בוקובזה נ' ביטון

פסק דין

1.בפני ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בבאר שבע ב-תא"מ 31817-02-12, שניתן ביום 7.10.13 על ידי כב' הרשם הבכיר, משה הולצמן, אשר חייב המערער בתשלום דמי תיווך בשיעור של 2% בסכום של 12,272 ש"ח.

2.בית משפט קמא קבע, כי אין מחלוקת שהמערער חתם על הסכם לקבלת שירותי תיווך והדירה בגינה נדרשו דמי תיווך הוצגה בפני המערער על ידי מתווכת מטעם משרד התיווך של המשיב וכי למערער קשר קרוב ואף אינטימי עם לודמילה, אשר רכשה בסופו של יום את הדירה.

בית משפט קמא הוסיף, כי לאור קרבתו של המערער ללודמילה, והטענות שהועלו בכתב ההגנה מטעמו, לידיעתה של לודמילה לגבי הדירה העומדת למכירה, טענות שלא נתמכו בתצהיר, ובאי זימונה של לודמילה לעדות, קמה החזקה, שלו היתה מובאת לעדות, עדותה לא היתה תומכת בגרסת המערער.

עוד קבע בית משפט קמא, כי לאחר שהתברר למשיב שהדירה נמכרה, פנה למערער ודרש דמי תיווך, אך הופנה לאחיו אשר הציע לו 3,000 ש"ח כדי לסיים העניין ובכך יש לראות הואת בעל דין.

בית המשפט הגיע למסקנה, שהיות והדירה לא פורסמה למכירה על ידי בעליה, אלא באמצעות המשיב בלבד, פרטי הדירה לא נחשפו בפני הציבור ובאין מחלוקת כי הדירה הוצגה בפני המערער על ידי מתווכת ממשרדו של המשיב והקשר הקרוב בין המערער ללודמילה ולאור הצעת המערער לתשלום דמי תיווך בהסתמך על עדות המשיב - אותה מצא בית משפט קמא כמהימנה - בהעדר ראיות סותרות מטעם המערער, הגיע למסקנה כי יש לראות במערער כמי שהעביר ללודמילה את המידע שקיבל ממשרד המשיב ועל כן, מצא לחייבו בדמי התיווך.

3.בהודעת הערער טען המערער כי אריאלה שהציגה בפניו את הדירה, אינה מתווכת ובמצב זה אין המשיב זכאי לדמי תיווך. הוסיף, כי המשיב לא היה הגורם היעיל לניהול המו"מ, כיוון שיש נתון בעסקה שהיה תנאי בל יעבור ודרש לדעת אם המשיב יודע התנאי. עוד טען הוא, כי המסמך ששימש כבסיס לתשלום דמי התיווך זוייף ובמקום 1%, נרשם 1.5%.

4. המערער שלא היה מיוצג, רצה להגיש מסמכים שלא היו בפני כב' הרשם הבכיר, כיוון שלא ידע שאת כל ההוכחות עליו להציג בפניו.

מנגד המשיב לא הגיש עיקרי טיעון בטענה שגם המערער לא עשה כן, וגם לא קיבל את עיקרי הטיעון מטעמו.

הדיון היה קבוע ליום 26.1.14, יום ראשון בשבוע. ביום 23.1.14, יום חמישי בשבוע, לאחר השעה 15:00, הוגשה בקשה למחיקת הערעור בגין אי הגשת עיקרי טיעון מטעם המערער. בהחלטה שניתנה על ידי בו ביום, קבעתי כי בתיק מצוי מסמך שהינו בגדר עיקרי טיעון שהוגש עוד ביום 31.12.13 וכי אין להגיש הבקשה בעיתוי בו הוגשה.

בהחלטה שניתנה על ידי ביום 26.1.14, במהלך הדיון, קבעתי שמכיוון שהמשיב לא הגיש עיקרי טיעון, דינו כדין בעל דין שלא התייצב, והערעור יתברר לגופו של עניין, אף כי לא מצאתי לשמוע את טיעוני ב"כ המשיב.

גם אם סברה ב"כ המערער, שהמשיב לא הגיש עיקרי טיעון, לא היה בכך כדי לפתור את המשיב מהגשתם לאור החלטתי מיום 15.12.13, בה קצבתי המועדים להגשת עיקרי טיעון כאשר החובה להגישם היא במנותק מהגשת עיקרי הטיעון של הצד שכנגד.

5. דין הערעור לדחייה על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר דין האזרחי התשמ"ד – 1984.

לא מצאתי מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, התומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות טעות שבחוק בפסק הדין.

הטענה כי אריאלה אינה מתווכת, אין לה זכר בכתב ההגנה של המערער, וככל שנטען כן, היה עליו להניח תשתית לכך וזו לא הונחה. יתרה מזו, שעה שביקש המשיב לאחר סיום ראיותיו להגיש מסמך המלמד על כשירותה של אריאלה כמתווכת, התנגד לכך המערער. לא ניתן מצד אחד לטעון שאריאלה אינה מתווכת ולדרוש מסמכים ומנגד, כאשר באה בקשה להוכיח שטעות בידי המערער מתנגד הוא לכך וממשיך לחזור על טענה זו, אף כי הנטל להוכיח הטענה מוטל עליו.

באשר לגובה דמי התיווך - קיבל ביהמ"ש קמא את עמדת המערער והעמיד אותו על שיעור של 1%, מבלי להכריע בשאלה אם הטופס זוייף. גם אם נצא מנקודת הנחה שהמשיב או מי מטעמו שינו את אחוזי התיווך – ואיני קובעת דבר בענין - עדיין אימץ ביהמ"ש את עמדת המערער, שהינה בגדר הודאת בעל דין שסוכם על דמי תיווך בשיעור של 1%.

לא מצאתי לחייב בהוצאות הערעור, משלא הוגשו עיקרי טיעון מטעם המשיב.

הערבון שהופקד יוחזר למערער.

ניתן היום, ב' אדר ב תשע"ד, 04 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.

שרה דברת, שופטת,