנטען), ואם היה הנתבע מוכן בעצמו, ללא התובעת, לילך ליעוץ אישי, יתכן ותיק זה לא היה בא לעולם.

כל יועץ נישואין ישאל את האיש החפץ בשלום בית – האם אתה רוצה בשלום בית מפני שאתה אוהב את עצמך או מפני שאתה אוהב את אשתך. אם המשיב יבחר באפשרות הראשונה – היעוץ יסתיים. אם יבחר באפשרות השנייה, הוא ישאל, מה אתה מוכן לעשות בשביל האהבה. לטעמנו, אם האיש אכן אוהב את אשתו, והרצון לשלום בית אינו מפני שהוא אוהב את עצמו, כי אז מדוע איפשר לאישה לעזוב את דירת המגורים בה התגוררה עשרות שנים.

בית הדין אינו עוסק ביעוץ נישואין, אך הואיל ובמסגרת זו האיש הביע את רצונו לשלום בית, הבהרנו את הדרך. האישה ככל הנראה לא תחזור למסגרת הקודמת, ככל והיא רואה בה התנהלות משפילה וכו', הפוגעת בבריאותה הנפשית, ודאי שלא לקראת הגיל השלישי. אם האיש יוכיח במעשים שהוא השתנה, שהוא חפץ בשלום מפני שהוא אוהב אותה, יתכן ועוד נופתע. אך העובדה שהאיש אוחז בדירת הצדדים, להבנתה של האישה, מתוך חוסר התחשבות בגלות שנגזרה עליה, אינה מבשרת טובות.

כך גם הנטען בסעיף 4.1 ס"ק 11-12 לכתב התשובה, מי המשפיל ומי המושפל – אינו קול של שלום, ואינו נותן סיכוי לשלום. חיפשנו בכל כתב ההגנה מה האיש מוכן לעשות בעבור השלום, דרך השינוי, ולא מצאנו. לכן אנו די מסופקים אם יש סיכוי להליך שכזה, בנתונים הנראים והנחזים. מה שכן, מצאנו הרבה טענות כנגד האישה – ראה בכתב התשובה סעיפים 3.1.2.2, 4.1.6, 4.3.1, 4.3.2, 4.4.1, וכן בסעיף 4.1 ס"ק 11-12.

הרבה בקורת, הרבה טענות מדוע האישה מורדת ולא מגיעה לה כתובה. מכאן, שלום לא ייצא. אבל כל זמן שהנר דולק, אדרבא – ינסה להוכיח במעשים על שינוי.

באשר להתחזקות בדת – ככל ובן/בת זוג רואים שההתחזקות בדת מביאה לשיפור ביחס שבין איש לאשתו, ללא ספק ההתחזקות תתקבל בברכה ע"י בן/בת הזוג. מה שאין כן אם חלילה להיפך."

בסיום ההחלטה נפסק, שהואיל והדירה ברחוב ק' בר"ג רשומה על שם האישה, האיש יפנה את הדירה בסוף אוקטובר 2024, מהטעמים שנרשמו שם בהחלטה.

נציין שבית הדין מינה את משרד רו"ח יניב בוכניק, לבחינת זכויות הצדדים ואיזון משאבים. בתאריך 6.7.25 הגיש המומחה את חוות הדעת.

א. תביעת הגירושין, הדירה וכספים – טיעוני האישה

האישה תבעה גירושין, והאיש טען שרוצה בשלום בית. בית הדין קיים בעניין תביעות הצדדים שני דיונים: בתאריך 24.2.25. בדיון זה נחקרה התובעת בחקירה ראשית ונגדית. ובתאריך 12.5.25 נחקר הנתבע בחקירה ראשית ונגדית. בדיונים אלה ניסינו להתחקות לסיבת הגירושין, וממילא להשלכות לעניין הכתובה, וכן בעניין הרכוש, ובעיקר - הדירה.

בטרם נביא מדברי הצדדים, נציין שהאישה בדבריה נשמעה כנה וישרה. לא ניסתה לשקר בענייני הממון, אף לא במעט ובערך. היא מודה שהכספים המצויים בחשבון הפרטי שלה שייכים גם לבעל (ראה שורה 191 ולהלן לפרוטוקול מתאריך 24.2.25, וכן שורה 176 ולהלן). לא מנסה להסביר בדרך עקומה שתטיב עמה כלכלית. מאשרת שהבעל ביצע בבית תיקונים, ולא מנסה לגמד את ערכם. מודה שהבעל עבד כדי לפרנס את המשפחה (שורה 297 לפרוטוקול), ולא מנסה לטעון למאמץ לא שוויוני. כך שיכלנו להתרשם שלפנינו אישה ישרה וכנה. וממילא ניתן היה ליתן אמון בדבריה, כשהיא מתארת את מערכת הנישואין.

מערכת נישואין בין בני זוג מאופיינת בשני מישורים - הפנימי והחיצוני. לעיתים זוגות כלפי חוץ משדרים אוירה מסוימת, כשהחברים והמשפחה עשויים לקבל את הרושם שמדובר במערכת זוגית טובה, ולעיתים אפילו מושלמת. החברים והמשפחה מתרשמים מההופעה החיצונית שבני הזוג משדרים. לעיתים יש אי סימטריה מוחלטת בין הרושם שבחוץ למציאות שבבית. יש הסובלים וסובלים, אולם כל עוד לא גמלה בליבם ההחלטה שיש לדברים סוף, הם משדרים בחוץ מציאות שונה. החברים והמשפחה, לא מצויים בשעת המשבר בבית פנימה. משכך, להתרשמות בית הדין מהצדדים ומהדברים שנאמרים, יש משקל לא מבוטל.

האישה נחקרה בחקירה ראשית ונגדית בתאריך 24.2.25. יאמר, חקירת שתי ב"כ הצדדים היו ממוקדות ועסקו בליבת הנושאים שבמחלוקת. את דבריה של האישה נחלק לכמה חלקים. בעניין הגירושין – הטענות ליחס של אלימות מילולית מצד הבעל כלפיה, כשהיא מדגישה שלא הייתה אלימות פיזית. והאירוע האחרון – המאיץ (הקטליזטור) לגירושין, זריקת האוכל מהמקרר, וניסיון ההתאבדות של הבעל. נושא שני ידון בבעלות על הדירה ברחוב ק' ר"ג. והנושא השלישי – הכספים שנצברו בחשבון הבנק שעל שם האישה.

1. הסיבות לגירושין – טיעוני האישה

האישה מתארת את מערכת היחסים, והאלימות המילולית, קללות והשפלות, במהלך חיי הנישואין. מפנים לפרוטוקול הדיון הנ"ל, משורה 8 ואילך (בהמשך בסוגריים, השורות אליהן הפננו. בתחילה חקירת ב"כ האישה את האישה):

"האישה: מיד אחרי החתונה הוא שינה את היחס שלו אלי. הוא תמיד היה צורח ועצבני, מעיר על כל דבר קטן, מה שלא הייתי עושה הוא לא היה מרוצה. אם הייתי מבשלת, הוא היה אומר לי למה את מבשלת הרבה? למה עשית קניות? היו צרחות אימים שאני לא מצליחה להשחיל מילה אחת. אם היינו הולכים למשפחה היה מוצא על מה לריב איתי, בדרך באוטו היתה הזדמנות טובה להגיע בלי מצב רוח ובוכה. יצאנו עם חברים באמצע הריב, היה יורד מהרכב פותח את הדלת ולא חוזר. היה נזכר מה היה קורה בריב הקודם, היה חוזר מההורים, זה העליב אותו, ולא אוהבים אותו והוא לא רוצה לפגוש חברים ולא רוצה לצאת. גם כשדיברנו על הטלוויזיה הוא היה נפגע מזה, ואני הייתי מנסה להסביר שלא התכוונתי לזה. הוא כל הזמן היה מקלל, וקילל כל קללה שקיימת. יש לי פה דף עם כל הקללות שהוא היה מקלל אותי. אני מקריאה את זה.

האישה מקריאה מדף שכתבה.

ב"כ האישה: ולמה לא עזבת?

האישה: כי מרוב שהוא אמר את זה אני התחלתי להאמין אולי אני באמת ככה.

[...]

(שורה 23 ולהלן): האישה: במהלך השנים, שהילדים היו בבית, המריבות - היו בהם מרווחים. אחרי שהילדים עזבו את הבית, בשנייה שהוא היה נכנס בדלת, הוא היה ישר מתעצבן. הוא היה יושן בסלון, היו מריבות שהוא היה מחליט מתי ה'ברוגז' מתחיל ומתי נגמר.

ב"כ האישה: היה אירוע שאמרת זהו, נכון?

האישה: כן. בארוחות של שבת שהילדים היו מגיעים, הוא היה כועס ובקושי מדבר איתם, ולא פונה אליהם ומדבר איתם, בארוחה האחרונה הוא לא היה נוכח, הוא הלך ולא חזר, אחרי שכולם אכלו ועשה פרצופים, אני אמרתי אם אני מחזיקה את המשפחה, והוא עושה ככה - אז אני לא ממשיכה. אני הייתי עושה קניות ואחרי שהייתי מגיעה מהקניות הייתי אומרת לו יש קניות באוטו, הוא התחיל בצרחות והוא היה אומר לי תרימי את זה.

[...]

(בחקירת ב"כ הבעל את האישה, שורה 116 ולהלן):

ב"כ הבעל: אבל את הקראת פה את רשימת הקללות שהוא קילל אותך ואת האיומים שלטענתך הוא אמר כלפייך. מדוע לא הגשת צו הגנה.

האישה: לא הגשתי כי הוא לא הרים יד.

ב"כ הבעל: לא הגשת צו הגנה ולא צו הרחקה, ולא הגשת תביעה להרחקה במשך 42 שנה. הגשת משהו מזה?

האישה: לא.

[...]

(שורה 325 ולהלן): ב"כ הבעל: את יכולה לאשר לבית הדין ש[מ'] לא רצה להתגרש?

האישה: כל השנים הוא דיבר על גירושין.

ב"כ הבעל: הבאת הוכחה על משהו אחד שהוא רוצה להתגרש?

האישה: הוא כתב, וזה מופיע בהודעות האחרונות, והוא אמר שהוא רצה את זה לאורך השנים."

האישה גם תיארה, והדברים מקבלים התייחסות גם בחקירת הבעל, על האירוע האחרון שהיווה את המאיץ לגירושין. האישה חזרה מקניות, והתברר לבעל שלא קנתה את פירות הקיץ, אותם הוא אוהב. הוא צעק על האישה, שהלכה וקנתה את הפירות. כנקמה, למחרת, האיש לקח את כל תכולת המקרר, וזרק לפח האשפה העירוני. בהמשך כשהאישה פתחה הליך יש"ס, הבעל ניסה להתאבד. לדבריו – הכול היה הצגה. בהקשר לכך אמרה האישה בדיון (שורה 31 ולהלן לפרוטוקול):

"פעם אחת אני הלכתי לקנות פירות ואני סחבתי לקומה שניה ומילאתי את המקרר, הוא ראה את הפירות שזה לא כל מה שהוא רוצה ושאל אותי למה לא קנית את כל הסוגים? אמרתי לו זה היה יקר, הוא התחיל לצרוח עלי – "את חוסכת עלי!" הלכתי שוב לסופרמרקט וקניתי את כל הסוגים, ואחרי שהבאתי פתחתי את המקרר - לא היו שם פירות! הוא זרק הכול לפח וזה שבר אותי.

ב"כ האישה: את פתחת יישוב סכסוך, ספרי מה היה בהליך.

האישה: יום לפני פגישת מהו"ת, קיבלתי טלפון מגיסי והוא אומר לי [מ'] לא עונה לי, תראי מה קורה אתו, אבל אמרתי לו תבוא איתי, עלינו יחד לבית, היה ריח חריף של גז, נכנסנו לבית והוא היה עם שמיכה, והוצאנו לו את הצינור גז והתקשרנו למד"א, אמרו לנו איך לטפל בו, והגיעה משטרה ומכבי אש ולקחו אותו באמבולנס, הוא יום אחרי התאושש, הוא אמר שהכול היה הצגה, הוא הרגיש טוב, לא עשו לו שטיפת קיבה ולא כלום. אני כבר לא יודעת למה הוא מסוגל."

הדברים הנ"ל מתייחסים לסיבות הגירושין. לאמור, האישה מתארת מערכת של אלימות מילולית, אותה אינה יכולה לשאת. כך גם מעשה של זריקת תכולת המקרר, המלמדת עד היכן יכול הכעס של האיש להגיע, ואח"כ ניסיון ההתאבדות. אין ספק שאישה אינה צריכה לחיות במעטפת של חיי כעס, מתח מהצפוי לה. היא זכאית לחיים שלוים. וכאשר האיש מתנהג כפי שטענה, וכאמור ניכרים דברי אמת, זכותה המלאה לדרוש להיפרד בג"פ, ויש בכך עילה מוצדקת אף לחייב בכתובה.

א. 2. הדירה ברחוב ק' ר"ג – טענות האישה

בחקירת ב"כ האישה, טוענת האישה שהדירה נרכשה על שמה בכוונת מכווין. אביה הוא זה שרכש עבורה טרם הנישואין את הדירה ברח' צ' בר"ג. אחרי לידת הבת, הדירה ברח' צ' נמכרה, ונרכשה הדירה ברחוב ק', כשאביה משלים את הפער בין מחירי הדירות. ולדבריה – אביה עמד על כך שהדירה תהיה רשומה על שמה בלבד, מאחר והוא זה שנתן את הכסף לדירה. ראה שורה 52 ולהלן לפרוטוקול:

"[...] לרחוב ק' בר"ג, אחרי שמכרתי את הדירה מרחוב צ', ואבא שלי השלים את הכסף שהיה חסר וקניתי את הדירה. הדירה רשומה על שמי.

ב"כ האישה: למה רק על שמך?

האישה: כי אבא שלי התעקש שהדירה תהיה רשומה רק על שמי.

ב"כ האישה: [מ'] שילם שהוא שילם עליה ולא קיבל משכורת מאבא שלך.

האישה: לאבא שלי היה מפעל גדול של ארגזים של פירות וירקות, ובשלב מסוים [מ'] התחיל לעבוד שם בלילה כמה שעות, זה מפעל גדול עם הרבה עובדים, ובכל תחילת חודש כל עובד היה מקבל מעטפה עם תלוש וצ'ק. אני גם הייתי עובדת שמה בשעות הבוקר. ובתחילת כל חודש היו מחלקים את המעטפות. זה היה מופקד בחשבון שלי, כי רק לי היה חשבון שהוא על שמי אבל החשבון היה של שנינו."

ב"כ הבעל טענה שתי טענות – האחת, שגם הבעל שילם על הדירה. מאחר והיה חוב כלפי אבי האישה, והבעל שילם על כך בעבודתו (ראה שורה 458 ולהלן לפרוטוקול):

"האישה: כולם ידעו שאבא שלי קנה לי את הדירה.

ב"כ הבעל: ואם אני אביא אותם להעיד?

האישה: הם יגידו שאבא שלי קנה לי את זה.

ב"כ הבעל: 2 אחיות שלך כתבו לי תצהיר שהם אומרות שהיה חוב שלקחתם בזמן רכישת הדירה, ו[מ'] שילם את החוב, ואבא שלך אמר הכול חצי חצי.

האישה: לא היה.

ב"כ הבעל: אז אם אני אביא אותם להצהיר פה לפי תצהירם?

האישה: לא היה. אבא שלי לא דיבר על הדירה, זה שהוא קנה - כולם יודעים שהוא קנה."

ומנגד – פעולות שהבעל עשה בדירה, כמו שיפוץ וכד'. ראה שורה 88-89, ובהמשך, שורה 237 ולהלן לפרוטוקול:

"ב"כ הבעל: כשהיה בבית בעיה, מי תיקן?

האישה: [מ'].

ב"כ הבעל: הוא גם שיפוצניק?

האישה: כן.

ב"כ הבעל: כשצריך לצבוע את הבית, ולתקן צנרת. מי תיקן?

האישה: [מ'].

ב"כ הבעל: אז [מ'] היה עושה. מה עוד עשיתם?

האישה: החלפנו את המטבח, צנרת עשינו של המטבח, הוא צבע את הבית.

ב"כ הבעל: שנולד עוד ילד, לא עשיתם שיפוץ שיהיה מקום?

האישה: אה כן, [מ'] עשה קיר גבס, ואת הצנרת הוא עשה.

[...]

(שורה 400 ולהלן) ב"כ הבעל: ונכנסתם ככה לדירה? היה צריך שיפוץ?

האישה: לא זוכרת.

ב"כ הבעל: האם במהלך השנים ביקשת מ[מ'] לשלם לך שכ"ד על הדירה הזו?

האישה: לא. זו הייתה התרומה שלי לכלכלת המשפחה.

ב"כ הבעל: הוא יודע שזה דירה שלו. את אמרת לו תצא מהדירה?

האישה: למה שאני אגיד לו תצא מהדירה?

ב"כ הבעל: כי את אמרת שהוא התעלל בך.

האישה: אני אמרתי לו כשרבנו אם אתה רוצה תצא."

כך שהאישה מודה בכך שהבעל עשה שיפוצים ותיקונים בבית. אך כופרת בטענה שהיה חוב לאביה, ושהבעל החזיר לאביה את החוב באמצעות עבודתו.

א. 3. התנהלות כלכלית – כספים – טיעוני האישה

לצדדים חשבון בנק אחד שעל שם האישה, שבו מונחים מרבית מהכספים, וכן חשבון בנק נפרד (ראה להלן בפרק איזון המשאבים). האישה מודה שהבעל עבד ופרנס את הבית. היא מודה שהתנהלו דרך חשבונה בלבד, כך שאין הכחשה או ניסיון לטעון שהכספים לא משותפים, או שהיה חוסר מאמץ משותף. האישה לא טענה כך אלא לאידך גיסא – היה מאמץ משותף, והכספים משותפים. הואיל והעניין לא נתון למחלוקת, נפנה אך לשורות 165 ולהלן לפרוטוקול, וראה שורה 201 לפרוטוקול:

"ב"כ הבעל: החשבון שלך הוא משותף וכל הכסף שבו הוא משותף, נכון?

האישה: נכון. לא הכחשתי את זה."

או שורה 293 ולהלן, שהבעל היה טרוד בפרנסת הבית:

"ב"כ הבעל: את אומרת ש[מ'] תמיד היה טרוד בענייניו. מה זה אומר 'טרוד בענייניו'?

האישה: הוא היה בעבודה.

ב"כ הבעל: למה [מ'] נדרש לעבוד כ"כ הרבה? כדי מה?

האישה: כדי לפרנס את המשפחה."

דברים אלה אינם במחלוקת. אבל תשובותיה הישירות של האישה, בלי התחמקות ובלי התחכמות, יכולים להרשים על מידה יושרה ועל האמון שבית הדין יכול לתת בדבריה.

ב. חיי הנישואין והדירה – טיעוני הבעל

הבעל טוען שהוא אוהב את אשתו וחפץ בשלום בית. הוא לא מכחיש כל מיני אירועים שאירעו במהלך הזמן, דברים שנאמרו או נעשו, והוא נותן להם את פרשנותו. הבעל מביא את גרסתו לאירוע ההתאבדות. כמו גם לעניין רכישת הדירה, כאשר חוב של 20,000 דולר, מתוך 64,000 דולר, לדבריו הוחזר על ידו לאבי האישה, באמצעות עבודתו. חקירת הבעל, של ב"כ ושל ב"כ האישה, הייתה בתאריך 12.5.25, וההפניות דלהלן מתייחסות לפרוטוקול הדיון הנ"ל.

ב. 1. חיי הנישואין – טיעוני הבעל

הבעל חזר על עמדתו שהוא אוהב את האישה, ומעונין בשלום בית (שורה 28-32, ושורה 89-90). האיש טוען שמזה 10 שנים אינם מקיימים יחסי אישות. בתחילה טען שהיא דחתה אותו בכל מיני טענות (ראה שורה 27 ולהלן), אולם מתברר שהבעל הלך גם לישון בסלון (שורה 145 ולהלן):

"ב"כ האישה: ביוני 2023 לפני פרוץ הסכסוך, אתה בחרת לישון בסלון כל יום.

[...]

ב"כ האישה: הפריע לך שלא ישנו יחד באוטובוס, אבל בבית אתה ישן בסלון. זה נכון שבחרת לישון בסלון?

הבעל: אני אומר לך למה ישנתי בסלון. אני הייתי חולה בפרוסטטה שנים. אני בתקופות מסוימות הייתי קם 20 או 30 פעם בלילה, אני, כדי לא להעיר אותה, הייתי סוגר את הדלת בעדינות כדי לא להעיר אותה, ולכן אני לא יכול לקום כל רגע ולהפריע לה, ולכן עדיף היה לישון בסלון.

ב"כ האישה: אתה משקר. בווטסאפ' תשובה שלך אתה עונה לה, "את לא מפעילה מזגן, מרעישה ולא מתחשבת", אתה אומר "אני בוחר לישון בסלון".

הבעל: זה לא סותר את מה שאמרתי. ישנתי שנים בסלון.

ב"כ האישה: כי בחרת.

הבעל: היא לא זרקה אותי, זה אחת הסיבות שציינתי, היא לא הייתה מפעילה מזגן, היא הייתה נוחרת, אני קם מוקדם ונושא הפרוסטטה, זה היה לאורך כל הדרך."

באשר לאי קיום היחסים, מודה הבעל שהיחסים לא היו טובים שנים רבות (שורה 103 ולהלן):

"ב"כ האישה: אתה אמרת שאין ל[ז'] עילת גירושין, ועכשיו בכתב תשובה שלך, שהיא מורדת והיא לא קיימה איתך יחסים 10 שנים, והיא עוברת על דת. אז לפי דבריך צריך להתגרש.

הבעל: ב-10 שנים האחרונות חלה ירידה. ואני מתפלל כל בוקר לשלום בית.

ב"כ האישה: יכול להיות שהיחסים שלך ושל [ז'] לא היו טובים הרבה שנים?

הבעל: יכול להיות.

ב"כ האישה: תאשר לי שניסיתם ללכת לטיפול זוגי ולא הצלחתם?

הבעל: לא הלכנו לטיפול זוגי אלא לטיפול משפחתי, היו כמה פגישות וזה הסתיים אחרי כמה פעמים."

על מערכת היחסים, אלימות מילולית, שליטה בכעסים, על הרצון בעבר בגירושין, נשאל הבעל והשיב (שורה 136 ולהלן):

"ב"כ האישה: בכתב התשובה 4.4.3 אתה אומר "שלא ציערת ולא ביזית ולא נהגת כלפיה באלימות". ואתה טוען בסעיף 4.1.3 ועד 4.1.9 אתה אומר שהיא משקרת והיא השפילה אותך ושלטה בך, ולא התעמרת בה, והיית עבד שלה. אתה עומד מאחורי הטענות האלה?

הבעל: כן.

ב"כ האישה: אז נעבור על התכתובת בזמן אמת. במרץ 2023 אתה מאיים על [ז'] שזה הסוף ביניכם וצריך לסיים את עניין הגירושין. אתה אומר לה: "זה הסוף [...] בצורה מכובדת למכור ולחלק את האוטו [...] כמה שיותר מהר" זה נשמע לך כמו גבר שרוצה שלום בית או שרוצה להתגרש?

הבעל: זה היה זמנים של שפל, וחזרנו מטיול, ואני מצפה לזה, ויכול להיות שאמרתי את זה, וזה דוגמא ל'עידנא דריתחא'. אני רושם והיא אומרת בקול.

[...]

(שורה 162 ולהלן) ב"כ האישה: בפב' 23 חצי שנה לפני שנפתח הסכסוך שהיא מרגישה נטושה שאתה מתרחק לשבועות של ברוגז, אין כבוד והערכה. אני מציגה בפניך. היא כותבת: "אתה לא מהסס לפגוע בי [...] בהפתעה". ואתה עונה לה: "אין מוצא [...] את זרה [...] נחת ממך" תענה לי מה התכוונת - אכזבה ענקית משפחת ע'. זה לא מסתדר עם הגרסה שלך שאבא שלה נתן לך מתנה את הדירה.

הבעל: אני אהבתי את אבא שלה. הוא היה אדם טוב, אני הייתי באכזבה ענקית שהוא לא אהב אותי, והאכזבה ממנה.

ב"כ האישה: אז אחרי כל ההודעות האלה, את מי אתה מנסה לשכנע בשלום בית? אתה איימת עליה בגירושין, ישנת בסלון שנים, ולא דיברת איתה, אמרת לה "אני לא אתנצל" ו"לא מגיע לך".

הבעל: יפה מאוד שאוספים את הדברים האלה, וכאילו עכשיו זה משמש נגדי, בין לבין יש שנים וחודשים וימים ודקות שיש הרבה רגעים יפים באמצע.

[...]

(שורה 192 ולהלן) ב"כ האישה: לך יש התקפי זעם שצריך לטפל בהם, נכון?

הבעל: לא.

ב"כ האישה: 24.8.23 בשעה 6:20 בבוקר, אחרי שהיא הגישה יישוב סכסוך, אתה אומר לך – "מה שדעתך שאלך לטפל בהתקפי זעם?"

הבעל: היא אמרה שיש לי, אני הצעתי ללכת שיחליט אם יש לי התקפי זעם.

ב"כ האישה: אתה משקר. יש לך התקפי זעם.

הבעל: את מכניסה לי מילים לפה. אני לא מכחיש שכתבתי את זה. אני מרים את הקול, אבל זה לא בהכרח התקפי זעם.

[...]

(שורה 186 ולהלן) הבעל: המריבות אצלנו היו נמשכות ונגררות, היא לא ביקשה סליחה ואני לא ביקשתי וככה זה התנהל.

ב"כ האישה: ב-30.7 חודש אחרי אתה כותב לה: "חורבן הבית [...] צריך לחלק את הכול לשניים במדויק". אז איזה שלום בית מדובר פה? למה אתה לא רוצה להתגרש?

הבעל: היא אהבת נפש האישה הזו, אני רב עם הקיר? - זה הדדי! כל המריבות הן הדדיות. היא אמרה משהו אני אמרתי משהו."

כך שהתנהלות הבעל במהלך חיי הנישואין, ככל הנראה גם כעסים, שתיקות ('ברוגז'), שינה בסלון, כל אלה הביאו למציאות של הגירושין.

באשר לאירוע זריקת האוכל מהמקרר וניסיון ההתאבדות, ראה שורה 172 ולהלן:

"ב"כ האישה: ב-30.6.23 [ז'] כותבת לך שאתה זרקת את כל תכולת המקרר אחרי שהיא הלכה פעמיים לקנות את מה שביקשת, ונראה מה אתה עונה לה ההודעה זמן אמת. היא כותבת לך: "אני הלכתי [...] אתה ממשיך לעצבן". אתה עונה לה: "תבדקי [...] שהיה לי בחיים". ואתה עוד עונה לה שאישה טובה בונה ואישה רעה הורסת. כלומר כל מה שאתה מונע ממנה, זה כי אתה רוצה לגור בבית? איך אתה לא מתבייש לזרוק את כל מה שהיא קנתה מהמקרר, ואתה זורק הכול לזבל, בגלל שאתה טוען שהיא לא מפנקת אותך? זרקת או לא?

הבעל: זרקתי. היא אחראית על הקניות בבית. את החלק שלי אני עושה באהבה ובמסירות. אני אוהב משמש, ואני לא אוהב תפוחים ותפוזים שיש כל השנה. היא קונה רק את זה, וזה כל פעם. ואני רואה שעוד פעם היא קנתה רק את זה. אני ביקשתי בבקשה כמה פעמים לקנות משמש כי היא אחראית על זה, זו הייתה בקשה מינימלית, אבל היא לא קנתה, וזה יכול להיות טעות שלי שעשיתי את זה בצורה לא נעימה.

ב"כ האישה: אתה זרקת את זה יום אחרי. אתה הענשת אותה.

הבעל: לא. זה היה בצורה של מחאה.

[...]

(שורה 214 ולהלן) ב"כ האישה: ההתאבדות - הודית שהיא הייתה מבוימת.

הבעל: נכון.

ב"כ האישה: יום לפני פגישת המהו"ת אמרת לה שההתאבדות הייתה משחק, ושהיית ער לאורך כל הזמן עד לפינוי, ששם הרדימו אותך. אמרת שלקחת את הכדורים וזרקת אותם באסלה ושפכת מים על הרצפה ועל המפשעה, וחתכת את צינור הגז, התקשרת לי' ואתה אמרת שאתה אוהב את [ז'] ושיחקת אותה מעולף אחרי שעשו לך החייאה, והוצאת קצף מהפה עד ששמו לך מסכת חמצן, ואת כל זה אתה עושה באופן מושלם. הרבה פעמים איימת על [ז'] שתתאבד?

הבעל: לא.

ב"כ האישה: ב-08.9.23 שבועיים אחרי זה, אתה כותב ל[ז'] - זה הצגה. ואתה אומר לה הכול היה הצגה, אין לי מה לשקר. ואיימת לפני זה להתאבד?

הבעל: לא. לעולם לא איימתי שאני אתאבד.

ב"כ האישה: 20.3.23 אתה אומר לה: "זה הסוף [...] עניינים". לא כתבת לה שאתה הולך להתאבד?

הבעל: לא. כתבתי הרבה אנשים אומרים "בא לי להתאבד" זה סלנג דיבור.

ב"כ האישה: ו[ז'] כותבת לך בדצמבר: "אני עזבתי את הבית [...] כדי למשוך את תשומת ליבך". אתה עושה הצגה שפרמדיקים מרדימים אותך ואתה מנסה לשכנע אותה שזה לא נכון. מה אתה אומר לה, איך לא זיהית שאני משקר? עד כדי כך עשית הצגה.

הבעל: איפה כתוב שאני משקר?

ב"כ האישה: כתבת לה - את צריכה להכיר אותי שאני לא אדם שמתאבד.

הבעל: אה, אז זה לא כתוב, היו לנו 43 שנים של נישואין, היו לנו מריבות, עשיתי את זה טוב כנראה, אבל ציפיתי שהיא תכיר שאני לא אדם שמתאבד, וציפיתי ממנה שתכיר אותי שאני לא אדם כזה."

מדובר בזריקת כל תכולת המקרר, לאחר שלא קנתה מישמש, ואף שאח"כ הלכה לקנות מה שביקש - לא התקררה דעתו, עד שלמחרת זרק את כל תכולת המקרר לפח העירוני. השאלה אם ניתן לחיות תחת איום מסוג זה? פחד מה תהיה התגובה? ואח"כ ניסיון ההתאבדות. אם מדובר בהצגה, האם אישה צריכה לחיות תחת הצגות של התאבדות? לחיים ניתנה ולא לצער.

מתקבל הרושם שלא היו לאישה "חיים טובים" (בלשון המעטה). הרושם שמדובר באישה שאינה צועקת, שקטה, בעוד האיש מגיב בצורה שקשה לחיות איתה, בפרט האירועים האחרונים, היכולים ללמד על שאירע בבית במהלך השנים. כך שמי שהביא בסופו של דבר לפירוק הבית הוא האיש, ואין לו להלין אלא על עצמו.

ב. 2. הדירה ברחוב ק' – טענות הבעל

היו טענות הדדיות שכ"א מהצדדים הודה לצד שכנגד. האיש טוען שהאישה הסכימה במסגרת ההסכם לתת לו מחצית מהדירה (ראה שורה 59 ולהלן), ויש מסמך מלפני שנים, שלטענת האישה הבעל כתב שהדירה שלה (ראה שורה 111 ולהלן). בעניין המסמך - נתייחס בהמשך.

לטענת האיש (שורה 266 ולהלן לפרוטוקול), הדירה ברח' צ' בר"ג, שהייתה שייכת לאישה עוד לפני הנישואין, נמכרה ב- 44 אלף דולר (שורה 283), ואילו הדירה בק' נרכשה בסכום של 64 אלף דולר. על הסכום של 20 אלף דולר נחלקו הצדדים. האישה טוענת שאביה נתן את הכסף עבורה, ולכן הדירה בק' נרשמה על שמה בחלק שלם (ראה לעיל). לטענת הבעל, הסכום הנ"ל ניתן כהלוואה, והאיש החזיר לאבי האישה את הכסף, באמצעות עבודתו אצלו. לדבריו, עבד אצלו בשחור ללא תלוש (שורה 274 ולהלן).

עוד טוען הבעל, דבר שנראה לבית הדין משולל היגיון, שרצה שהדירה לא תרשם על שמו, כיון שרצה להיות עצמאי, ראה שורה 307 ולהלן:

"ב"כ האישה: אז אתה כתבת ל[ז'] שהדירה תהיה על שמה כי אתה חששת לרשום דבר מה על שמך.

הבעל: לא. זה היה רחוק בהתחלת הדרך שלנו, ואני ניסיתי לעשות שיתוף עם חבר, ואני חלמתי להיות עצמאי, וזה לא טוב שתהיה לך דירה על שמך.

בית הדין: למה?

הבעל: כי הוא אמר אם העסק פושט רגל - אז יכול לקרות משהו.

ב"כ האישה: עבדת אצל אבא שלה?

הבעל: כעבודה שניה, תמיד חלמתי להיות עצמאי."

כל העצמאים בישראל יש להם דירות על שמם, ומדוע לא טוב שלעצמאי תהיה דירה על שמו? טיעון שהיה מן הראוי לא להעלותו. ובכלל, כשמעלים בערכאה שיפוטית טיעונים חסרי היגיון והבנה, הדבר גורע ולא מוסיף, וד"ל.

כך גם ביחס לשיפוץ שנעשה בדירה (שורה 315 ולהלן, שורה 356 ולהלן).

ג. המסמך שהציגה האישה משנת 2001, ובו הודה הבעל שהדירה של האישה

האישה הציגה מסמך, לטענתה בכתב יד הבעל, בו כתב לה שהדירה שייך לה. להלן חלק מהמסמך:

"עקרונות ההסכם שלום בית ולחילופין גירושין (חצי שנה) 2001

1. הסדרי ראיה – פעמיים בשבוע. כל שבת שניה...

2. דירה - נשארת בבעלות האישה.

3. מכונית - מתחלקת חצי חצי.

4. ביטוח מנהלים - חצי חצי.

5. תכנית חסכון - חצי חצי.

6. מטלטלין -

7. מזונות - ... 1,500 ש"ח לפחות...

8. מזונות בתקופת הצבא - שליש, במידה ויכנס חוק המזונות לתוקף, יחול גם על הסכם זה.

9. הוצאות רפואיות חריגות - שיניים, משקפיים, פסיכולוג וכו' - חצי חצי.

10. הוצאות חינוכיות - חוגים, שיעורים פרטיים, סל תרבות כולל ספרים בתחילת שנה, ימי הולדת, בר/בת מצווה, לימודי נהיגה וכו' - חצי חצי."

    כשב"כ האישה הציגה את המסמך, כך התנהלו העניינים, בהתאם לשורה 111 ולהלן לפרוטוקול מיום 12.5.25:

    "ב"כ האישה: בשנת 2001 לפני 24 שנים, אתה כותב ל[ז'] עקרונות של שלום בית ולחלופין גירושין, ואתה מתייחס שם, קודם כל - זה כתב שלך? אני מציגה לך את המסמך.

    הבעל: זה לא כתב שלי.

    ב"כ האישה: אתה מסכים שניקח את זה לגרפולוג?

    הבעל: כן.

    ב"כ הבעל: אני מתנגדת. הוא אומר שזה לא הכתב שלו, בנוסף התאריך הוסף למסמך המקורי. זה לא שלו. היא הביאה מסמך של מישהו אחר. המסמך לא מקורי, ואין לנו ידיעה מאין המסמך הזה, וזה הרחבת חזית. יכולתי להגיש את המשכנתא שלי ולהגיד שהיא חתמה עליה. להגיש מסמכים בלי סוף תמיד אפשר.

    ב"כ האישה: אז אתה טוען שלא אתה כתבת, מאחר שיש לנו את מסמך המקור, ואנו נביא את זה לבדיקת גרפולוג, נתייחס לזה כאיל ואתה כתבת.

    ב"כ הבעל: אני מתנגדת לזה.

    ב"כ האישה: אתה כתבת שהדירה נשארת בבעלות האישה. איך זה מתיישב עם זה שיש לך זכות?

    הבעל: אני לא כתבתי את זה.

    ב"כ הבעל: כבודו, איך יכול להיות שאפשר לחקור אותו על מסמך שהוא טוען שהוא לא שלו?!

    ב"כ האישה: אז לא אמרת ל[ז'] שאין לך זכויות בדירה?

    הבעל: בחיים לא."

    נבהיר – למסמך אין משמעות משפטית, ודאי שלא מכרעת, מאחר והסכמי ממון בין בני זוג צריכים להיות מאושרים בערכאה משפטית. יש לכך משמעות על ההבנה וטענות לכוונת שיתוף, למצג, להודאת בעל דין, אך לא משמעות מכרעת. יחד עם זאת, היה חשוב לנו לדעת במקרה הנידון האם אכן הבעל כתב את המסמך אם לאו, ללמד על נאמנותו ועל אמיתות דבריו.

    מלכתחילה לא נשא חן לפנינו, שהכחשת האיש הייתה לאחר שב"כ העירה ש"מי אמר שזה כתב ידו". הערת ב"כ האיש לא נרשמה בפרוטוקול, אך זכורה. כאשר מציגים בפני בעל דין מסמך מזויף, תגובתו צריכה להיות שונה מהתגובה שקיבלנו. קיבלנו "הכחשה משפטית" – "זה לא שלי", "תביאו ראיה שאני כתבתי". לא נשמעה זעקה אוטנטית של מי שזייפו את כתב ידו והציגו לו מסמך מזויף. וחזקה על האיש שיודע להגיב בהתאם. ההתרשמות הייתה שמדובר ב"הכחשה משפטית", אך לא ב"הכחשה אמיתית" בזמן אמת. משכך לטעמנו, חוות הדעת הייתה נראית מיותרת, אך בכל זאת בקשנו לבדוק ולבחון.

    בהמשך, כאשר בית הדין הפנה את המסמך לבדיקה של גרפולוגית משפטית בשם מלי קדוש, האיש לא מיהר לשלם את חלקו בבדיקה (3,500 ש"ח), והיה זקוק להתראה ודחיפה מבית הדין. והדברים באים ללמד. הרי מי שמביאים בפניו מסמך מזויף, הוא הראשון שישלם על מנת להוכיח שהוא לא זה שכתב את המסמך. אבל בנדו"ד האיש התמהמה.

    כאמור, לא נצרכנו לחוו"ד הגרפולוגית המשפטית שמינינו. ולו מהטעם הנוסף, שלמסמך מעין זה אין ערך משפטי מכריע, שהרי בן זוג יכול לכתוב דברים כעולה על רוחו, כל עוד המסמך לא אושר, הוא לא בעל ערך משפטי אופרטיבי. בפרט הצעות רכושיות במקרה של גירושין. ההצעה יכולה ללמד על הלך החשיבה, אך אין בה כדי לשלול זכויות חוקיות המגיעות למציע. יחד עם זאת, לדברים יכולים להיות השלכה באשר לאמינות הצדדים. אם אכן יתברר כדברי האיש, אם כן יש להטיל דופי באישה שעוסקת בזיופים, ויש להתייחס לדבריה וטיעוניה בהתאם. ואם יתברר שהמסמך אכן נכתב על ידי האיש, הרי שהאיש שיקר בבית הדין, ויש לזה השלכות על כל טיעוניו.

    בתאריך 10.8.25 קבלנו חוו"ד מנומקת (35 עמ', כולל נספחים) מהגרפולוגית המשפטית מלי קדוש. בסיכום ניתוח כתבי היד כתבה הגרפולוגית בעמ' 20):

    אלו הממצאים שהובילו אותי למסקנה שברמת סבירות גבוהה כתב היד המיוחס למר מ' על מסמך מקורי בכתב יד הסכם עקרונות מלפני כ-25 שנה, מסמך לגביו ישנה מחלוקת, הינו כתב יד אותנטי, חלק מטווח הכתיבה של מ'.

    חשוב גם להביא את האמור בעמ' 3 לחוות הדעת:

    2. מסקנה: מסקנתי הינה על סמך המסמכים שעמדו לרשותי בעת הבדיקה.

    בחנתי את מסמך המחלוקת המקורי והשוויתי לדוגמאות של כתב יד ידועות הגעתי למסקנה הבאה:

    ברמת סבירות גבוהה שכתב היד המיוחס למר ב' על מסמך מקורי בכתב יד הסכם עקרונות מלפני כ-25 שנה, מסמך לגביו ישנה מחלוקת, הינו כתב יד אותנטי, חלק מטווח הכתיבה של מ'.

    'רמת סבירות גבוהה' הינה הדרגה הגבוהה ביותר בבדיקות מסוג זה.

    מדובר בחוות דעת מרשימה ביותר, שבדקה מדעית את כתב היד, והגיעה למסקנה שברמת סבירות גבוהה, מדובר בכתב ידו של האיש.

    כאמור, לא נצרכנו לחווה"ד, והיה ברור לנו מאופן ההכחשה וההתנהלות שמדובר בכת"י של האיש. חווה"ד חיזקה את הנ"ל, וללא ספק יצרה בקרב חברי בית הדין "משבר אמון" בדברי האיש. נראה שהאיש לא דיבר אמת בבית הדין, לפחות ביחס למסמך, והדבר משליך רוחבית על כל טענותיו, כגון באשר לאירועים בחיי הנישואין, או טענות בעניין משכורת שקיבל, בדרך החזר הלוואה וכו'. משכך המסקנה שהעלנו מחווה"ד הגרפולוגית, כפי שהתרשמנו במהלך הדיונים, שהאישה דוברת אמת, אינה מנסה לשקר, ואפילו לא לומר חצאי אמיתות כדי ליפות דברים.

    תצהירי עדות שהמציאה ב"ב האיש

    ב"כ האיש המציאה שני תצהירים, האחד מהגיס – י', והשני – מחבר קרוב ל-30 שנה – ע'. ברצוננו להבהיר שלאחר שעיינו בתצהירים, לא מצאנו בהם רלוונטיות. שני המצהירים לא חיו עם הצדדים בבית. וגם אם קיימת התרשמות חיצונית, עדיין אין בה כדי לבטל את דברי האישה ותחושותיה על אופי החיים בבית, בפרט לאחר האירוע של זריקת תכולת המקרר וכו' (ראה לעיל). ונוסיף – אין בהם מן החידוש, ואין נפקות בדברים. אשר על כן לא הוזמנו לבית הדין.

    ד. הכתובה

    במקרה שלפנינו אין ספק שהאיש חייב בכתובת אשתו. התרשמנו שמדובר באישה טובה, ולא בכדי האיש היה מעונין שלא להתגרש. התפרצויות הזעם, היחס הקפדני, וככל הנראה גם משפיל, הם אלה שהוליכו לגירושין. משכך, הגם שהאישה היא זו שתבעה גירושין, היא זכאית לכתובה.

    בנוסף, אירועי החיים כפי שמציירת האישה במהלך הדיון, מקבלים אמון רב לאין ערוך, מאלו שמצייר האיש. כתבנו לעיל ביחס לאמינות, ואין צורך לחזור על כך. האישה לא עזבה את חיי הנישואין לעת זקנה מחמת פינוק, אלא מהצטברות אירועים במהלך החיים, וכשל כוח הסבל. התרשמנו שדרישתה לגירושין נובעת מהרצון לחיים שקטים ושלוים. אין כל סיבה שהאישה לא תקבל את כתובתה, כאשר הגורם לכך הוא רצונה בחיים שלוים, שנמנעו ממנה במהלך השנים.

    בעניין זה נכון להביא מה שנכתב בפד"ר ח"א עמ' 218 (בהרכב: הגר"א גולשמידט זצ"ל, הגרש"ש קרליץ זצ"ל, הגר"י בבליקי זצ"ל) בעניין מי שאינו זן את אשתו, שכתבו שיש להבחין בין מי שאינו זן מפני שאין לו, לבין מי שאינו רוצה להשכיר עצמו, וז"ל:

    "אולם ברור הדבר, כי גם לדעת הרא"ש יש הבדל - כשהאישה דורשת גט בגלל זה שהבעל אינו זן אותה - בין אינו זן אותה מפני שאין לו היכלת להשתכר ולזון אותה, ובין אינו זן אותה מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון. כי רק במקום שאין לו היכולת לזון, וכמו במקום שאין לו היכולת לחיות חיי אישות, דעת הרא"ש היא שהוא פטור לשלם התוספת, כי אף שסיבת הגירושין היא בבעל, והוא הגורם לגירושין, אבל הרי סיבה זו היא שלא באשמתו ואנוס הוא בדבר ולכן הגירושין הם לא מחמתו אלא מחמת הנסיבות, ויש לזקפם על חשבון האישה שביזמתה באו, וזה נקרא כופין מחמתה, והבעל פטור לשלם את התוספת כי על דעת כן לא התחייב. אבל אם הבעל אינו זן את אשתו מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון, ובגלל זה היא דורשת גט, הרי דרישת הגט באה בגלל מרידתו של הבעל, והגירושין הם באשמתו שהרי לא מאונס אינו זן אותה אלא מרצון, כי בזדון מרד באשתו, ולו היה רוצה הרי יש לו היכולת להשתכר ולזון אותה. ואף שבסוף פסוק הגירושין הם לפי דרישת האישה, דרישה זו אינה אלא תוצאה הגיונית מרצונו או אי רצונו של הבעל, ולכן זה נקרא שמחמתו באה הדרישה לגט. ולא יתכן לומר בכגון זה שהגט הוא מחמתה. ומאחר שיסוד הפטור לר"ח הנך דכופין מחמתה נופל כאן, לכן גם לדעת הר"ח אין הבעל פטור לשלם התוספת. ואם לא נאמר כן, הרי לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה, לא יזון אותה ויאלצנה על ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה, בטענה על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי, דבר זה אין הדעת סובלתו."

    מבואר החילוק בין אי קיום חיובו מחמת אונס, שאין לו היכולת להתפרנס, לבין אם הדבר נובע מפשיעתו ומרידתו, שבכגון זה יהיה חייב בתוספת כתובה, שאל"כ כל בעל שימרוד באשתו, יוציאה בלא תוספת כתובה. אלא בהכרח שהסברא 'על דעת למשקל ומיפק לא יהיב' זה רק אם הוא אנוס, ולא כשהמניעה היא בפשיעתו. ועיי"ש שהביאו ראיה מדברי המרדכי והרא"ש. וכיוצ"ב כתב בפד"ר ח"ח עמ' 324, מהגרי"ש אלישיב זצ"ל, וז"ל:

    "נראה שיש מקום לדון דאף כשהבעל הוא מאלה שכופין אותו להוציא פטור מלשלם לה תוספת כתובה - זה דוקא כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או כשאינו מסוגל להוליד, והאישה באה מחמת טענה, וכל כיוצ"ב שאין בידי הבעל להפטר מהגורם המביא לידי גירושין, בזה יכול לומר 'אדעתא למיפק לא יהיבנא לך'. מה שאין כן בגורם כזה שבידי הבעל להסירו, כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טובה, והוא הדין כשהבעל מורד באשתו כבנדו"ד, בכה"ג יש לומר דדינו כמגרש מרצונו וחייב בתוספת כתובה."

    במקרה שלפנינו מדובר בהתנהגות שאישה אינה חייבת לסבול בחיי הנישואין, וממילא מעשיו של הבעל הם אלה שהביאו לפירוק הנישואין, ומכאן חיובו בכתובה. אין לקבל את הטענה שמדובר ב'רגישות יתר'. ההתנהגות בבית צריכה להיות מכבדת, נטולת כעס ומתחים, בפרט אלה המתמשכים לאורך שנים, גם אם על "אש נמוכה", שהוגברה עם הזמן וחרכה את חיי הנישואין.

    במקרה שלפנינו הבעל רשם בכתובת תוספת כתובה בסכום של 18 מיליון שקלים ישנים. בהצמדה למדד, מדובר בסכום שהוא למעלה מ-17 מיליון ש"ח.

    תוספת הכתובה מורכבת בין השאר מנכסים שהכניסה האישה לבעל. במקרה שלפנינו, הרי שהאישה הכניסה לבעל נכס – הדירה ברחוב צ' בר"ג. בהתאם לדברי הבעל (ראה לעיל, ופרוטוקול הדיון מיום 12.5.25 שורה 283), הדירה נמכרה בשנת 86 בסכום של 44,000 דולר. באותם שנים, משלהי שנת 81 (עת התחתנו הצדדים) ועד לשנת 86 (עת נמכרה הדירה ברח' צ', ונרכשה הדירה ברחוב ק') הדירות לא עלו בערכים דולריים. דירה שמחירה היה בשנת 82 בערכים דולריים מסוימים, שמרה על הערך הדולרי במהלך אותן שנים, בוודאי עד לשנת 86, כאשר הדולר עלה באותה תקופה עוד יותר מהמדד (לעיתים, ודאי שלא פחת ממנו). משכך שווי הנכס שהכניסה לו האישה, נכון ליום הנישואין - דצמבר 1983, היה 44,000 דולר. ובמקרה שלפנינו, האיש התחייב בסכום כתובה גבוה, מחמת הדירה שהכניסה לו האישה.

    שער הדולר נכון ליום הנישואין, עמד על 2.00 ש"ח, כך שמחיר הדירה בשקלים חדשים עמד על 88,000 ש"ח. אם נצמיד סכום זה מיום הנישואין ועד לימים אלו, הערך עומד על כ - 854,000 ש"ח. משכך אך מחמת נכס זה שהכניסה לו האישה, ועקב דירה זו התחייב בתוספת כתובה כה גבוהה, יש לחייב את הבעל בסכום של 854,000 ש"ח, וסכום זה אינו מהווה 'אסמכתא'.

    לסכום הנ"ל יש להוסיף חיוב רגיל ומקובל של תוספת כתובה, ובפרט לאור למעלה מארבעים שנות נישואין, סכום של 180,000 ש"ח. סך הכל חיוב הכתובה יעמוד על סכום של 1,034,000 ש"ח.

    שיובן – סכום זה לא קשור לעניין הרכושי של הדירה, ומה יקבל האיש, ומה תקבל האישה. השאלה שלפנינו הינה באומדנא של הבעל המתחייב, עד כמה ודאי הסכים להתחייב מתוך הסכום של 18 מיליון שקלים ישנים, ששווים היום 17 מיליון שקלים חדשים. ועל כך נאמר שוודאי מתוך הסכום הנ"ל התכווין להתחייב בסכום הדירה אותה הביאה לנישואין, ועוד בתוספת סכום סביר ומקובל, כאשר הם עשויים להתגורר בדירה השייכת לאישה. לכן מעבר לשאלה הרכושית, השאלה שלפנינו הינה איך לחשב את סכום הכתובה באומדנא של המתחייב. ומכאן תשובתנו.

    עוד נוסיף – יכלנו לחשב את אומדנת הבעל בהתחייבותו לכתובה בערך של 2/3 מהדירה. כך שהכתובה, ללא שייכות לעניין הרכושי של הדירה, תעמוד על ערך של 2/3 ממחיר הדירה כיום (מאחר והדירה ברחוב צ', הייתה בערכה 2/3 לערך מהדירה ברחוב ק'). אולם סברנו ליתן הערכה לקולא.

    לאור האמור מחייבים את הבעל לשלם לאישה בגין כתובה ותוספת כתובה, ובהם נכס שהכניסה לו לחיי הנישואין, סכום של 1,034,000 ש"ח.

    ה. שיתוף בדירה

    בהתאם לחוק יחסי ממון, הואיל והדירה נרכשה מכספי דירה שהייתה לאישה ערב הנישואין 44,000 דולר), ובנוסף עוד 20,000 דולר, שלדברי האישה ניתנו לה במתנה מאביה, הרי שהדירה שייכת לה.

    אולם בהתאם לפסיקה, הואיל ומדובר בדירת מגורים בה התגוררו הצדדים כ-38 שנים, גידלו את ילדיהם, הבעל השקיע בשיפוץ, ולדבריו הכסף שנתן אבי האישה היה הלוואה, ששולמה מעבודתו. איננו יודעים אם להאמין לאיש בדבריו, אך אין לכך נפקות, כאשר מדובר בשיתוף בדירת מגורים.

    על מנת להחיל את הלכת השיתוף על נכסים המשמשים את בני הזוג בשגרת החיים, ואשר נרכשו על ידם במשותף, יש צורך בראיה נוספת כלשהי שתעיד על כוונת השיתוף בנכס זה או אחר, ואין די בחיים המשותפים כשלעצמם. ראה ביהמ"ש העליון (תיק מספר 1398/11, עמוד 22 לפסק הדין, סעיף 2):

    "לטעמי, לצורך משקלו של אותו "דבר מה נוסף" הנדרש להוכחת כוונת שיתוף ספציפי יש להקל לגבי דירת המגורים לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג".

    בעניין שיתוף ספציפי של זוגות נשואים, כתב ביהמ"ש העליון (בע"מ 10734/06) שיש לנהוג במשנה זהירות, ולבחון כל מקרה לגופו:

    "אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעתים קשה לכמת את ההשקעות ואת "ההתנהגות ההשקעתית", אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה. השאלה בנידון דידן היא אפוא שאלה עובדתית, האם הוכיחה המשיבה – והנטל הבסיסי אכן עליה, גם אם עבר בשלב מסוים אל המבקש – יצירת שיתוף ספציפי בדירה."

    וכן בבע"מ 5939/04:

    "ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה, כן מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, ובייחוד על נכס כמו דירת המגורים, קן המשפחה" [בע"מ 5939/04 בעמ' 672-671]. "

    הערכאה השיפוטית הדנה בעניין השיתוף הספציפי, צריכה לבחון כל מקרה לגופו, האם נוצק כאן תוכן שיתופי? האם תוכן זה נוצק לקניין?

    נטל ההוכחה במקרים בהם מדובר בנכס שנרכש טרם נישואי הצדדים ורשום על שמו של צד אחד בלבד, מונח על כתפיו של הצד הטוען לשיתוף בנכס, בשונה מנכס שנרכש במהלך חיי הנישואין. ראה לדוגמה פסק דין בית המשפט העליון (תיק מספר 1398/11):

    "במוקד דיוננו מצויה דירה שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג (המשיב) טרם הנישואין וששימשה למגוריהם במהלך שנות נישואיהם. כאמור, הנחת המוצא הינה כי נכס שמצוי בבעלותו של אחד מבני הזוג בנקודת הפתיחה (ערב הנישואין) נותר בבעלותו המלאה גם בנקודת הסיום (התרת הנישואין) ואינו נכלל במאסת הנכסים במסגרת הסדר איזון המשאבים. יחד עם זאת, הנחת מוצא זו אינה סוף פסוק. בית משפט זה קבע במספר הזדמנויות כי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי החל על העניין – כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו"ב – וכי הדברים אמורים גם בנכס "חיצוני" שנרכש על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין [ראו: עניין אבו רומי בעמ' 183; עניין יעקובי בעמ' 561 (הנשיא מ' שמגר) ובעמ' 621 (השופט ט' שטרסברג-כהן); עניין ששון בעמ' 615; בע"מ 10734/06 [פורסם בנבו] בפסקה ה(1)]. נטל ההוכחה מוטל, מטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שהינו "המוציא מחברו". יודגש כי טענת אחד מבני הזוג לזכויות בנכס שנרכש על ידי בן הזוג השני טרם הנישואין יכולה להתבסס על הדין הכללי, אך לא על חזקת השיתוף, אשר לגביה נקבע שאינה חלה במקביל להסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון [ראו: דעת הרוב בעניין יעקובי בעמ' 589-585; עניין אבו רומי בעמ' 183-182; בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית ([פורסם בנבו], 14.6.2006)]."(ההדגשה אינה במקור).

    בפסקי דין רבים הורחבה היריעה בדבר הצורך בהוכחת 'דבר מה נוסף' מעבר לעצם חיי הנישואין, אשר ישמשו הוכחה לכוונת השיתוף:

    "לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי. שאם תאמר כן, נמצאתָ מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון.

    [...]

    על מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת המגורים" [השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין אבו רומי בעמ' 183 (ההדגשות הוספו, י.ד)].

    מהו אותו נטל ההוכחה ל"דבר מה נוסף"? בפסק הדין מבית המשפט העליון (תיק מספר 1398/11) הובהר עניין זה כך:

    "אשר לשאלה מהן אותן נסיבות עובדתיות "נוספות" שיוכיחו כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי, נקבע כי:

    'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעיתים קשה לכמת את ההשקעות ואת 'ההתנהגות ההשקעתית', אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה" [השופט א' רובינשטיין בבע"מ 10734/06 בפסקה ה(2)].

    הנה כי כן, על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים – קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת השיתוף." (ההדגשה לא במקור)

    וראה בעניין זה גם בבע"מ 2478/14, הדגש לא במקור:

    "כפי שכבר נפסק, כאשר בני זוג שלא נישאו מקיימים אורח חיים תקין ומאמץ משותף ברכישת הנכסים או בניהול משק הבית המשותף וגידול הילדים, עשויה לחול עליהם הלכת השיתוף. הכלל הוא, כפי שכבר הובהר, בחינה של ההסכם המשתמע בין הצדדים לשיתוף. בהקשר זה, יש להוסיף ולבחון מהו היקף תחולתו של השיתוף. חזקת השיתוף שחלה על בני זוג שהם ידועים בציבור מעידה, במקרה הרגיל, על שיתוף בנכסים שנרכשו במשותף או כאלו שמשמשים את בני הזוג בחיי היום-יום. לעומת זאת, על מנת להחיל דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מבני הזוג, תידרש ראיה נוספת כלשהי שתעיד, אפילו באופן נסיבתי, על כוונת שיתוף בנכס המסוים (ראו: עניין סלם, בעמ' 347-346). כפי שכבר הובהר, אין במניעות להתחתן כשלעצמה על מנת להפחית מנטל ספציפי זה. עם זאת, הצהרות, מכל סוג, על אופיו של הקשר הזוגי, יכולות להצטרף לנסיבות המעידות על אותה כוונה לשיתוף, גם בנכסים הספציפיים, ולו באופן נסיבתי."

    במקרה שלפנינו הצדדים קיימו חיי משפחה בדירה ברחוב ק' בר"ג במשך 38 שנים, ככל הנראה היו במקום גם השקעות של הבעל, בהיותו איש שיפוצים. גם אין להתעלם לחלוטין מטענתו, שלא קיבל משכורת מאבי האישה במשך תקופה, וזאת כדי להחזיר את ההלוואה שניתנה לו לטענתו. איננו יכולים לומר בוודאות שכך היה, אך אין להתעלם מהטענה, שחזרה ונטענה לאורך כל הדרך.

    משכך, הואיל ומדובר בדירת מגורים של זוג נשוי, ובאורך חיי הנישואין, הרי שהבעל זכאי למחצית משווי הדירה.

    לאחר היות פסה"ד חלוט, ימונה שמאי, כאשר משווי מחצית הדירה ינוכה סכום של 1,034,000 ש"ח, כנ"ל.

    ו. איזון משאבים

    בהתאם לדו"ח של המומחה שמינה בית הדין, רו"ח בוכניק, נכסים נזילים ואיזונם, מחשבון בנק האישה וחשבון בנק הבעל – על האישה להעביר לבעל סכום של 740,889 ש"ח, אולם יש להפחית מחצית מהסכום שמצוי במט"ח, שיועבר לבעל כמט"ח, ראה להלן. ובנוסף, יש להפחית מחלק האיש סכום של 5,601 ש"ח, ראה להלן.

    הסכום הנ"ל משקף גם סכומים שהומרו (תאורטית, לצורך חישוב בדו"ח) ממט"ח לשקלים, הגם שמצויים עדיין בחשבון מט"ח. בשאלה מס' 5 (ראה מענה לשאלות, 12.8.25), מבקשת האישה שהמט"ח יחולק בעין בין הצדדים, והאיש מבקש לקבל את ערכם בשקלים..

    בהתאם לבקשת ב"כ האישה, נעשתה הפרדה בין החישובים במטבע ישראלי לחישובים במט"ח, כך שהאיש יקבל את חלקו במט"ח, ולא יהיה צורך בתשלום עמלה (אם ירצה להשאיר במט"ח).

    כאמור, האיש ביקש לקבל את כספו לפי השער היציג נכון למועד הקרע, הואיל והחיוב הוא נכון למועד הקרע. אולם עמדתינו, כאשר הכסף הונח במט"ח, ולא היו בו תנועות של קניה ומכירה ממועד הקרע, אין זה מן הדין ליתן לאיש פערי שער, אותם האישה תצטרך להוציא מכיסה. כסף שהונח במט"ח, שהוא השקעה סולידית ומקובלת, ולא בוצעה בו כל פעולה ממועד הקרע, הנכון לחלק את המט"ח בעין. הדברים אמורים גם אם המט"ח היה עולה ביחס ליום הקרע, כי אז היה האיש מקבל מט"ח בעין. בעניין זה סמכות בית הדין, בהתאם לסעיף 6 (ב) לחוק יחסי ממון, לבצע חלוקה בעין, ומשכך מקבלים את בקשת האישה לבצע במט"ח חלוקה בעין.

    בהתאם לחישובי המומחה והעדכון מיום 25.8.25, על האישה להעביר לאיש 242,086 ש"ח, 13,189 אירו, 124,159 דולר.

    נצטט משאלה שנשאל המומחה:

    שאלה 5:

    כמו כן ובהקשר למט"ח, כספים אלו הומרו לשקלים לצורך ביצוע האיזון. היות ושער המט"ח משתנה מיום ליום והיות ואין סיבה כי מי מהצדדים יפגע או ירוויח כתוצאה משינוי בשער המט"ח וכן על מנת להימנע מהוצאות עמלות בשל המרת הכספים לשקלים חדשים על כל הכרוך בכך לרבות עמלות, עותרת האישה כי הכספים יתחלקו בין הצדדים מבלי שיומרו לשקלים אלא במטבע המקורי, כפי שניתן לעשות על נקל.

    תשובה: יתרת הכספים שנצברו על שמה של גב' ד' בחשבונות מט"ח, נכון למועד הקובע, נלקחו בהתאם ליתרות המופיעות באישור יתרות בחשבון, אשר הומרו על ידי הבנק ממט"ח לש"ח. כמו כן, סכומים אלו שוערכו מהמועד הקובע ועד למועד חוות הדעת, בהתאם לחוק פסיקת ריבית, כשם שייתר הסכומים שוערכו.

    ככל שתתקבל החלטה מבית הדין הנכבד, לפיה יש לערוך התחשבנות בין הצדדים בגין חשבונות המט"ח במטבע המקורי ולא בש"ח, הח"מ יפעל לעשות זאת.

    אנו סבורים שיש לחלוק את המט"ח בעין וכאמור, ונערך חישוב בהתאם. היתרה בסכום של 6,882 ש"ח מהחשבון המשותף, תחולק בחלקים שווים.

    באשר לכספים הלא נזילים, מדובר בביטוחי חיים בחברת כלל (של האישה) ובחברת מגדל (של הבעל). מדובר בהפרש קטן, ולכן לדעתנו אין מקום לעסוק בפסיקתאות ורישום זכויות בהתאם לחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני, בפרט שהדבר עשוי לגרור חיובי מס. בהתאם לדו"ח, הבעל צריך להעביר לאישה בגין הזכויות הנ"ל סכום של 32,901 ש"ח. אך מנגד האישה צריכה להעביר לבעל בגין איזון הרכב, סכום של 27,840 ש"ח, וזאת בהתאם לעדכון שצירף את האופנוע. כך שבהפרש הכולל - על האיש להעביר לאישה סכום של 5,601 ש"ח.

    יצוין שבית הדין עיין בעניין גם בתשובות של המומחה לב"כ האישה, על השוני בין הסכומים שבטיוטא, לסכומים שנקבעו בחווה"ד הסופית (שאלות 2-4).

    כל התשלומים, בעניין הדירה, איזון החשבון שעל שם האישה, יבוצעו אך בהיות פס"ד זה חלוט, ובכפוף לסדור הגט, בהתאם לסעיף 5 א (ד) לחוק יחסי ממון בין בני זוג.

    לאור כל האמור לעיל קובע בית הדין כדלהלן:

    א. הצדדים יתגרשו זמ"ז כדמו"י.

    ב. קובעים מועד לסדור גט ליום 20.1.26 שעה 10 בהרכב ז'. יצאו הזמנות בהתאם.

    ג. לאחר היות פסה"ד חלוט, ימונה שמאי לדירה ברחוב ק' ר"ג, כאשר משווי מחצית הדירה, לה זכאי האיש, ינוכה סכום של 1,034,000 ש"ח, בגין הכתובה. את ההפרש כאמור, תשלם האישה לאיש, כאשר הדירה תישאר בבעלות האישה.

    ד. כל צד יישאר עם הזכויות הסוציאליות שלו, כך שהנכסים ההוניים הלא נזילים יישארו על שמו.

    ה. על האישה להעביר לאיש 242,086 ש"ח, 13,189 אירו, 124,159 דולר, כאשר מהסכום השקלי ינוכה סכום של 5,601 ש"ח.

    ו. האמור בסעיף ג' ובסעיף ה' יבוצע – לאחר סדור הגט, ולאחר היות פסה"ד חלוט.

    ניתן לפרסם לאחר השמטת שמות ומספרי זהות.

    ניתן ביום כ"ד בכסלו התשפ"ו (14/12/2025).

    הרב צבי בן יעקב הרב משה בצרי הרב בן ציון הכהן רבין

    עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה