בג"ץ 6288/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח'

השופט צ' זילברטל:

           עתירה המופנית כלפי פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול (כב' הנשיא י' יוסף והדיינים י' אלמליח וי' זר) מיום 4.7.2016 בתיק מספר 1064066/1, בגדרו נדחה ערעור העותרת כלפי פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי ברחובות (כב' הדיינים נ' ש' גורטלר, י' שחור וצ' אשכנזי) מיום 1.12.2015 בתיק מספר 177731/10, אשר עסק בתביעת העותרת לתשלום כתובתה.

רקע

1. העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב) נישאו זו לזה בשנת 1990, ועם השנים נולדו להם ארבעה ילדים. לימים, עלו היחסים בין בני הזוג על שרטון, ובאוקטובר 2010 הם החלו בהליכי גירושין בבית הדין הרבני האזורי ברחובות (להלן: בית הדין האזורי). יצוין, כי במספר הזדמנויות הגישה העותרת תלונות במשטרה נגד המשיב, וכי בשלהי שנת 2010 היא אף שהתה למשך מספר חודשים יחד עם שני ילדיה הקטינים במעון לנשים מוכות אליו הופנתה על-ידי שירותי הרווחה. בשלב מסוים ביקש המשיב לחזור בו מהליך הגירושין ולהשכין שלום בית בין בני הזוג, אך העותרת לא קיבלה הצעה זו. בהמשך לכך, ולאחר מספר דיונים בבית הדין האזורי, חתמו בני הזוג על הסכם גירושין, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 21.10.2013.

2. לאחר הגירושין הגישה העותרת לבית הדין האזורי תביעה על-סך 1,000,000 ש"ח לתשלום הכתובה. לא הייתה מחלוקת שהעותרת היא זו שמנעה את חיי האישות עם המשיב, ועל-סמך זה טען האחרון כי בהתאם לדין החל, העותרת היא בגדר אישה מורדת, ולכן אינה זכאית לתשלום הכתובה. העותרת מצידה טענה, בין היתר, כי המשיב גרם לה לסרב לקיים עמו יחסים אינטימיים, שכן הוא נהג להשתכר וגילה כלפיה וכלפי ילדיהם אלימות מילולית ופיזית. עוד טענה העותרת, כי ככל שהתנהגותה כלפי המשיב החמירה את היחסים המתוחים ביניהם, יש לייחס זאת למצבה הנפשי הירוד באותה התקופה.

           בית הדין האזורי דחה את התביעה, בקבעו כי האחריות לפירוק הנישואין רובצת לפתחה של העותרת, וכי יש בהתנהגותה – ובכלל זה מניעת יחסי האישות עם המשיב והתנגדותה לניסיונות לגישור או לשלום בית – כדי להכריז עליה כמורדת. בית הדין האזורי העדיף את גרסתו של המשיב, וקבע כי דברי העותרת מוטלים בספק, כאשר היא לא הרימה את הנטל הנדרש כדי להוכיח את טענותיה – לא לעניין השתכרות המשיב ולא לעניין התנהגותו האלימה. בצד זאת נקבע, בין היתר, כי לא הוכח כי ניתן לייחס את כלל התנהגותה הלקויה של העותרת כלפי המשיב למצבה הנפשי, ולכן אין בכך כדי לפטור אותה מאחריות למעשים שהם בגדר מרידה. בית הדין האזורי הגיע למסקנה שמעשיה של העותרת מקימים עילה לפטור את המשיב מתשלום מלוא הכתובה, בהסתמך על פרשנותו של ההלכה הפסוקה בעניין. בשולי הדברים ציין בית הדין האזורי, שאין להזדקק לחוות דעת פסיכולוגית חסויה מספטמבר 2012 שנערכה עבור העותרת, ושהוגשה לעיונו (להלן: חוות הדעת). בית הדין האזורי עמד על כך, שחשיפת תוכנה של חוות הדעת עשויה לפגוע בכבודה של העותרת, ומכל מקום יש בחומר זה אך כדי לחזק את המסקנות אליהן הגיע זה מכבר.

3. כלפי פסק הדין הגישה העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול). בית הדין הגדול דחה את הערעור, וקבע כי לא קיימת הצדקה להתערבותו בממצאים העובדתיים שקבע בית הדין האזורי, בעמדו על כך שהתרשמותה של הערכאה הדיונית היא בעלת משקל משמעותי בשאלות הנוגעות לאחריות לגירושין. נוסף על כן, בית הדין הגדול לא מצא להתערב במסקנות אליהן הגיע בית הדין האזורי לפיהן דין העותרת כדין מורדת, והיא אינה זכאית לתשלום הכתובה. בהתייחסותו לממצאי חוות הדעת, בית הדין הגדול התרשם כי אין במצבה הנפשי הרעוע של העותרת כדי לפטור אותה מאחריות בגין היחסים העכורים עם המשיב. בסיכומו של דבר נקבע, כי הגם שהיה ניתן להגיע למסקנה שונה לפיה העותרת אינה מורדת, לא נפל פגם בפסק הדין של בית הדין האזורי המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. על-אף שנדחה הערעור, הסכים המשיב להצעת בית הדין הגדול לשלם לידי העותרת סך של 2,000 ש"ח, סכום שהוא שווה לעיקר הכתובה, או קרוב לכך.

           כלפי פסק דין זה מופנית העתירה דנא.

העתירה