בהג'את נ' סעד ואח'

פסק דין (בנושא החבות בלבד)

בפניי תביעה לפיצוי עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים – התשל"ה – 1975 (להלן:"החוק").

לטענת הנתבעת, מדובר בתיאור נסיבות שקרי שאין לתת בו אמון, ובכל מקרה אין תחולה לחוק במקרה זה. הנתבעת מצרפת בסיכומיה פסיקה רבה (כאן המקום לומר כי אין מקום להיזקק לה שכן על פי הקביעות העובדתיות תקום ותיפול היכולת להכיר באירוע כנכנס בגדריו של החוק).

עפ"י גרסתו של התובע, כעולה מכתב התביעה, עדותו בביהמ"ש ובתצהיר, התרחשו נסיבות אירוע התאונה, עת התבקש ע"י אחיו (הנתבע מס' 1) העובד כמכונאי רכב, לבוא עימו לקנות חלפים לרכב בכפר מעיליא.

בשעה שביקשו לצאת לכיוון כפר מעיליא, לטענת התובע התברר, כי יש נקר (פנצ'ר) בגלגל והוא סייע בידי אחיו – הנתבע מס' 1, להחליף את הגלגל. כאשר ביקשו להניח את הגלגל בתא המטען או לאחר הנחתו, הניח התובע את ידו על תא המטען ואחיו – הנתבע מס' 1, בטעות סגר את דלת תא המטען על ידו, דבר שגרם לקטיעת האצבע ולנזק גוף של ממש, נשוא תביעה זו.

הנתבעת 2, שחלקה על חבותה, טענה לאור חקירות של חוקר, אשר במהלכה הוקלטה גם עדות התובע ואחיו הנתבע 1, כי נסיבות אירוע התאונה היו שונות. לטענת הנתבעת 2 הוברר בחקירות, כי נסיבות התאונה היו כדלקמן: הנתבע 1 שכאמור הינו מכונאי רכב במקצועו, ביקש לתקן את הבולמים ההידראוליים של תא המטען, כאשר לאחר התיקון ולאחר שהלך כבר לשטוף את הידיים, הניח התובע את היד על תא המטען והנתבע 1 בטעות סגר את הדלת על ידו של התובע, מה שגרם לקטיעת האצבע ולפגיעה.

ההבדל היסודי והחשוב ביותר בגרסת התובע והנתבע מס' 1, כפי שנמסרה לחוקר הנתבעת מס' 2, היא שבחקירות עולה, כי בשום שלב לא הייתה כוונה מצידו של התובע לנסוע עם אחיו למעיליא ולעשות שימוש ברכב, והדברים נאמרו במפורש.

למעשה, טענתה של הנתבעת 2 כנגזרת מתיאור הנסיבות כפי שנמסר לחוקר מטעמה ע"י התובע וע"י הנתבע מס' 1, הוא שאכן התובע נפגע חמורות בידו ואולם הפגיעה מהרכב הינה כ"זירת אירוע" וללא שום זיקה לשימוש התחבורתי.

התובע הניח בטעות וללא שום קשר לתיקון הרכב שהסתיים את ידו על תא המטען. לא הייתה לו שום כוונה לעשות שימוש כזה או אחר ברכב "למטרות תחבורה" ולכן דין התביעה בעילת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים להידחות ואין האירוע נופל בגדר החוק.

המדובר, כאמור, בהוכחת גרסה עובדתית שהוכחתה היא הבסיס לקבלת התביעה ע"י החוק.

היה ניסיון מצד ב"כ התובע לטעון, כי למעשה ישנם עיוותים כאלה או אחרים מצד הנתבעת מס' 1 בכל האמור באותו דיסק או בחומר החקירה, וכי לא בוצע תמלול ואולם שמעתי ועיינתי בחומר ולא מצאתי כל ממש בטענות אלה של התובע והן נדחות לחלוטין.

סיכומי התובע התקבלו בביהמ"ש ביום 21.6.11.

סיכומי הנתבעת התקבלו ביום 7.7.11.

אציין כבר כעת, כי בניגוד להחלטות בימ"ש ובניגוד לדיני הראיות צירף התובע ראיות לסיכומיו שאין כל הצדקה לקבל אותם, ראיות שלא ניתן לצרף אותם סתם כך בסיכומים שמוגשים ע"י הצדדים ולאחר שהדיון בתיק הסתיים. בצדק טענה הנתבעת 2 בסיכומיה, כי יש להוציא ראיות אלה מתיק ביהמ"ש או מכל מקום לא לעשות בהם כל שימוש, וכך גם נהגתי.

לאחר ששמעתי את עדויות התובע והנתבע בביהמ"ש, את עדות החוקר אשר כמקובל אפשרתי את העדתו רק לאחר העדת וחקירת התובע והנתבע בחקירה נגדית ועשיתי זאת כאמור אף בישיבה נוספת על מנת לאפשר לב"כ התובע לשמוע את קלטות החקירה ולעיין בתצהיר החוקר והאזנתי בעצמי לקלטות החקירה שנמסרו לי בדיסק, ולאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים, אני נותן בזאת את פסיקתי.

דין התביעה, לצערי, להידחות.

אדגיש ואציין, כי לא בקלות יידחה ביהמ"ש תביעה שכזו, שכן לתובע אין נזק של מה בכך. מדובר בקטיעה וקטיעה זו קרוב לוודאי הותירה נכות בגופו, אשר כמובן אילו התביעה הייתה מתקבלת עפ"י החוק, הייתה מחייבת מינוי מומחה בתחום האורטופדי-כרורגי להערכת נכות זו, אם בכלל.

מסקנתי זו מתבססת על החקירות שביצעה הנתבעת 2, הן מחוץ לבית המשפט והן בבית המשפט.

החקירה של התובע והנתבע מס' 1 בפני חוקר אינן מתירות מקום לספק, כי הוכח במשפט שלתובע לא הייתה שום כוונה לעשות שימוש ברכב (שימוש תחבורתי) במובן של נסיעה יחד עם הנתבע מס' 1 – אחיו, למעיליא לצורך קניית חלקי חילוף והטענה שכביכול הם היו בלחץ, לפני הנסיעה, עקב חשש שהחנות שם תיסגר.

ב"כ התובע ניסה ככל יכולתו במהלך חקירתו הנגדית של החוקר בבימ"ש ובסיכומיו, להראות כי התובע השתמש, כאשר התייחס ל"כוונה" כביכול לנסוע עם הנתבע 1 למעיליא בפועל ברבים "רצינו", דהיינו הייתה כוונה מצד שניהם. ואולם, החקירה מלמדת במפורש, כי מדובר היה ברצון של הנתבע מס' 1 בלבד לנסוע למעיליא ולא הייתה שום כוונה או רצון שכזה מטעם התובע, שכמובן העיד ביושר ומכל מקום לא הבין את המשמעויות של הצהרות או הסברים אלה בפני החוקר.