פסק דין
לפניי תביעה כספית חוזית, על סך 1,604,595 ₪, בגין מצגי שווא וכן תביעה נגדית כספית חוזית, על סך 241,515 ₪.
העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים
1.ביום 19.09.2006, נכרת הסכם העברת מניות בין התובעת, חברה בע"מ, לנתבעות, אף הן חברות בע"מ, להעברת מניותיהן של האחרונות בחברת מילוז (1989) בע"מ (להלן: "מילוז"), חברה שהוקמה בשנת 1965 ועוסקת בייצור ושיווק מוצרי עגבניות ועיבוד הדרים, לתובעת (להלן: "ההסכם"). ביום 09.10.2007, נחתמה תוספת להסכם זה (להלן: "התוספת להסכם"), ובעקבות שני אלה, הועברו בפועל מניותיהן של הנתבעות במילוז לתובעת.
2.התובעת טוענת כי הנתבעות הציגו בפניה מצגי שווא, הטעו אותה, וניהלו עמה משא ומתן בחוסר תום לב, וכתוצאה גרמו לה נזקים כבדים. נטען כי התובעת התחייבה לשלם בגין מניותיה של מילוז, תמורה המבוססת על ההון העצמי של החברה, כפי שיהיה נקוב במאזן המבוקר, נכון ליום 31.10.2006, שהיה אמור להיערך עד ליום 15.11.2006, מועד שעד אליו היו הצדדים אמורים לסגור את העסקה. לטענת התובעת, בין הצדדים נתגלעו חילוקי דעות באשר לגובה התמורה הסופית אותה נדרשה לשלם לנתבעות עבור מניות מילוז, ולבסוף, נחתמה התוספת להסכם, במסגרתה הגיעו הצדדים להסכמה על תשלום התמורה בהתאם למצגים שהציגו הנתבעות בפני התובעת לקראת החתימה על התוספת.
3.התובעת טוענת כי אחד המצגים המרכזיים שהוצגו בפניה היה בנוגע לחוב בגין היטל ביוב של מילוז למועצה האזורית מטה אשר. התובעת טוענת כי טרם החתימה על ההסכם, הנתבעות הציגו בפניה מצגים לפיהם, המועצה האזורית דרשה ממילוז לשלם לה את החוב בגין היטל הביוב, וכי בין הצדדים התקיימו מגעים בעניין גובה ההיטל שישולם למועצה. לטענתה, הציגו בפניה הנתבעות כי בשלב זה השתכלל הסכם פשרה עם המועצה לפיו תשלם מילוז סך של 1,141,134 ₪ בגין חוב היטל הביוב, וכי תשלום זה יביא לסילוק סופי של דרישות המועצה בעניין ממילוז. התובעת טוענת כי היא הסתמכה על המצג האמור לפיו לא תידרש להוסיף ולשלם סכום נוסף בגין חוב זה באופן בו גולמה ההתחייבות האמורה בסכום אותו הסכימה לשלם לנתבעות עבור מניותיה של מילוז, במסגרת התוספת להסכם.
4.לטענת התובעת, במרוצת הזמן, התברר לה כי המצג שהוצג בפניה על ידי הנתבעות היה מצג שווא, וכי לא נכרת הסכם בין המועצה לבין מילוז שעניינו גובה היטל הביוב. כמו כן, התברר לתובעת כי גובה החוב בגין היטל הביוב עמד, נכון ליום 09.09.2008, על סך של 2,610,369 ₪, בניגוד למצגים האמורים. נטען כי הנתבעות ידעו כי לא נכרת הסכם פשרה וכי גובה ההיטל הנדרש, גבוה משמעותית מסך של 1,141,134 ₪, וכי הן בחרו להסתיר עובדה זו מהתובעת, לשם הגדלת סכום התמורה שהיא תשלם להן עבור מניותיה של מילוז.
5.התובעת טוענת כי מילוז הגישה ערר על גובה החוב הנטען על ידי המועצה, וכי בחודשים יולי-ספטמבר 2005, התקיימו ביניהן מגעים בעניין זה, אך אלו לא הבשילו לכדי הסכם חתום. התובעת טוענת כי הגם שהמגעים האמורים התקיימו שנה טרם החתימה על ההסכם, ולמעלה משנתיים טרם החתימה על התוספת להסכם, בחרו הנתבעות להסתיר את הדבר מהתובעת, ואף הציגו בפניה מצג לפיו, בין המועצה לבין מילוז נחתם הסכם. משכך, טוענת התובעת כי יש לפצותה בסכום ההפרש שבין הסכום שמילוז נדרשת כיום לשלם למועצה, בסך 2,610,369 ₪, לבין הסך של 1,141,134 ₪, וכי יש להפחית את ההפרש מסכום התמורה שהתובעת שילמה לנתבעות עבור מניותיה של מילוז, כאשר גובה ההפרש עומד כיום על סך של 1,469,235 ₪.
6.כן טוענת התובעת כי הנתבעות הגדילו באופן מלאכותי את ההון העצמי של מילוז, באופן שהגדיל את התמורה שקיבלו מהתובעת, בגין מניותיה של מילוז, ומאחר ולא הפחיתו פחת בגין רכיב זה במאזנה של מילוז. התובעת טוענת כי היה על הנתבעות לבצע חישוב פחת בשיעור של לפחות מיליון ₪, הסכום שהוערך על ידי הנתבעות כי ישולם למועצה בגין ההיטל, וכפי שבא לידי ביטוי בדו"ח רווח והפסד של מילוז לשנת 2004, ומהיום בו החלה מילוז לעשות שימוש בקו הביוב, ינואר 2005, ועד ליום בו חושב לראשונה הפחת במאזן של מילוז ליום 01.09.2006. התובעת טוענת כי מאחר ומדובר בתקופה שמשכה 20 חודשים, בהם לא חושב הפחת שהיווה חלק מההון העצמי של מילוז, ובהתחשב בכך, שמדי שנה יש להפחית פחת בשיעור של 5%, בעת מכירת מניותיה של מילוז לתובעת, שווי השימוש בקו הביוב היה צריך להיות מופחת במאזן ב- 83,333 ₪. משלא בוצעה ההפחתה באופן זה, נטען הנתבעות "ניפחו" את ההון העצמי של מילוז.
7.התובעת טוענת כי התמורה עבור מניותיה של מילוז התבססה על הונה העצמי בתוספת 10%, ומשכך, גבו הנתבעות מהתובעת, בחוסר תום לב, סך של 83,333 ₪, שהתווסף להון העצמי של מילוז ובתוספת 10%, כלומר, גבייה בסך כולל של 91,666 ₪. לפיכך טוענת התובעת כי יש לחייב את הנתבעות להשיב לה את הסכום האמור של 91,666 ₪.
8.התובעת טוענת כי כחלק ממצגי השווא אותם הציגו בפניה הנתבעות, הסתירו ממנה גם את העובדה שלמילוז היה קיים חוב שכר טרחה לעו"ד יוסף משיח, שהעניק לנתבעות שירותים משפטיים בעניין חוב היטל הביוב, עת הנתבעות היו בעלות המניות במילוז. התובעת טוענת, כי לו היתה יודעת על קיומו של חוב שכר הטרחה לעו"ד משיח, היתה מפחיתה את סכום התמורה שהסכימה לשלם עבור מניותיה של מילוז. נטען כי לתובעת התברר, בדיעבד, שהיא חייבת שכר טרחה בגובה 43,694 ₪, ומשכך, יש לחייב את הנתבעות לפצותה בסכום זה ששולם לעורך דין משיח, מאחר ויש להפחית הפרש זה מסכום התמורה שהתובעת שילמה לנתבעות עבור מניותיה.
9.הנתבעות טוענות כי במהלך שנת 2003, הודיעה המועצה למילוז, על כוונתה להקים קו ביוב, בתוואי שמתחנת השאיבה במילוז ועד למטה אשר. לפיכך, נדרשה מילוז לשאת בהיטל הביוב למטה אשר נהריה, וכן נדרשה היא להתקין בשטחה, ועל חשבונה, את כלל המתקנים הנדרשים לטיפול בשפכים טרם הזרמתם. נטען כי עבור חיבורה של מילוז, נדרשה לשאת בהיטל ביוב בסך 1,678,952.88 ₪. מילוז כפרה בדרישה לתשלום וביום 24.11.2004, הגישה ערר לוועדת הערר לביוב, ובמקביל, ניהלה משא ומתן עם המועצה באשר לגובה ההיטל. בסופו של יום, הגיעו הצדדים להבנה לעניין גובה ההיטל, כך שיעמוד על סך של 989,404 ₪, במזומן או על סך 1,141,134 ₪ שלא במזומן, אך נותרו חלוקים באשר לדרישת המועצה להקמת מתקני קדם לטיפול בשפכים.
10.לטענת הנתבעות, סכום התמורה שהיה על התובעת לשלם להן נובע מההון העצמי של מילוז כפי שמופיע במאזן החברה הקובע, שהנו מאזן אוקטובר 2006, ובתוספת פיצוי בגין מלחמת לבנון השנייה וסכום הלוואות בעלים לטווח ארוך. כמו כן, טוענת התובעת בהקשר זה כי, הן מצבה הכספי של מילוז במועד חתימת ההסכם, והן מצבה בעניין היטל הביוב, סוכמו בסעיפים 2 ו-3 להסכם הרכישה. הנתבעות טוענות כי גם בביאור 13 לדו"חות הכספיים של שנת 2005, שצורף כנספח 2.6 להסכם, צוין במפורש כי בין הצדדים מתנהל משא ומתן בנוגע לגובה ההיטל בו תחויב החברה, ולהערכתה, הוא יעמוד על סך מיליון ₪. עוד נטען כי גם בנספח 3.2 להסכם, פורטה המחלוקת בעניין הקמת מתקני הקדם, וכן פורטה ההבנה ביחס לגובה ההיטל. נטען כי התובעת ידעה שהיטל הביוב אינו חתום וסגור, הגם שהושגה הבנה שאינה מחייבת באשר לשיעורו, ומשכך, אין יסוד לטענות התובעת כי הוטעתה על ידי הנתבעות בדבר סופיותה של ההבנה.
11.נטען כי עד למועד סגירתו של ההסכם בין הצדדים נותרה מחלוקת באשר למספר נתונים במאזן הקובע, ולפיכך, הוסכם כי ההתחשבנות הסופית תיערך לאחר חתימתו, כך שכל גרעון בהון העצמי של מאזן זה, לעומת מאזן ספטמבר 2006, יקטין את יתרת ההלוואות לזמן קצר, שהוענקו על ידי הנתבעות למילוז ואילו כל עודף בגרעון, יביא לתשלום סכום נוסף של התמורה בהסכם. עוד הסכימו הצדדים כי לא יבוצעו שינויים בין המאזן הקובע למאזן ספטמבר, למעט, בסעיפי הרכוש השוטף ובגרעון ההון העצמי. לעניין זה, נטען כי ממועד הסגירה, 28.11.2006, עברה מילוז בכוח ובפועל לידי התובעת, ולנתבעות לא היתה כל זיקה לניהולה השוטף של החברה. על כן, נטען כי משהנתבעות יצאו מהתמונה, היה על התובעת לפעול מול המועצה בעניין התשלום, ובמיוחד כאשר מצב הדברים הוצג בפניה כנדרש.
12.הנתבעות טוענות כי לאחר דיונים אינטנסיביים שנערכו בין הצדדים, ביום 09.10.2007, הגיעו לכדי הסכמה בדבר הסדרת יתרת התשלום ולאחריה נחתמה התוספת להסכם, ללא הצגת כל מצג ביחס להיטל הביוב. נטען כי כחלק מההבנות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת התוספת להסכם, הוסכם על גובה התמורה ללא חתימה על מאזן קובע. הנתבעות מדגישות כי במסגרת סעיף 9 לתוספת, ויתרה התובעת על כל טענה עתידית בקשר לעניינים המפורטים בנספח ג'. ביתר פירוט, נקבע כי סעיפי השיפוי והפיצוי כלפי המשקיעה או החברה, שניתנו במסגרת ההסכם ביחס לעניינים המפורטים בנספח ג', ככל שניתנו, בטלים עם חתימת תוספת זו, ולחברה ו/או למשקיעה לא תהיינה טענות מכל סוג בקשר לעניינים המפורטים בנספח ג', הכולל, בין היתר, את סעיף הרכוש הקבוע במאזן בו נכלל חוב היטל הביוב. נוכח האמור, נטען כי התובעת מושתקת מלטעון כל טענה בקשר עם החבות בגין היטל הביוב.
13.יצוין כי התובעת טוענת בהקשר זה, כי בניגוד לעמדת הנתבעות, הרכוש הקבוע, כפי שהוגדר בהסכם ובתוספת לו, אינו כולל את חוב הביוב, ולפיכך, התובעת לא ויתרה על טענה כלשהי בעניין זה. נטען כי במסגרת סעיף 2.8 להסכם, הגדירו הצדדים את הרכוש הקבוע כרכוש הקבוע המשמש את החברה וכמפורט בנספח 2.8, ובחינה של נספח זה מעלה כי אין הוא כולל את חוב הביוב נשוא התובענה, וכי הוסכם בין הצדדים, במסגרת סעיף 2 לתוספת, כי לכל המונחים המופיעים בתוספת ומוגדרים בהסכם, תהא המשמעות שניתנה להם בהסכם.
14.הנתבעות (להלן: "התובעות שכנגד") הגישו תביעה נגדית כנגד התובעת (להלן: "הנתבעת שכנגד") על סך 241,515 ₪, בהתבסס על ההסכם שקבע כי עת ישולמו פיצויי המלחמה, בגין הנזקים הישירים, אלו יועברו בתוספת 10%. כמו כן, נקבע בתוספת להסכם, כי ביחס לנזקים הישירים, יוותר ההסדר הקבוע בהסכם על כנו, ואילו ביחס לנזקים העקיפים, תינתן הנחה בתשלום. בהקשר זה טוענות התובעות שכנגד כי לצורך התביעה מול המדינה, שכרה מילוז את שירותיו של עורך דין אלי סרור, והסמיכה אותו לבצע את כל הפעולות הדרושות מול רשויות מס רכוש לצורך קבלת פיצויי המלחמה. התובעות שכנגד טוענות כי ביום 11.03.2008, הגיע עו"ד סרור להסדר עם רשויות המס, לפיו, עם קבלת סך של 1,550,000 ₪, שהתווסף לסך של 438,855 ₪ ששולמו בגין הנזקים הישירים, וכן מקדמה על סך של 1,115,521 ₪, לא תהיה למילוז כל טענה כלפי רשויות המס, וסכום זה יהווה סילוק סופי של כל הנזקים שנגרמו למילוז בגין מלחמת לבנון השנייה.
15.לטענת התובעת שכנגד, מתוך הסכום האמור שולם למילוז סך של 2,326,634 ₪, המורכב מ- 1,887,779 ₪ וכן 438,855 ₪, בגין הנזקים הישירים שנגרמו כתוצאה ממלחמת לבנון השנייה, ושסכום זה בתוספת של 10%, היה אמור להיות משולם לפי ההסכם והתוספת לו, ובסך של 2,559,297 ₪ (סכום הכולל את ערך התוספת ששיעורה 232,663 ₪). נטען כי שיעור התוספת, 232,663 ₪, לא הועבר כנדרש, גם לא לאחר דרישה בכתב, על אף שהנתבעת שכנגד לא התכחשה לחוב זה. לפיכך עותרת התובעת שכנגד לתשלום החוב, שערכו בעת הגשת התביעה שכנגד, עמד על סך של 241,515 ₪.
16.הנתבעות שכנגד, טוענות כי מילוז היא זו שקיבלה את פיצויי המלחמה ממס רכוש, ועל כן, ככל שמאן דהוא חייב כספים לתובעות שכנגד, הרי שמדובר במילוז. לעניין זה, מפנה הנתבעת שכנגד לסעיף 6 לתוספת להסכם רכישת המניות של מילוז, בו נקבע כי האחרונה תעביר את פיצויי המלחמה לתובעות שכנגד. נטען כי אופן חלוקת פיצויי המלחמה וההבחנה בין נזקים ישירים ונזקים עקיפים שנפסקו לטובת מילוז, הינו תולדה של מרמה כלפי הנתבעת שכנגד. בהקשר זה הובהר כי עוד בימים בהם מילוז היתה מצויה בשליטת התובעות שכנגד, הגישה מילוז תביעות למס רכוש בגין הנזקים שנגרמו לה מהמלחמה, בגין נזקים ישירים, 3,204,859 ₪, ובגין נזקים עקיפים, בסך 9,582,000 ₪. לטענת הנתבעת שכנגד, מהאמור עולה כי התובעות שכנגד גילו דעתן כי סכום הפיצוי בגין נזק עקיף, היה גדול פי 3 לערך מהסכום בגין נזק ישיר, וכי עד לחתימת התוספת להסכם, קיבלה מילוז עבור נזקי המלחמה סך של 1,115,521 ₪, במהלך חודש אוקטובר 2006, כמקדמה על חשבון הנזקים העקיפים וסך של 438,855 ₪, שהתקבל בחודש פברואר 2007 כפיצוי בגין נזקים ישירים.
17.נטען כי הצדדים שינו את מנגנון התשלום בגין פיצויי המלחמה ובמסגרת סעיף 6 לתוספת, כך שבגין נזק ישיר ישולמו לתובעות שכנגד, תוספת של 10% ואילו בגין נזק עקיף, ישולם הפיצוי בניכוי 10%, בניגוד להסכם המקורי. הנתבעת שכנגד טוענות כי האינטרס של התובעות שכנגד, כעולה מהסדר זה הנו ברור, כך שפיצויי המלחמה העתידיים שייפסקו לטובת מילוז, ייוחסו ברובם לנזקים ישירים שבגינם תקבל תוספת של 10%, ולא לנזקים העקיפים, שבגינם יופחתו 10% מהפיצויים שישולמו לה. נוכח הסדר הפשרה, נטען כי סכום הפיצויים בגין הנזקים העקיפים שנפסק לטובת מילוז, הפך לנמוך פי 3 ביחס לנזקים הישירים, וגם המקדמה שקיבלה מילוז על חשבון הנזקים העקיפים הופחתה, כך שאין מדובר בעניין מקרי אלא בכוונת מכוון. בנוסף, נטען כי באופן תמוה, סכום הפיצויים הועבר ישירות ממס רכוש לתובעות שכנגד, על אף שהיחידה שהייתה זכאית לקבלם היתה מילוז.