אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בג"ץ 6598/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ואח'

בג"ץ 6598/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ואח'

תאריך פרסום : 19/03/2017 | גרסת הדפסה
בג"צ
בית המשפט העליון פסק דין כבית משפט גבוה לצדק
6598-16
14/02/2017
בפני השופטים:
1. י' דנציגר
2. א' שהם
3. ע' ברון


- נגד -
העותרת:
פלונית
עו"ד יעל כהן
המשיבים:
1. בית הדין הרבני הגדול
2. בית הדין הרבני האזורי באשקלון
3. פלוני

עו"ד ד"ר רפי רכס
עו"ד אילן חלמיש
 

השופטת ע' ברון:

 

  1. במסגרת העתירה שלפנינו מבקשת העותרת לתקוף את סמכותו של בית הדין הרבני האזורי באשקלון (להלן: בית הדין האזורי) לדון בתביעה לקביעת מזונות ילדים – שאותה כרך המשיב 3, מי שהיה בעלה של העותרת (להלן: המשיב), בתביעת הגירושין של השניים.

 

המסגרת הנורמטיבית

 

  1. סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: חוק השיפוט הרבני) מקנה לבית הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודיתבענייני נישואין וגירושין; עניינים אחרים, הנספחים לגירושין, נמצאים בסמכות מקבילה של בית הדין הרבני ובית המשפט. עם זאת, סעיף 3 לחוק השיפוט הרבני קובע הוראת כריכה, המקנה לבתי הדין הרבניים סמכות שיפוט ייחודית לדון בכל עניין שנכרך כדין בתביעת גירושין, ובכלל זה גם תביעת מזונות:

 

"הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג."

 

           הרציונל שביסוד הרחבת סמכות השיפוט הייחודית של בית הדין הרבני היא מניעת פיצול של הדיון בעניינים בעלי זיקה ברורה לגירושין בין ערכאות שונות (ראו: בג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הגדול, בפסקה 24 לפסק דינה של המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור (29.6.2014)). משכך ניתן לכרוך בתביעת הגירושין עניינים שקשורים בה, לאו דווקא מתחום המעמד האישי. ואולם על מנת למנוע "מרוץ סמכויות", וניצול לרעה של אפשרות הכריכה לשם פגיעה בזכות בן או בת הזוג לעתור לבית המשפט, נקבעו בפסיקה שלושה מבחנים לתוקפה של כריכת עניין בתביעת הגירושין. לפי מבחנים אלה, על המבקש את הכריכה להראות כי תביעת הגירושין הוגשה על ידו בכנות ומתוך כוונה להתגרש; כי הכריכה עצמה כנה, ואינה משמשת למשל כאמצעי להתחמק מתשלום מזונות; וכי היא נעשתה כדין (ראו למשל: בג"ץ 787/14 פלונית נ' פלוני, בפסקה 7 (26.10.2015); בג"ץ 5679/03 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקאות 10-9 (9.5.2005)). יבואר כי משמעות התנאי השלישי ("כריכה כדין") היא שיש לכרוך את העניין הנלווה לתביעת הגירושין באופן מפורש ומפורט כדי שבית הדין הרבני יקנה בהם סמכות שיפוט ייחודית (ראו: בג"ץ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, בפסקה 46 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש (23.6.2009)).

 

  1. על פי הלכת שרגאי מקדמת דנא (בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כג(2) 171, 176-175 (1969); להלן: הלכת שרגאי), מזונות ילדים ניתן לתבוע בשתי דרכים. ראשית, הורה שמוציא או עומד להוציא את הוצאות המזונות רשאי לתבוע את השבתם ממי שחייב לזון את הילדים; תביעה מסוג זה ניתנת לכריכה בתביעת גירושין, שאז ולפי סעיף 3 לחוק השיפוט הרבני תהא תביעת המזונות בסמכות ייחודית של בית הדין הרבני. שנית, הילדים הקטינים רשאים אף הם לתבוע את מזונותיהם, בעצמם, מן ההורה החייב לזון אותם; תביעה כזו תוגש עבור הילדים באמצעות האפוטרופוס עליהם – שהוא על פי רוב ההורה הנוסף. ואולם במקרה זה, גם אם התביעה מנוהלת על ידי אחד ההורים, ההתדיינות היא בין הילדים לבין ההורה החב במזונות, ולא בין ההורים לבין עצמם – ועל כן לא ניתן לכרוך את תביעת הילדים למזונות בתביעת גירושין.

 

           יצוין עוד, כי סעיף 9 לחוק השיפוט הרבני מקנה לבית דין רבני סמכות שיפוט בענייני מעמד אישי שאינם כרוכים בתביעת הגירושין, ובכלל זה מזונות ילדים, וזאת בהינתן הסכמת הצדדים להתדיין לפניו בנושא:

 

"בענייני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל'דבר המלך במועצתו על ארץ-ישראל 1922-1947' או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט ייחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך".

 

           יבואר כי על פי הסעיף, לא ניתן למסור לבית הדין הרבני את סמכות השיפוט בעניינים שאינם ענייני מעמד אישי (ראו: בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד סא(1) 259, 295-294 (2006)). 

 

העובדות הצריכות לענייננו

 

  1. העותרת והמשיב נישאו כדת משה וישראל ביום 3.9.2007, ונולדו להם שתי בנות (האחת ילידת 2008 והשנייה ילידת 2011). בחודש ינואר 2016 הגיש המשיב תביעת גירושין לבית הדין האזורי באשקלון, וביקש לכרוך בה את כל הנושאים הקשורים עם הגירושין. ביום 16.3.2016 התקיים דיון ראשון בתביעת הגירושין, לפני דיין יחיד, שבו נכחו המשיב ובא כוחו, והעותרת שלא היתה מיוצגת. לבקשת הצדדים, במהלך הדיון נקבעו על ידי בית הדין הסדרי ראיה ומשמורת זמניים, וכן נקבעו מזונות זמניים בסכום של 2,200 ש"ח לחודש. העותרת ביקשה שהמזונות הזמניים ישולמו גם עבור התקופה שחלפה מעת עזיבתו של המשיב את הבית ועד לדיון, כשלושה חודשים – ואולם בהעדר הסכמה מצידו של המשיב, נקבע כי נושא רטרואקטיביות החיוב יידון ויוכרע בד בבד עם המזונות הקבועים. דיון נוסף בנושא הגירושין, המשמורת והמזונות נקבע ליום 6.4.2016 לפני הרכב של שלושה דיינים.

 

           ביום 27.3.2016 הגישה העותרת לבית הדין האזורי בקשה בכתב, למחיקת תביעת המזונות שנכרכה על ידי המשיב בתביעת הגירושין – בשל העדר סמכות. בשלב זה כבר היתה העותרת מיוצגת והבקשה הוגשה באמצעות באת כוחה, ונטען בה כי כריכת המזונות בתביעת הגירושין נעשתה על ידי המשיב שלא כדין. לטענתה של העותרת, היא מעולם לא נתנה הסכמתה להתדיין בעניין זה לפני בית הדין האזורי; והמשיב לא יכול היה לכרוך את תביעת המזונות בתביעת הגירושין ללא הסכמתה. לגישתה של העותרת תביעת מזונות ילדים היא תביעה עצמאית של הילדים הקטינים, שרק מוגשת באמצעות אחד מההורים, ולכן היא אינה ניתנת לכריכה בתביעת גירושין שבין ההורים. במקביל הגישה העותרת בקשה לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד לפסיקת מזונות (תמ"ש 68982-03-16). ביום 6.4.2016 דחה בית הדין האזורי את בקשת העותרת לסילוק תביעת המזונות, וקבע כי סמכותו נקנתה זה מכבר כתוצאה מפסיקת המזונות הזמניים וקביעת מועד קרוב להמשך הדיון (להלן: ההחלטה בנושא הסמכות). למעלה מן הצורך הוסיף בית הדין האזורי והביע את דעתו כי בפסיקה עדכנית של בית המשפט העליון רוככה הלכת שרגאי, והאבחנה בין תביעת הילדים למזונות לבין תביעת ההורה המשמורן להשבת הוצאות המזונות היטשטשה. וכך נאמר:

 

"כיום אין זה כבר משנה מיהו בדיוק זה שמגיש את התביעה – הילדים או ההורים – אלא במה היא עוסקת ובלבד שהערכאה שדנה במזונות הילדים דנה ופסקה בסוגיה זו לגופה. לכן, אם הוגשה את (כך במקור-ע'ב') בית הדין תביעת מזונות הילדים בכרוך לתביעת הגירושין, יראו זאת אמנם כ"תביעה להשבת הוצאות למזונות ילדים", אך למעשה אין הבדל משמעותי מבחינת התביעה בבית הדין בינה לבין תביעת מזונות ילדים ישירה, ובלבד שבית הדין ידון במזונות הילדים לגופם על פי המבחן המהותי שקבע בית המשפט."

 

           ההחלטה בנושא הסמכות היא שביסוד העתירה שלפנינו.

 

  1. בו ביום שבו ניתנה ההחלטה בנושא הסמכות (6.4.2016), התקיים דיון המשך לפני בית הדין האזורי בנושא הגירושין, המשמורת והמזונות. בפתח הדיון חזרה באת כוחה של העותרת על עמדתה שלפיה בית הדין האזורי נעדר סמכות לדון במזונות הילדות – וזאת בהעדר הסכמה לכך מצידה של העותרת, ובאשר עניין זה נכרך על ידי המשיב שלא כדין בתביעת הגירושין. ואולם בית הדין הבהיר כי נושא הסמכות נדון והוכרע עוד קודם לכן באותו יום, ופנה לברר את סוגיית המזונות לגופה. בתום הדיון חייב בית הדין את המשיב בתשלום מזונות הילדות בסך 3,000 ש"ח לחודש.

 

           ביום 1.5.2016 ניתן לעותרת גט, והליך הגירושין בבית הדין האזורי הגיע אל קיצו. רק ביום 8.6.2016, למעלה מחודש לאחר סיום הליך הגירושין ולמעלה מחודשיים לאחר שהוכרעה תביעת המזונות, הגישה העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) על ההחלטה בנושא הסמכות. לערעור צורפה בקשה להארכת מועד להגשתו – שנדחתה על ידי בית הדין הגדול בהחלטה מיום 11.7.2016 בזו הלשון:

 

"בפנינו בקשת הארכת מועד להגשת ערעור שהוגשה בתאריך 8.6.16 על החלטת ביה"ד האזורי מתאריך 6.4.16.

מבלי להיכנס לשיקול של סיכויי הערעור להתקבל, מאחר והמבקשת (העותרת-ע'ב') לא נתנה כל נימוק לסיבת האיחור בהגשת הערעור, ביה"ד דוחה את הבקשה."

 

           בבקשה לעיון חוזר שהגישה לבית הדין הגדול, הבהירה העותרת כי הטעם לאיחור בהגשת הערעור נעוץ בכך שבאת כוחה נדרשה לפתע לזנוח את עיסוקה המקצועי ולטפל בהוריה הקשישים והחולים. גם בקשה זו נדחתה על ידי בית הדין הגדול, ביום 25.7.2016, וכך נאמר:

 

"בקשה למתן רשות ערעור שהוגשה כבר נדחתה פעם אחת, עתה הוגשה בשנית. ביה"ד עיין בבקשה ובנסיבות וכן עיין בפס"ד ובנימוקי ביה"ד קמא ולא מצא כל עילה להיענות לבקשה. על המזכירות לסגור את התיק."

 

           בשלב זה הגישה העותרת את העתירה שבה עסקינן, ובה היא תוקפת הן את החלטת בית הדין האזורי בנושא הסמכות, והן את החלטות בית הדין הגדול שלא לאפשר לה לערער על החלטה זו. יצוין כי בניגוד לשאלת הסמכות לפסוק מזונות, העותרת בשום שלב לא השיגה על גובה המזונות כפי שנפסק על ידי בית הדין האזורי עוד ביום 6.4.2016.

 

טענות הצדדים

 

  1. העותרת סבורה כי כלל לא היתה דרושה לה רשות מאת בית הדין הגדול להגשת ערעור על ההחלטה בנושא הסמכות. לגישתה של העותרת, החלטה זו מסיימת את הדיון בשאלת סמכותו של בית הדין לדון במזונות ילדים – ולכן עומדת לה זכות ערעור (ייאמר כבר עתה כי העותרת אינה נותנת בהקשר זה את הדעת לכך שההליך נפתח על ידה בחלוף המועד הקבוע לכך בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון הרבני)).

 

           לגופם של דברים, נטען כי לא היתה לבית הדין האזורי סמכות לדון בתביעת מזונות ילדים – וזאת בהעדר הסכמה מצידה לקניית הסמכות, וכאשר תביעת המזונות נכרכה על ידי המשיב בתביעת הגירושין שלא כדין. העותרת מדגישה כי אף אין לייחס לה הסכמה מכללא לקניית הסמכות, כפי שעשה בית הדין האזורי על יסוד פסיקת המזונות הזמניים. העותרת מוסיפה ומפנה לכך שלפי סעיף 9 לחוק השיפוט הרבני, בית דין רבני יכול לקנות סמכות שיפוט בתביעת מזונות ילדים רק "לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך"; ולגישתה של העותרת, מן האמור נובע כי נדרשת הסכמה לכריכה גם מצדם של הילדים שתביעת המזונות היא תביעתם. ואולם מאחר שמדובר בקטינים, לטענת העותרת עסקינן במשוכה שברי כי לא ניתן לצלוח אותה – ומטעם זה ככלל בית הדין נעדר סמכות לדון במזונות ילדים. ועוד נטען, כי מאחר שהמשיב עצמו לא תבע דבר בתביעת המזונות, אלא רק הסמיך את בית הדין האזורי לקבוע את גובהם, אזי בית הדין אינו רשאי ליטול לעצמו סמכות בתביעה שכלל לא הוגשה.

 

           פרט לאמור, העותרת ביקשה לתקוף בעתירתה את קביעותיו העקרוניות של בית הדין האזורי בנוגע לשינוי לכאורה שחל בפסיקתו של בית המשפט העליון, ואת עמדתו של בית הדין שלפיה חרף האמור בהלכת שרגאי, בית דין רבני עשוי לקנות סמכות שיפוט בתביעת מזונות אף אם היא תביעתם של הילדים. העותרת הרחיבה בהבאת פסקי דין של בית המשפט לענייני משפחה, שמהם עולה על פי הנטען כי הלכת שרגאי עודנה שרירה ומחייבת.

 

  1. המשיב טוען כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת שהוגשה בהעדר ניקיון כפיים. בתוך כך, בעוד העותרת טוענת כי הסמכות לפסוק מזונות ילדים נתונה לבית המשפט ולא לבית הדין הרבני, בפועל היא מעולם לא הגישה תביעת מזונות ילדים לבית המשפט; וההליך היחיד שנפתח על ידה בבית המשפט לענייני משפחה הוא תביעה למזונות אישה שנמחקה זה מכבר, לאחר שהגירושין הושלמו, תוך חיובה של העותרת בהוצאות. עוד לגישתו של המשיב, העותרת קיבלה על עצמה את סמכותו של בית הדין האזורי לדון בתביעת המזונות כבר במהלך הדיון שנערך ביום 16.3.2016 – שאז חויב המשיב במזונות זמניים, והעותרת לא ביקשה להשיג על החלטה זו ולא לבטלה. המשיב סבור כי אף לא יעלה על הדעת שהעותרת תבקש מבית הדין האזורי לפסוק לה מזונות זמניים, ובה בעת תטען כי לא היתה לו לבית הדין סמכות לדון בתביעת המזונות. זאת ועוד, לגישתו של המשיב, כריכת תביעת המזונות בתביעת הגירושין נעשתה בכנות וכדין; ולעומת זאת טענת העותרת, שלפיה יש לקבל את הסכמת הקטינים לדיון בתביעת המזונות בבית הדין האזורי, היא מופרכת מיסודה.  

 

           גם בתגובת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני (להלן: היועמ"ש לשיפוט הרבני) נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף – הן בהעדר עילה, הן מחמת שיהוי והן משום שלעותרת עומד סעד חלופי ראוי בדמות ערעור על פסיקת המזונות לגופה. היועמ"ש לשיפוט הרבני מוסיף ומבהיר כי בניגוד לעמדת העותרת שלפיה נתונה לה זכות ערעור על ההחלטה בנושא הסמכות – המדובר בהחלטת ביניים, שאין להגיש עליה ערעור אלא לאחר קבלת רשות בית הדין הגדול. יותר מכך, אף אם ניתן היה לקבל את עמדתה של העותרת כי נתונה לה זכות ערעור על ההחלטה, הרי שהערעור הוגש באיחור ניכר מן המועד הקבוע בתקנות השיפוט הרבני ומשכך בכל מקרה דרושה רשות מאת בית הדין הגדול להגשתו. בהתייחס לשאלת הסמכות, היועמ"ש לשיפוט הרבני הביע דעתו כי פסיקת המזונות הזמניים מהווה הסכמה מצידה של העותרת לסמכות השיפוט של בית הדין בעניין המזונות. עוד לגישתו של היועמ"ש לשיפוט הרבני, אין יסוד לעמדתה של העותרת כי בקשה לקביעת גובה מזונות אינה תביעה שניתן לכרוך בתביעת גירושין; ואולם נטען כי אין מקום להיכנס בעובי הקורה בשאלה זו, מאחר שבכל מקרה דין העתירה להידחות על הסף.       

 

דיון והכרעה

 

  1. כידוע, בית המשפט העליון אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי הדין הרבניים. התערבות בהכרעה של בית דין רבני תעשה אפוא רק בנסיבות חריגות – למשל כאשר בית הדין חרג מסמכותו; סטה מהוראות הדין הדתי החל עליו; החלטתו ניתנה תוך פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; או כאשר יש מקום להושיט לעותר סעד מן הצדק, שעה שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר (סעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה; בג"ץ 5038/16 טולדנו נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, בפסקה 8 (5.9.2016), להלן: עניין טולדנו; בג"ץ 1996/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, בפסקה 8 (21.6.2016)). לאחר שעיינו בעתירה ובתגובות לה, לא מצאנו כי בנסיבות המקרה מתגבשת איזה מן העילות להתערבות בהחלטותיהם של בית הדין האזורי ובית הדין הגדול – ומשכך דין העתירה להידחות על הסף; ונפרט.

 

           בניגוד לרושם שמבקשת העותרת לשוות לעתירתה, עניינה אינו דורש דיון והכרעה בסוגיה העקרונית של כריכת תביעת מזונות ילדים בתביעת גירושין המוגשת לבית דין רבני. מן ההחלטה בנושא הסמכות עולה, כי בית הדין האזורי קנה את הסמכות לדון במזונות בנותיהן של העותרת והמשיב מכוח סעיף 9 לחוק השיפוט הרבני ולנוכח הסכמת הצדדים בנדון; וברי כי במצב דברים זה אין עוד חשיבות לשאלה אם תביעת המשיב לקביעת מזונות ילדים נכרכה כדין בתביעת הגירושין אם לאו. העתירה שלפנינו מתמצה אפוא בתקיפת קביעה עובדתית של בית הדין האזורי, שעניינה הסכמתה של העותרת למסור לבית הדין את סמכות הדיון במזונות; ובכגון דא הכלל הוא שאין בית משפט זה נוהג להידרש להשגות על קביעות עובדתיות של בתי הדין הרבניים (ראו למשל: עניין טולדנו, בפסקה 13), לא כל שכן כאשר מדובר בהחלטת ביניים (בג"ץ 4564/12 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, בסעיף 8 (28.6.2012), להלן: בג"ץ 4564/12; בג"ץ 6716/09 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי (6.9.2009)).

 

           כאן המקום להבהיר כי בניגוד לנטען על ידי העותרת, ההחלטה בנושא הסמכות היא החלטת ביניים, שניתנה על ידי בית הדין האזורי במהלך הדיון בתביעת המזונות – וכבר בשל כך שומה היה על העותרת לקבל את רשותו של בית הדין הגדול להגשת ערעור על ההחלטה. ואולם העותרת במחדלה לא עתרה לקבלת רשות כאמור; ואם לא די בכך, הערעור אף הוגש על ידה באיחור ניכר מן המועד הקבוע בתקנות השיפוט הרבני ומבלי לבאר את פשר האיחור, ולוּ במילה. בנסיבות אלה דחה בית הדין הגדול את הבקשה להארכת מועד; ורק בבקשה לעיון חוזר ציינה העותרת כי האיחור בהגשת הערעור נבע ממצב רפואי קשה של הורי באת כוחה, ומבלי שצורף מסמך רפואי או אחר בתמיכה לנטען. בהינתן כל האמור, לא מצאנו עילה כלשהי להתערבות בהחלטותיו של בית הדין הגדול שבנדון. ועוד ייאמר, כי יש טעם לפגם בהתנהלותה של העותרת – אשר מצאה לנכון להביא לפני בית הדין הגדול את שאלת סמכותו של בית הדין האזורי לדון בתביעת המזונות, רק לאחר שתביעת המזונות הוכרעה זה מכבר (לעניין שיהוי בהעלאת טענת סמכות ראו למשל:בג"ץ 4564/12, בפסקה 7; בג"ץ 38/75 טליסמן נ' בית הדין האזורי, פ"ד ל(1) 433, 436 (1975)). 

 

  1. למעלה מן הצורך, נתייחס בקצרה לטענותיה של העותרת בנוגע לקניית סמכות השיפוט בתביעת המזונות בהסכמה.

 

           ראשית דבר, על פי ההלכה הנוהגת ניתן להביע הסכמה למסור עניין מענייני המעמד האישי לסמכותו של בית דין רבני באופן מפורש, בכתב או בעל פה; ואפשר אף שההסכמה תהא מכללא – שעליה מסיק בית הדין, למשל, "מעצם הופעתו של הנתבע בבית הדין, בלא שהביע התנגדות או הסתייגות מסמכותו של בית הדין בהזדמנות הראשונה" (בג"ץ 9539/00 איתן נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פ"ד נו(1) 125, 131 (2001); בג"ץ 8543/03 פלונית נ' פלונית, בפסקה 7 (28.1.2007); וראו והשוו: בג"ץ 141/71 הספל נ' בית הדין האזורי, תל אביב, פ"ד כה(2) 471, 474-473 (1971)). בענייננו, בדיון הראשון שנערך לפני בית הדין האזורי, ביום 16.3.2016, לא רק שהעותרת לא הביעה כל התנגדות למסירת הסמכות בנושא המזונות לבית הדין האזורי – אלא שאף נפסקו לטובתה מזונות זמניים, והעותרת עוד הוסיפה וביקשה מבית הדין שיורה כי אלה ישולמו לה באופן רטרואקטיבי למן עזיבתו של המשיב את ביתם המשותף. לא נעלם מאיתנו כי העותרת לא היתה מיוצגת במהלך אותו דיון – ואולם גם לאחר הדיון, וכשכבר היה לה ייצוג, היא לא השיגה על החלטתו של בית הדין האזורי בנוגע למזונות הזמניים או ביקשה לבטלה; ועל כך כבר נאמר, "הסכמה לשיפוטה של ערכאה שיפוטית אינה יכולה להיות על תנאי לפי רצונו ונוחיותו של אחד הצדדים" (השופטת א' פרוקצ'יה ב-בע"ם 2434/04 לוי נ' לוי, בפסקה 6 (17.5.2005)). יותר מכך, ובניגוד לאמור בעתירה, העותרת כלל לא הגישה תביעת להשבת מזונות ילדים לבית המשפט לענייני משפחה (אלא רק תביעת מזונות אישה, שנמחקה זה מכבר) – וגם בכך יש כדי להעיד על הסכמתה להתדיין בנושא זה לפני בית הדין האזורי.

 

           שנית, אין ממש בעמדתה של העותרת שלפיה על מנת שבית דין רבני יקנה סמכות בתביעת מזונות ילדים נדרשת הסכמה להתדיין לפניו גם מצידם של הילדים עצמם. עניין זה הוברר כבר במסגרת הלכת שרגאי:

 

       "אין בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעה שכזאת אלא 'לאחר שכל הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך', כאמור בסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים: המרצה 38/65. אפוטרופסו של קטין מוסמך להביע את ההסכמה הדרושה על־פי סעיף 9 הנ״ל כדי להקנות סמכות שיפוט לבית הדין הרבני, ואם קנה לעצמו בית הדין סמכות, עקב הסכמה, פוקעת סמכותו של בית המשפט המחוזי..." (ההדגשה שלי-ע'ב') (שם, בעמ' 176).

 

           הנה כי כן, העותרת היתה רשאית להסכים בשם בנותיה הקטינות למסור את תביעת המזונות לסמכותו של בית הדין האזורי.

 

סוף דבר

 

  1. אנו מורים על דחייתה של העתירה על הסף. העותרת תישא בהוצאות המשיב 3 בסך של 3,000 ש"ח.

 

           ניתן היום, ‏י"ח בשבט התשע"ז (‏14.2.2017).

 

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   16065980_G03.doc   זפ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ